ראש ישיבת פרת, ד"ר מיכה גודמן, מודה כי: "הולכים ומתרבים הגברים והנשים המרגישים שיחס ההלכה לנשים צורם מבחינה מוסרית.", כמו כן הודה כי: "אנשים שפתאום נושמים פנימה ערכים הומיניסטים ליברלים וערכים של שיוויון, מסתכלים לתוך היהדות, הם רואים שהיהדות לא שיוויונית כלפי נשים. היא לא!"[א]
הרב דב ברקוביץ, מודה:
"יש להם [חז"ל] לעתים אמירות בלתי מתקבלות על הדעת, "כגון 'שאישה כל הזמן חושבת על מין'. אני הקטן שבקטנים, אומר שהמשפט הזה תמוה בעיניי. זו למשל אמירה שקשה לי איתה." [א2]
מיד נגיע לציטוטי חז"ל המזעזעים שהביאו את ד"ר מיכה גודמן ואת הרב דב ברקוביץ למסקנה כי ההלכה הרבנית שוביניסטית ומדירה נשים. אך חשוב תחילה להבין כי לא מדובר רק בהלכה-הרבנית של העבר, אלא שגם בימנו האישה החרדית איננה מורשית להגשים את עצמה ואת חלומותיה, אלא שהיא תמצא סיפוק אך ורק אם תבצע תפקיד אחד ויחיד – תשמיש לסיפוק בעלה, עבודות הבית והבאת ילדים לעולם וגידולם. אך ורק במובן הזה, האישה היא "בת של מלך" – זאת אומרת, כל עוד היא מסכימה להיות משועבדת, מכוסה, כנועה וצייתנית לכל הרעיונות המטורפים של ההלכה הרבנית "שבעל-פה".
"בת של מלך כבודה פנימה"
פרופ' דניאל בויארין, פילוסוף והיסטוריון יהודי אשר הוסמך לרבנות, הפך לאחד מחוקרי היהדות וההיסטוריונים הבולטים בעולם. הוא מחזיק בתואר דוקטורט מבית המדרש לרבנים באמריקה, לימד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת ייל, באוניברסיטת הרווארד, ב'ישיבה יוניברסיטי' ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בשנת 2015 אף זכה בפרס הומבולדט בשל השיגיו באקדמיה. פרופ' בויארון מודה כי ההגדרה הרבנית של "בת של מלך" מעוותת מיסודה, כאשר כותב:
"[היהדות הרבנית] גדעה כמעט כל אפשרות לחיים נשיים מעבר לאמהות, ולכדה את כל הנשים בעבדות המתונה והמתנשאת של החיים כ'אשת-איש'."[א3]
במילים אחרות, בעוד בתורה שבכתב (ובתנ"ך בכלל) נשים מתוארות כמנהיגות צבאיות, נביאות, מלכות ובשלל תפקידי מפתח אחרים. בתורה 'שבעל-פה' (ההלכה שהמציאו הרבנים) לעומת זאת, נשים הן "צדקניות" ונחשבות ל"בת של מלך" – אך ורק אם יאמצו מעמד של שפחות כנועות וצייתניות. בעניין זה, מודה פרופ' ולר, ד"ר לתלמוד, ומרצה בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה, כי:
"בתקופת המקרא שיתפו נשים בפעילויות דתיות וטקסיות: היו נשים נביאות, היו נשים שעסקו בפעילויות 'דיפלומטיות' ולמעשה, מלבד השירות בכהונה, לא היה שום מישור בחיים הציבוריים שבו נמנעה השתתפות נשים. בתקופה התלמודית, לעומת זאת, לא נתנו לאישה תפקידים קהילתיים או דתיים. תפקידה העיקרי היה טיפול בבית ולידת ילדים, והיא הייתה, כדברי האמורא רב דימי (בתלמוד הבבלי ערובין דף ק' ע"ב): 'עטופה כאבל ומנודה מכל אדם וחבושה בבית האסורין'…ספרות [חז"ל] נכתבה על פי השקפת עולם גברית, שתפסה את המין הנשי כמין חלש, שמן הטבע זומנו לו תפקידים ותכליות שונים מאלו שנועדו למין הגברי…וגרמה לה להיות סבילה ותלותית, ומנעה ממנה השתתפות בחיי החברה ובחיי הרוח."[א4]
בעידן הפמיניסטי שבו אנחנו חיים, הרבנים מתאמצים להתאים את משנתם לרוח התקופה ועל מנת לא לחטוף אש, לעיתים יוצאים בהצהרות חיוביות אודות נשים ומעמדן. יחד עם זאת, רובם אינם מעיזים לצטט את צידו השני והמכוער של המטבע שנפרס לכל אורך ספרות חז"ל, כפי שהודה פרופ' אליעזר ברקוביץ, מומחה למחשבת ישראל ופילוסופיה יהודית ורב בעצמו:
"ספרות חז"ל מעמידה את האישה באור שלילי המשתקף באמירות, בהערות ובמכתמים המתארים אותה בצורה פוגענית תוך כדי הבלטת אופייה הילדותי, מגבלותיה האינטלקטואליות ופגמיה המוסריים"[א5]
בחלק הראשון של המאמר נביא בפניכם אמרות חז"ל על נשים מתוך התורה שבעל-פה הרבנית, ואילו בחלקו השני של המאמר, נציג דבריהם של רבנים בני דורנו. אנחנו מתנצלים מראש על הדברים הבוטים שעולים מתוך הדוגמאות המפורטות במאמר זה.[1]
בואו נתחיל
התנא שמעון בן שַטָּח (המאה ה-1 לפנה"ס), היה מראשי החכמים, הזוג השלישי ונשיא הסנהדרין, הוציא להורג שמונים נשים ביום אחד, כאשר תירץ זאת בכך שהן עסקו בכישוף.[ב] רש"י אף ציין זאת לשבח.[ג]
על פי התלמוד, תכלית האישה אינה אלא להיות שפחת המין של בעלה: "היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו [ליחסי מין]".[2]
הרמב"ם קבע:
"כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה ועושה, אפילו בשוט."[3]
הרב הראשי לישראל, הראשל"צ יצחק יוסף, אימץ את גישתו של הרמב"ם כשפסק: "נשים משועבדות לבעלים שלהן – לבשל להם, לכבס להם".[4]
הרמב"ם אף עודד כפייה מינית באלימות: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה: בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה".[5]
הרמב"ן חיזק את משנתו של הרמב"ם באומרו: "אפשר לכופה בשוטים לעשות מלאכה… וגם אפשר לו למנוע תשמישה ומזונותיה עד שתחזור בה".[6]
לא מדובר בפסיקה חריגה. גם רבנים אחרים התירו הכאת האישה לשם חינוכה.[7] ב"שולחן ערוך" נאמר: "אם מקללתו בחינם או מזלזלת באביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, יש אומרים דמותר להכותה".[8]
והרדב"ז הכריז: "אם עושה דברים בלתי הגונים לפי תורתנו, יש לו רשות לייסרה ולהכותה ולהחזירה למוטב כיוון שהיא ברשותו".[9]
לאחר בריאת האיש והאישה נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד…" (בראשית א' 31). גם מבראשית ב' 18-24 ברור שהאשה נחשבת לדבר טוב. במשלי י"ח 22 כתוב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מה' ". ובכל זאת, למרות שהתנ"ך מעלה את קרנה של האישה ומתאר אותה כברכה, חז"ל עורכים השוואה ברורה ולא מחמיאה בין האישה לגוי ולעבד, ומצווים על כל גבר לומר בכל בוקר: "ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם שלא עשני גוי… שלא עשני עבד… שלא עשני אשה".[13] יש תירוצים והסברים שונים שכתבו רבנים מודרניים במטרה להצדיק ברכה זו, אבל רבי אברהם סבע, מקובל מתקופת גירוש ספרד, הסביר ללא בושה: "שלא עשני אִשה, שהאשה סימן קללה".[14]
בפרקי דרבי אליעזר, המיוחסים במסורת לרבי אליעזר בן הורקנוס, נאמר כי חווה קיימה יחסי מין עם הנחש, ושקין נולד מזיווגם.[15] חז"ל התבססו על בראשית ב' 19-20 כשקבעו בגסות גרוטסקית שאדם קיים יחסי מין עם כל החיות ורק בחווה מצא סיפוק מיני הולם.[16]
בתלמוד נקבע שעל האישה לכסות את אצבעותיה, שוקיה ושערה; ושאסור לה בשום אופן לשיר, שמא תהווה פיתוי לגבר.[17]
עוד נקבע בתלמוד ש"לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו אשתו נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחורי אשה בנהר – אין לו חלק לעולם הבא".[18]
במשנה פסקו חז"ל: "אל תרבה שיחה עם האשה – באשתו אמרו; קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובטל מדברי תורה, וסופו יירש גיהינום".[19]
בעלי התוספות קבעו שרק הגבר מורשה לבדוק שאין חמץ בבית, מאחר שהאישה עצלנית מטבעה ואי אפשר לסמוך עליה שתדקדק בבדיקה.[20]
חז"ל גזרו על נשים מצוות שאינן מוזכרות בתנ"ך ואכפו אותן באמצעות הפחדה: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר".[21] לא זו בלבד שחז"ל גזרו על הנשים שתי מצוות שאינן קיימות כלל בתורה (חלה והדלקת נרות), הם אף איימו בעונש שאין לו זכר בתורה. הם קבעו שנידה, מצוות חלה ומצוות נר השבת הן עונש שמגיע להן מאחר שהאישה קלקלה את הגבר, שפכה את דמו של אדם הראשון וכיבתה את נשמתו.[22]
שמה של ערפה, כלתה של נעמי, מופיע בתנ"ך פעמיים, באופן קצר ושולי.[23] אך חז"ל נתנו דרור לדמיונם הפרוע, וקבעו בגסות ששמה של ערפה ניתן לה מפני שקיימה יחסי מין כאשר עורפהּ היה מול פני הגבר.[24] רבי יצחק לא הסתפק בכך והוסיף מלוא חופניים גסות רוח משלו: "כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה, נתערבו בה ערוות גוים של מאה בני אדם".[25]
לפי התורה,[26] ברגע שראה פנחס כי זמרי קירב את האישה המדיינית אל אחיו, הוא לקח את הרומח בידו ודקר אותם. לעומת זאת, אצל חז"ל הספיק זמרי לבעול את האישה ארבע מאות עשרים וארבע פעם לפני שנדקר.[27]
הרמב"ם אישר קיום יחסי מין עם ילדות בנות שלוש – פדופיליה בימינו:
אם הייתה [האשה] פחותה מזה [מגיל שלוש] הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה. וכן אשה גדולה שבא עליה קטן… אם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין.[28]
במשנה נפסק כי "בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה".[29] דהיינו, פעוטה מגיל שלוש ומעלה מותרת לנישואין ולבעילה. רש"י אף מצא לכך תקדים בתורה, כאשר קבע שיצחק נישא לרבקה כשהייתה בת שלוש.[30] בהתבסס על תורה זו יש רבנים מודרניים המלמדים שניתן לקיים יחסי מין עם ילדות החל מגיל שלוש: "באה [יחסי מין] זה מגיל שלוש, אבל לא עיבור" (הרב מאיר אליהו).[31]
מסכת קידושין א במשנה מבהירה שהאישה נקנית כמו עבד או בהמה: בכסף ובשטר (הסכם קנייה), בהבדל אחד: את האישה ניתן לקנות גם על ידי בעילה; את העבד והבהמה – לא.
בנושא הגירושין נאמר בתורה:
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ (דברים כ"ד 1).
כלומר: העילה היחידה לגט היא זנות או ניאוף.[32] למרות הדברים הברורים האלה, בית הלל באו ולימדו שהבעל יכול לגרש את אשתו אפילו אם "הקדיחה תבשילו", ורבי עקיבא פסק: "אפילו מצא אחרת נאה הימנה".[33]
חז"ל פסקו בעזות מצח שדינה "גרמה לעצמה שיבוא עליה שכם בן חמור (בראשית לד א-ב)".[34] הגדיל לעשות בעל מדרש אגדה,[35] הטוען ללא כל קשר לכתוב במקרא כי "כשם שהיתה לאה יצאנית… כך היתה דינה יצאנית" (פרוצה).[36] זאת אומרת, בעוד שהתורה מלמדת שאחיה של דינה האשימו את שכם באונס אחותם והשיבו להם כגמולם,[37] חז"ל הטילו את האחריות ואת האשמה באונס דווקא על הקורבן.
התלמוד הירושלמי מבהיר שלימוד התורההוא מעבר ליכולתה של האישה: מוטב ש"ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".[38] ועל פי מדרש במדבר רבה יז: "נשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן".
על פי הרמב"ם, לא ראוי שאישה תהיה מחוץ לבית, ולכן על הבעל לכלוא את אשתו ולא לתת לה לצאת יותר מפעם בחודש:
גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזווית ביתה.[39א]
בתגובה לרמב"ם, פרופ' אליעזר ברקוביץ תקף: "חקיקתו של הרמב"ם המשקפת את מצבה של האישה בימי הביניים ש'גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת […] ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה […] שאין יופי לאישה אלא לישב בזוית ביתה', או 'כל אישה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו […] ועומדת ומשמשת בפני בעלה', היא חקיקה ש'בימינו אין לנו לא סימפטיה ולא הבנה לגבי דינים אלה".[39ב]
על פי רבי יהושע, האישה, לעומת הגבר, מסריחה מטבעה ולכן עליה להתבשם.[40] ראש ישיבת ההסדר מעלות הסכים איתו: "האישה באופן טבעי צריכה את הדבר הזה [להתבשם] כיוון שבאופן טבעי הריח שלה הוא פחות טוב".[41]
בתלמוד הירושלמי כתב רבי שמעון בן אלעזר שאין לתת לאישה תכשיטים, מאחר שהדבר יהפוך אותה לשחצנית.[42]
על פי התלמוד, אישה במחזור שעוברת בין שני גברים, אם היא בתחילת המחזור – הרי היא גורמת למותו של אחד מהם; אם היא בסופו – הרי שתביא למריבה ביניהם.[43] על פי הרב רביד נגר: "אישה בנידה שמשקה צמח, הוא יכול למות. יש מחקר שנעשה; גוי קיבל פרחים, הביא את זה למזכירה שלו, שמה את זה באגרטל – הפרחים מתו".[44]
והנה אישור הלכתי לבגידה באישה ולזנות בחסות ההלכה:
שאלו התלמידים: והלא אחד החכמים, רב שמו, כשהלך ממקום מגוריו למקום מרוחק אחר היה מפרסם ברבים: 'מי רוצה להיות אשתו ליום אחד?' כך נהג חכם נוסף, רב נחמן שמו (בבלי, יבמות לז עב).
נוסף על כך, לפי ההלכה: "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו… ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ" (חידושי הריטב"א, ראש השנה א). ובאמת, "אמרו עליו, על ר' אליעזר בן-דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה" (בבלי, עבודה זרה יז עא).
על פי התלמוד, בעל יכול לקדש את אשתו עם צואת שור: "המקדש אשה בצואת שור, אם הצואה נלקחה משור שנעבד לעבודה זרה – אינה מקודשת; אם נלקחה משור שדינו מוות – האשה מקודשת".[45]
חז"ל קבעו שאם גבר ואישה טובעים בנהר, חובה להציל את הגבר לפני האישה: "האיש קודם לאשה להחיות [להציל] ולהשיב אבדה".[46]
חז"ל, שידעו שנשים אינן מורגלות בקריאת התלמוד, הרשו לעצמם להתבטא באופן משפיל כשקבעו: "אשרי מי שבניו זכרים, אוי למי שבנותיו נקבות".[47]
'רבנו בחיי' קבע: "כיוון שנבראה אישה, נברא שטן עימה".[48]
ושימו לב לתלמיד הישיבה שהעז ושאל את רבו באשר לפירוש הקטע:
"שאלתי את הרב לפרשנות הפסוק והוא אמר לי שהרוע והאכזריות המוחלטת והקשה ביותר יכולה להימצא רק באישה. לפי דבריו האישה מטבעה היא אכזרית. דהיינו שהאכזריות היא טבועה בכל אישה יהודייה וגוייה… רק אישה יכולה להגיע לשורש המוחלט של הרוע.
דהינו שכל הצרות וכל הבעיות בעולם נובעות מגורם אחד = אישה. לאחר ששאלתי את הר"ם למה אישה נבראה אם היא כל כך רעה הוא הביא לי תשובה: לשרת את הגבר שומר המצוות" ("שאל את הרב", אתר כיפה, ספטמבר 2007)[49]
האמורא, הרב אשי, טען כי בעל יכול להתגרש מאשתו אם גילה שהרווח בין שדיה גדול מדי ולא לטעמו: רווח זה הוא גנאי לה ולכן נחשב כמום שמותר לגרשה ללא זכויות.[50]
רבי יצחק לוריא, מגדולי ההוגים בקבלה, נהג לירוק על נשים: "הארי הקדוש היה יורק לכן כל פעם בראותו אשה חצופה, וסגולה גדולה היא לירוק, כשרואים אשה לא צנועה".[51]
רבנים בעידן המודרני על האישה
גם בעידן המודרני נשמעות הצהרות דומות. מי שהיה הרב הראשי לישראל, אמר שאישה שתשתה ארבע כוסות יין תרצה לשכב עם חמור בשוק:
היא ניתנת לשליטה של היצר הרע ששולט בה ולא יכולה לעצור בעצמה – אין לה שליטה עצמית, שלוש כוסות יין גורמות לה לאבד שליטה. ארבע, אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת. חמור לעיני כול. אין לה שום שליטה, שיכורה אין שום בקרה אצלה (הרב ישראל מאיר לאו).[52]
הרב איתן בגדדי מתרעם על הפמיניזם ומבקש להזכיר לנשים את מקומן: "אישה בוגדת בבעלה היו מוציאים אותה שורפים אותה במקום… שורפים אותה בכיכר העיר למען יראו וייראו".[53]
הרב מנשה לוין: "וכשנכנס בעלה מן החוץ חייבת האישה לעמוד על רגליה, ואין לה רשות לישב עד שישב בעלה. ואין לה רשות להרים קולה עליו, ואפילו מכה אותה – תשתוק כדרך שנשים צנועות עושות".[54]
על פי הרב משה ועקנין, אם הבעל רצח את אשתו – היא אשמה בכך: "יש נשים סתומות, אל תתפלאו למה גברים רוצחים נשים".[55]
הרב יצחק כהן: "בעולם האמת יראו – אישה זה נאד מלא צואה".[56]
בתלמוד נכתב שעל אף שאישה דומה לכלי מלא צואה ודם, בכל זאת כל הגברים רודפים אחריה: "אשה חמת מלא צואה, ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (שבת קנב עא). הרב יובל שרלו לא ניסה לתרץ את הנאמר, אלא הודה כי "האמורא שאמר זאת כנראה סבר שיש לראות בנשים דבר בזוי ובכל זאת גברים רצים אחריהן".[57]
הרב הצבאי הראשי: "בעת מלחמה מותר לספק את יצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן".[58] הרב אייל קרים, שהיה מיועד למשרת הרב הצבאי הראשי, אמר: "מותר לאנוס במלחמה".[59]
על פי הרב רונן שאולוב, בתי החולים מלאים בילדים חולים ומתים פשוט משום שנשים לא אוספות את שערן:
כל ילד שנפטר בבתי חולים, כל ילד חולה בבתי חולים, זה כי רק דבר אחד – כי את שיחקת עם השיער שלך. את לא מתביישת? את רואה כל יום ילדים נפטרים, ילדים מתים, ילדים נקברים, שתדעי לך זה השיער שלך שלא אספת אותו.[60]
על פי הרב ברוך גזהיי:
כתוב בספרים של המקובלים, אישה שהייתה רגילה לגלות את החלק העליון שלה, בדרך כלל היו מחזירים אותה בגלגול של פרה. וזאת גם אחת הסיבות שנשים סובלות מסרטן השד. למה? כי העיניים של כולם שמה.[61]
מנהיג פלג "שובו בנים" בחסידות ברסלב, הרב אליעזר ברלנד, טען ש"אישה היא בלי שכל, עדיף קיגעל",[62] וכי "אדם צריך לדעת שאישה זה חמור, שאדם מתחתן הוא מתחתן עם חמור, הוא לא מתחתן עם בן אדם".
הרב יוסי מזרחי: "אנס אישה והכניסה להריון? קיים מצוות פרו ורבו. והאנס? נחשב לו [האונס] למצווה".[63] הגרי"ש אלישיב: "מותר לבזות אישה בקווי מהדרין".[64]
על פי הרב יצחק פנגר, הסיבה העיקרית שבגללה על האישה לכסות את ראשה היא כי
יש כוחות חיצוניים, כוחות שהתפקיד שלהם לינוק מהקדושה… אבל לצערנו הרב, אישה שלא מכסה את שערה, אומר הזוהר ישנם כוחות חיצוניים שיונקים משערה את כל השפע שזורם דרכה.[65]
המחזיר בתשובה, הרב אמנון יצחק, טוען כי לאישה אסור לנהוג ברכב.[66]
הרב יוסי מזרחי, טוען שלנשים אין רשות להשמין: "אם בעלה 'אלרגי' לשומן, הוא לא אוהב, אז אין לה רשות להשמין. אין לה רשות. היא חייבת להילחם ביצרים שלה כי זה הורס את השלום בית".[67]
בדרשה אחרת טען הרב מזרחי שאישה שאיבדה את בתוליה היא כמו בקבוק קוקה קולה משומש: "אישה הפכה למוצר משומש, הערך שלה לפי רצון השם יורד פלאים".[68]
לסרטון ויראלי על מעמד האישה והדרת הנשים בהלכה הרבנית לחצו כאן
[א] ציטוטים מתוך: מיכה גודמן, "חזרה ללא תשובה", עמ' 138. כמו גם הרצאת וידיאו.
[א2] ידיעות אחרונות, "חז"ל בהלם: סדר נשי חדש", נובמבר 2014.
[א3] דניאל בויארין, "פאולוס והגניאולוגיה של הג'נדר", 1993, עמ' 65-46.
[א4] שולמית ולר, נשים ונשיות בסיפורי התלמוד, בהוצאת: הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 11-12.
[א5] מאיר רוט, אורתודוקסיה הומאנית, 2013, עמ' 266.
[ב] בבלי, סנהדרין מ"ה ע"ב.
[ג] "ושמעון בן שטח שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה" (פירוש רש"י לבבלי, סנהדרין מ"ה ע"ב)
[1] חשוב לציין שעל אף שהציטוטים האלה חריפים דיים, יש בספרות חז"ל אמירות חמורות וגסות בהרבה בנוגע לתשמיש האישה. ראו למשל, רכלבסקי, חמורו של משיח, 1998: 182-183.
[2] סנהדרין ל"ט ע"א.
[3] משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא.
[4] youtu.be/wFCiLNMr2Ew.
[5] הלכות איסורי ביאה כא.
[6] חידושי הרמב"ן, כתובות סג עא.
[7] שו"ת הרשב"א, סימן קיב; ר' יצחק מוינה, ספר אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא סימן שמז.
[8] שולחן ערוך, אהע קטו.
[9] ר' דוד בן זמרא, נולד בספרד, במאה ה-15 לס'. ציטוט בתוך: תשובות הרדב"ז סימן תמ"ז. עיין: ד"ר מיכל וולף, בתוך: נחם אילן [עורך], עין טובה: דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל – ספר יובל למלאת עי"ן שנים לטובה אילן, הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 646
[10] מגדולי התנאים במאה ה-1 לפנה"ס, בתקופת המלך אלכסנדר ינאי גיסו.
[11] ירושלמי, חגיגה יא ב, פרק ב, הלכה ב, גמרא.
[12] משנה, סנהדרין ו.
[13] סידור התפילה, ברכות הבוקר.
[14] רבי אברהם סבע, צרור המור, בראשית פרק ז, פרשת ויצא.
[15] "האישה הזאת [חוה], כל מה שנזרעה הרה ויולדת בבעילה; בא אליה רוכב נחש ועיברה את קין ואחר כך, בא אליה אדם ועברה את הבל" (פרקי דרבי אליעזר כא).
[16] ילקוט שמעוני, בראשית ב סימן כד. "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה" (יבמות ס"ג ע"א).
[17] "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף… שוק באשה ערוה… קול באשה ערוה… שער באשה ערוה" (ברכות כ"ד ע"א).
[18] ברכות ס"א ע"א. ראו גם עירובין י"ח ע"ב.
[19] משנה, אבות א.
[20] בעלי התוספות, פסחים דק עב.
[21] משנה, שבת פרק ב. בבבלי, שבת דף ל"א-ל"ב, מפורטים האיום, החטא ועונשו. יש לציין שאין שום ראיה מקראית לכך שמצוות התרומה מלחם הארץ (במדבר ט"ו 17-21) מיוחסת לנשים בלבד. לפיכך, אין פלא שהתנ"ך לא מזכיר את העונש הנורא שהמציאו הרבנים.
[22] מדרש תנחומא, פרשת נח: "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? אמר להן: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה. ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחלה? אמר להם: על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחלה, הדא הוא דכתיב (איוב כא): ואחריו כל אדם ימשוך. ומפני מה ניתן לה מצות נדה? ע"י ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נדה. ומפני מה ניתן לה מצות חלה? על ידי שקלקלה את אדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה. ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת? אמר להן: על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון. לפיכך, ניתן לה מצות נר שבת".
[23] רות א' 4, 14.
[24] "שהכל עורפין אותה מאחריה"; ומשום "שהכל דשין אותה" (סוטה מ"ב ע"ב).
[25] מדרש רות רבה, פרשה ב.
[26] במדבר כ"ה.
[27] "ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, והמתין לו פינחס מבחוץ כדי שיתשש כחו" (ילקוט שמעוני, במדבר כה סימן תשעב).
[28] משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א.
[29] נידה ה.
[30] בפרשנותו על בראשית כ"ה 20. להלן הציטוט במלואו: "הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה. המתין לה עד שתהא ראויה לביאה [ובהגיעה לגיל] ג' שנים ונשאה". חשוב לציין שרש"י אינו מבטא דעת יחיד בעניין גילה של רבקה; בפרקי דרבי אליעזר טז נאמר שכאשר עזבה רבקה את ביתה כדי לפגוש את יצחק, יצאה עימה דבורה – המינקת שלה.
[31] www.facebook.com/watch/?v=1870379319863361.
[32] בספר מלאכי ב' 14-16 נאמר שה' שונא גירושים (ראו גם משלי ה' 18-19).
[33] גיטין צ' ע"א. לפי כתובות ע"ה ע"א, מותר לגרש את האישה גם בגין גודל דדיה.
[34] קהלת רבה, פרשה י.
[35] פרשת וישלח.
[36] במדרש "ילמדנו" (ילקוט תלמוד תורה, בראשית אות קמט) מכונה דינה "יצאנית בת יצאנית".
[37] בראשית ל"ד 7, 25-31.
[38] ירושלמי, סוטה טז א, פרק ג, הלכה ד, גמרא.
[39א] משנה תורה, הלכות אישות יג.
[39ב] ד"ר אבינועם רוזנק, אליעזר ברקוביץ: הלכה ואורתודוקסיה מודרנית, תשע"א, עמ' 646-615.
[40] "שאלו את ר' יהושע… מפני מה האשה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם. ואשה נבראה מעצם. משל: אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח – מיד הוא מסריח" (מדרש בראשית רבה יז).
[41] הרב יהושע ויצמן על מסכת כתובות, בלינק: https://www.youtube.com/watch?v=lIF2Q0ek4yM.
[42] ירושלמי, שבת ו לג. כנראה רבי עקיבא לא לקח את דבריו של ר' שמעון בן אלעזר ברצינות, שהרי מסופר כי העניק לאשתו את התכשיט היקר ביותר דאז ובכך גרם לעמיתיו לקנא (עיין: שמואל ספראי, ר' עקיבא בן-יוסף חייו ומשנתו, בהוצאת: מוסד ביאליק, 1970: 16).
[43] "הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה, אם תחלת נדתה היא – הורגת אחד מהן, אם סוף נדתה היא – מריבה עושה ביניהן" (פסחים קי"א ע"א).
[44] www.facebook.com/mehartetim/videos/1964566460444646.
[45] עבודה זרה ל"ד ע"ב.
[46] שולחן ערוך, יורה דעה, הוריות יג עא.
[47] סנהדרין ק' ע"ב.
[48] רבנו בחיי ורש"י בפירושם על קידושין פ'.
[49] https://tinyurl.com/vk95xhs
[50] כתובות ע"ה ע"א.
[51] רכלבסקי, עמ' 182.
[52] https://youtu.be/yGchf15wCkE.
[53] www.facebook.com/mehartetim/videos/1735787763322518.
[54] אוצר הגאונים כרך ח' לכתובות, עמ' 169-170.
[55] www.facebook.com/mehartetim/videos/vb.1577022065865756/1904438476457445.
[56] בדרשה על שבת קנ"ב ע"א.
[57] tinyurl.com/yxysy88v.
[58] www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4827141,00.html.
[59] www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4826978,00.html.
[60] www.facebook.com/mehartetim/videos/1962237304010895.
[61] www.facebook.com/mehartetim/videos/1883554178545875.
[62] www.israelhayom.co.il/article/626867.
[63] www.1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/item/1370.
[64] tinyurl.com/yx78l7w2.
[65] www.facebook.com/mehartetim/videos/1814672882100672.
[66]judaism.walla.co.il/item/2694248
[67] www.facebook.com/watch/?v=1679948445573117.
[68] www.facebook.com/watch/?v=1711482949086333.
