התורה שבכתב אינה מנוקדת. כך נכתבים ספרי התורה מאז ומעולם ועד עצם היום הזה. צורת הקריאה הנכונה עוברת מדור לדור בתורה שבעל-פה. והנה, קיימות אפשרויות רבות לקריאת פסוקים שאינם מנוקדים, ולמרבה הפלא, הגיעו היהודים לאחר אלפיים שנות גלות מכל קצוות תבל, וכולם קוראים את הפסוקים באותו ניקוד. אם נאמר שניתנה רק תורה שבכתב, מהיכן בכלל הם ידעו את הניקוד הנכון של הפסוקים? עוד הוכחה בידינו, שיחד עם תורה שבכתב ניתנה תורה שבעל-פה[1] (הרב מנשה בן פורת).
התורה לא מנוקדת. בלי תורה שבעל-פה שתסביר לך – איך בדיוק קוראים? (הרב זמיר כהן).[2]
הרבנים טוענים כי ללא תורה מפרשת שנמסרה בעל-פה, לא נדע כיצד לקרוא את התנ"ך. מבחינתם, צורת ההגייה של המילים (הניקוד, התנועות) הועברה בעל-פה כבר מראשית, וחכמי המסורה, כשביקשו להגות נכונה (ולפיכך לנקד נכונה), הסתמכו על המסורת הקדומה שהועברה בעל-פה ונשתמרה על ידי הרבנים.
אלא שטענות אלו אינן עומדות במבחן ההיסטורי-בלשני. בניגוד לדבריו של הרב מנשה בן פורת המצוטטים לעיל, דווקא כן קיים הבדל בין נוסחי התורה השונים, ולפעמים, אפילו בתוך אותו הנוסח ממש. לדוגמה, שימו לב לבראשית פרק ט' פסוק 29:
וַיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ (נוסח המסורה, אשכנז)
וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ (נוסח המסורה, תימן)
דוגמה נוספת, דברים פרק כ"ג פסוק 2:
פְצוּעַ דַּכָּה (נוסח המסורה, אשכנז)
פְצוּעַ דַּכָּא (נוסח המסורה, תימן)
למען האמת, פרופ' מזר מבחין בין שתי מסורות ניקוד שונות המתחרות זו בזו:
מסורת המקרא הבבלית והניקוד הבבלי שימשו בעדת תימן כמה מאות שנים, עד שהתחילה מסורת המקרא הטברנית דוחה את מסורת המקרא הבבלית.[3]
חוקרים בתחום מצאו כי לסופרים שהיו אמונים על העתקת התורה לא הייתה יד בניקוד:
הסופר הזה רגיל היה להעתיק את המקרא בלבד, וחכם מסורת ונקדן היה מוסיף את הניקוד והמסורה.[4]
ובכל מקרה, פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני, שהיה נשיא האקדמיה ללשון העברית, פילולוג וחוקר מקרא ולשונות שמיות עתיקות, קבע באופן נחרץ:
הרי אין הניקוד אלא פירוש, המביע את הבנת הנקדנים, ולא מסורת קדומה.[5]
חוקר היהדות, פרופ' בנימין מזר, הוסיף שקשה לקבוע מתי בדיוק הופיע הניקוד לראשונה:
אין בידנו לקבוע בדיוק את התקופה שבה נוצרו שיטות הניקוד; הקדום שבכתבי היד המקראיים המנוקדים שזמנם ידוע לנו הריהו מצרף (קודכס) הנביאים שנשתמר בבית הכנסת הקראי בקאהיר. לפי הקולופון שבו, נכתב מצרף זה בידי משה בן אשר בטבריה בשנת 895 לסה"נ ונראה שזמן ניקודו והטעמתו שווים לזמן כתיבתו.[6]
מרבית החוקרים מסכימים על כך שבמהלך תולדותיה הייתה טבריה מרכז רוחני ומינהלי חשוב. היא שימשה מושב לסנהדרין ומרכז לחכמים נודעים. בטבריה נחתם התלמוד הירושלמי ובה גם הומצא הניקוד העברי לראשונה.[7]
פרופ' מזר מוסיף שברור לחלוטין שאין מקורו של הניקוד במסורת חז"ל, שהרי אין לו זכר בתלמוד:
ואשר לתחילת התפתחותו של הניקוד, ברור שזמנה לאחר חתימת התלמוד, שהרי אין הניקוד מוזכר בתלמוד.[8]
על פי פרופ' מרים גילי-קרליבך, מאוניברסיטת בר-אילן,
הכתב העברי הוא כתב עיצורי, והטקסטים במקורותינו העתיקים אינם מנוקדים… הניקוד, דהיינו: הסימון הגראפי של התנועות, לא הוזכר בתלמוד. לפי הידיעות אשר בידינו אפשר להניח, ששיטות ניקוד שונות התהוו בין המאה ה-6 לספה"נ לבין המחצית הראשונה של המאה ה-7 לספה"נ.[9]
עוד מעניין לציין כי פרופ' רחל אליאור כבר הוכיחה שעל פי התנ"ך, הכוהנים לבדם היו אמונים על שמירת התורה, על העברתה מדור לדור ועל קריאתה באוזני העם. לכן ברור שגם אם הייתה מסורת ניקוד שהועברה בעל-פה, היא הייתה נשמרת בידי הכוהנים (הצדוקים) ולא בידי הפרושים (הרבנים), שעלו על בימת ההיסטוריה רק בשלהי תקופת בית שני ולא לפני כן.[10]
דרך אגב, אהרון בן-אשר הוא הראשון לנקד את התנ"ך. אבל למרבה האירוניה, ככל הנראה שבן-אשר היה קראי, כך לפחות מציינים החוקרים[11]. אם אכן כך הדבר, האירוניה פה כפולה ומכופלת מאחר והקראים היו המתנגדים הנחרצים ביותר להלכה הרבנית ולקונספט של תורה שהיא בעל-פה ודוחים את קיומה וסמכותה לחלוטין.
מאמר מומלץ בנושא: הפרכת טענה 1: "בלי תורה בעל-פה אי אפשר להבין את התורה הכתובה ואת לשונה"
[1] www.hidabroot.org/article/57900.
[2] www.youtube.com/watch?v=sVX7VPhsTcY.
[3] בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ה: ממוכן – סתרי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1968, עמ' 842-845.
[4] חגי צורף וימימה רוזנטל (עורכים), יצחק בן-צבי: הנשיא השני, ירושלים, הוצאת ארכיון המדינה, 1998, עמ' 506.
[5] נפתלי הרץ טור-סיני, הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים, כרך הספר, ירושלים, מוסד ביאליק, 1959, עמ' 16.
[6] בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ה: ממוכן – סתרי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1968, עמ' 840-841.
[7] ישראל קמחי, בתוך: גדעון ביגר ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – טבריה וסביבתה, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1987, עמ' 9.
[8] בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ה: ממוכן – סתרי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1968, עמ' 842-845.
[9] מרים גיליס, היבטים חדשים בהוראה מתקנת, הוצאת דקל – פרסומים אקדמיים בע"מ, 1978, עמ' 19.
[10] רחל אליאור, עמ' 150-152.
[11] "סבורים שאפילו אהרן בן-אשר, בעל המסורה המפורסם, שהרמב"ם קבע את סמכותו כהלכה, היה קראי" (פרופ' מיכאל קורינאלדי, המעמד האישי של הקראים, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים, 1984, עמ' 3). כמו כן: פרופ' חגי בן-שמאי, מפעלו של מנהיג : עיונים במשנתו ההגותית והפרשנית של רס"ג, מוסד ביאליק, 2015, עמ' 17.
