הכרעת ההלכה נקבעת ברוב ע"פ מה שנאמר: 'אחרי רבים להטות'. קביעה זו היא הבסיס שממנו יונקת הדמוקרטיה ההלכתית (הרב יעקב אריאל).[1]
בשמות כ"ג 2 כתוב: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". הפשט ברור: יש להסתייג מדעת הרבים כשהם מתכוונים להרֵע. חציו השני של הפסוק מבהיר שבעת משפט, אל לשופט לנטות אחרי דעת הרוב אם הוא יגרום בכך לעיוות דין.[2] אבל התלמוד הירושלמי מתעלם לגמרי ממילת השלילה "לא" ומוציא לחלוטין את שלוש המילים מהקשרן. התלמוד פשוט בוחר להתעלם מהפשט[3] וקובע:
מה טעם 'וידבר ה' אל משה'? אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו: 'אחרי רבים להטות', רבו המזכין – זכו; רבו המחייבין – חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור.[4]
אלא שבשמות כ"ג 2 נאמר מפורשות שאין להטות – לסטות – אחרי רבים. כלומר, אם הרוב טועה, אין ללכת אחריו. וזה, למרבה האירוניה, ההפך הגמור ממה שהרבנים מבקשים מאיתנו שנבין מהפסוק.
מגמה זו נשנית במדרש תהלים י"ב, שם כתוב:
אמר לפניו, 'רבונו של עולם, עד מתי נעמוד על בירור של דבר?' אמר ליה, 'אחרי רבים להטות. רבו המטמאין – טמא, רבו המטהרין – טהור'.
דהיינו, התורה מבהירה שכאשר הרוב טועה, אין ללכת אחריו. אולם אצל חז"ל, תמיד יש ללכת בעיניים עצומות אחר רוב הפוסקים.[5]
כאמור, שמות כ"ג 2 מדגיש כי אם הרשעים מטים משפט, אין ללכת בעקבותיהם.[6] אף על פי כן, כדי לחדד את טיעונו בוויכוח הלכתי מול ר' אליעזר ולהוכיח כי חובה ללכת אחרי רוב הפוסקים, השמיט ר' ירמיה את המילה "לא" מהקטע. בכך הוא הפך את היוצרות ושינה את משמעותו של הפסוק (בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב).[7]
הרמב"ם מצטט את סוף שמות כ"ג 2 ומפרש בהקשרים משפטיים את הציווי "ללכת אחרי הרוב".[8] לדבריו, דעת הרוב של החכמים מבטלת את פשר פסוקי התורה, גם כשמדובר בדבר נבואה. למעשה, על פי הרמב"ם, אלף ואחד חכמים מבטלים אלף נביאים, גם אם כל הנביאים הם בשיעור קומתו של אליהו הנביא.[9]
הרב הרץ, שהיה רבה הראשי של אנגליה, הודה ש"הרבנים בחרו להתעלם מהמשמעות המילולית של שלוש המילים האחרונות".[10] למעשה, התלמוד מצדיק את הפרשנות שלפיה דעה של רוב הרבנים מבטלת את קולו של אלוהים. אלא שבשום מקום בתורה הכתובה אין פסוק אחד המאשש את העיקרון המסולף הזה – "ללכת אחרי הרוב".
[1] http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/dat/rov-2.htm.
[2] אנציקלופדיית עולם התנ"ך – שמות, 1993-1996: 144.
[3] אלון מנחם, מעמד האישה: משפט ושיפוט, מסורת ותמורה – ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, 2005: 385.
[4] ירושלמי, סנהדרין, כא ב, פרק ד הלכה ב, גמרא.
[5] שלום אלבק הוסיף: "וראוי להעיר, שהולכים אחר רוב החכמים [רבנים] שבדור דווקא, ולא אחר רוב הציבור או אחר רוב הדיינים או אחר רוב המנהיגים וכיוצא באלה" (בספרו: בתי-הדין בימי התלמוד, 1980: 134). דהיינו, לא זו בלבד שהרבנים סילפו את פשט התורה, הם אף קבעו שיש ללכת אך ורק אחריהם, ובכל מחיר.
[6] רש"י: "'לא תהיה אחרי רבים לרעת' – אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם".
[7] "אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כ"ג): אחרי רבים להטות".
[8] משנה תורה, הלכות סנהדרין ח.
[9] מיכאל בראון, עמ' 138.
[10] שם, עמ' 140-141.
