במאמר זה ליקטנו דוגמאות אחדות ל"פנינים" מתוך התורה שבעל-פה. קשה להבין איך ניתן לכלול אמירות שכאלו בתורה שבעל-פה, אם מקורה מתיימר להיות אלוהי. הנכם מוזמנים לשפוט בעצמכם האם ייתכן כי המשפטים הבאים באמת מייצגים נאמנה את אלוהים.
חז"ל בוראים עגלה לארוחת ערב. התלמוד מתאר שרבא ברא אדם של ממש, אך לא היה בו כוח הדיבור. רב חנינא ורבי אושעיא עסקו ב"ספר יצירה" ובראו עגלה משולשת מדי ערב שבת ואז אכלו אותה בתיאבון.[1] מדובר בסיפור יומרני במיוחד לאור העובדה שלפי התנ"ך, איש אינו יכול לברוא. מלאכה זו שמורה לאלוהים לבדו.
הזוהר: קיימים שני אלוהים – האחד זכר והשני נקבה. בבראשית א' 27 נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". מחבר ספר הזוהר התקשה להבין כיצד אלוהים אחד יברא בצלמו ובדמותו שני יצורים שונים – זכר ונקבה. פירוש "מסורת הזוהר" ביקש להסביר: "מוסיף תרי אלהים: הכא חד כלפי זכר, וחד כלפי נקבה". ובתרגום חופשי: "שני אלהים כאן: אחד כלפי זכר, אחד כלפי נקבה". כלומר, קיימים שני אלוהים – האחד זכר והשני נקבה.[2]
מומלץ לקיים יחסי מין בחצות כי זו השעה שבה הקב"ה מקיים תשמיש עם השכינה. לפי הקבלה, יחסי האישות בין האיש לאישה משקפים את זיווגם של הקב"ה והשכינה.[3] צריך כל אדם לכוון את שעת תשמיש המיטה לשעת הזיווג האלוהי – בחצות הלילה בכל ימות השבוע, כי אז מקיים הקב"ה תשמיש עם השכינה בגן עדן. לפי הזוהר, כך באמת נוהגים תלמידי חכמים.[4]
קין והבל נולדו מייד בתום ההזדווגות של אדם וחווה. לפי התלמוד, חלפה שעה אחת בלבד מרגע שאדם וחווה הזדווגו ועד שנולדו קין והבל. "הכניסה להריון והלידה התמזגו לרגע אחד. מציאות כזו אכן התקיימה אצל אדם וחוה קודם החטא. קין והבל נולדו ביום השישי, הוא יום בריאת האדם, וכלשון הגמרא (סנהדרין לח עב): 'עלו למיטה שנים וירדו ארבעה' ".[5]
הקב"ה מניח תפילין מדי יום. בישעיהו ס"ב 8 כתוב: "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ". רבי יצחק התייחס לכך ואמר: "מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר (ישעיהו סב): נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו".[6] ר' יצחק לא תפס את הביטוי "בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ" באופן מטאפורי, אלא בצורה מילולית. בכך הוא טעה פעמיים: ראשית, כשרמז כי לאלוהים יש זרוע פיזית ממש. שנית, כשקבע כי אלוהים מניח תפילין.[7]
המזוזה שומרת על הבית מפני שדים. ללא כל סימוכין מהמקרא קובעת הקבלה שסמוך לפתח הבית מזומן שד שיש לו רשות להשחית. הוא עומד לצד שמאל. אבל אם אדם זוקף עיניו ורואה את סוד המזוזה, אין השד יכול להרע לו.[8]
חווה שכבה עם הנחש וכך נולד קין. בבראשית ד' 1-2 כתוב: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל". כלומר, חווה ילדה את קין ואת הבל מאדם. מה מלמדת התורה שבעל-פה? "האשה הזאת [חווה], כל מה שנזרעה הרה ויולדת בבעילה; בא אליה רוכב נחש ועיברה את קין ואחר כך, בא אליה אדם ועיברה את הבל".[9]
גבר השוכב עם בהמה מתה פטור מעונש. חז"ל דנו בכובד ראש בדיני בעילת בהמות ופסקו שגבר השוכב עם בהמה חייב מיתה! אך אם הוא שוכב עם בהמה מתה – הוא פטור. האמוראי אביי נחמני התייחס ברצינות תהומית להלכה הזו, עד כי מספרים שנזהר שלא לשהות במחיצת בהמות, שמא יתגבר עליו יצרו והוא ינסה לבעול אותן.[10]
כל המים בעולם נהפכים לדם פעם בשנה. ללא כל סימוכין מהמקרא נאמר ב"קיצור שולחן ערוך"[11] שבמהלך השנה יש כחצי שעה שבה אסור בשום פנים ואופן לשתות מים, "כי אז נהפכים כל המים שבעולם לדם". מדוע? כי בדיוק אז מתבצע חילוף משמרות של מלאכים, ויש חשש שבשעה שמלאך אחד עולה לשמירה והשני יורד, לא יהיה מי שישמור על המים מפני מלאך המוות.
המכניס איבר מינו לישבנו שלו מתחייב פעמיים. חכמי ההלכה עסקו בשאלה "חשובה" ו"הרת גורל": מה דינו של זה שמכניס את איבר מינו לנקב ישבנו? האם הוא עובר בכך על איסור משכב זכר? רב אשי אמר כי כאשר האיבר קשה הדבר אומנם בלתי אפשרי, אך כשהוא רפוי – זה אפשרי. וכך הוחלט כי המצליח מתחייב פעמיים – גם כבועל וגם כנבעל ("מחייב אשוכב ואנשכב").[12]
בתולת הים אינה כשרה למאכל. תיאור הבריאה בבראשית א' מבהיר שדגת הים נבראה ביום החמישי[13] ובני האדם ביום השישי.[14] יש הבחנה ברורה בין דגים לבני אדם ומדובר בשני סוגי בריאה שונים לגמרי. ובכל זאת הרבנים מאמינים בקיומן של בתולות ים – יצורים שחציים אדם וחציים צורת דג.[15] רש"י, כאמור, מכנה אותם "סירנות."[16] אגב, ההלכה בעניין זה קובעת כי בת הים אינה כשרה למאכל.[17]
כשפים ואמונות טפלות. כיצד ניתן להירפא מהכשת נחש? הרבנים האמינו שמי שהכישו נחש צריך לקחת עוּבּר של אתון לבנה ולהניחו על גופו. יש לוודא שהאתון בריאה, ללא מחלות וללא מום. רק עובר של אתון מושלמת יצלח לצורך זה.[18]
דין החורש את שדהו עם עז ודג. בדברים כ"ב 10 נכתב: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". הרב רחבה הוטרד בשל סוגיה הלכתית מעט שונה: מה דין החורש עם עז ודג? מצד אחד, העז אינה מהלכת בים והדג אינו מהלך ביבשה ולכן אינם חורשים בצוותא אלא כל אחד בנפרד; מצד שני, הוא בעצמו הרי חורש בדג ובעז יחדיו, אז מהו הדין? סוגיה מסובכת וחשובה זו נותרה ללא הכרעה.[19]
ישיבה של חכמים עולה על זו של אלוהים. הרבנים מאמינים שבכוחם לגבור על אלוהים במחלוקות הלכתיות. בתלמוד הבבלי[20] מתואר ויכוח הלכתי סביב מקרה סבוך של נגע בעור: האם נגע כזה נחשב טמא או טהור? בעלי המחלוקת היו אלוהים מצד אחד וישיבת השמיים ("מתיבתא דרקיעא") של נשמות הצדיקים בצד השני. אלוהים פסק שהנגע טהור, אבל הצדיקים סברו שהוא טמא. כדי להכריע בוויכוח זימנו לשמיים את רבה בר נחמני, שקבע: טהור! כאשר נדרש הרמב"ם לסוגיה זו, גם הוא פסק נגד אלוהים.[21]
אלוהים לומד בישיבה ומשנן משניות חז"ל. במדרש במדבר רבה[22] מסופר שבשעה שעלה משה למרום, שמע את הקב"ה יושב ולומד את פרשת פרה אדומה, כמו תלמיד חכם בישיבה. יתרה מכך, משה שמע את הקב"ה אומר הלכה בשם רבי אליעזר, כלומר: לומד ממנו ומצטטו.
העורבת מתעברת בעזרת רוק העורב. התלמוד מלמד שבתיבת נוח קיימו העורב והעורבת יחסי מין, וזאת על אף שלכאורה נאסר על כל החיות לעשות זאת בעודן בתיבה. מה היה עונשם? שלא יזכו עוד בהנאת המשגל; במקום לקיים יחסי מין, יעביר העורב את זרעו לנקבה באמצעות הרוק שבפיו.[23]
הלכות הטלת שתן. ההלכה אוסרת על גבר המטיל את מימיו לאחוז באיבר מינו, שמא יבוא לידי גירוי מיני ויפלוט זרע לבטלה. אבל אם הגבר מטיל את מימיו מגג בית הכנסת, הוא יכול לאחוז באיבר מינו, מפני שבמקרה כזה השכינה תרתיע אותו מלהתגרות.[24]
השמש טובלת באוקיינוס. הקבלה מלמדת שגלגל השמש מבדיל בין המים שמתחת לאוקיינוס לבין המים ההולכים למעלה, במטרה לעכב את סילון המים היוצא מהגיהינום, פן יזיק לבני האדם. רבי אליעזר האמין שהשמש רוחצת במי האוקיינוס ואמר: "אלמלא טבל השמש בים האוקיינוס, היה שורף ומבעיר את כל העולם".[25]
איסור על דרישה בשלומו של אדם בלילה מפני השדים. אמר רבי יהושע בן לוי: "אסור לאדם שייתן שלום לחברו בלילה; חוששים אנו שמא שד הוא".[26]
נשים היושבות בצומת הן מכשפות. שתי נשים שיושבות בפרשת דרכים, אחת בצד זה והאחת בצד הזה ופניהן מכוונות זו לזו – בידוע שעסוקות בכשפים. מה תקנתו? אם יש דרך אחרת, ילך בה. ואם אין דרך אחרת – אם יש אדם אחר עימו, יחזיקו זה בידו של זה ויעברו; ואם אין אדם אחר, יאמר כך: "אגרת, אזלת, אוסיא, בלוסיא מתקטלין בחץ קבל".[27]
אסור לאלמנה לגדל כלב. לפי התלמוד, לאלמנה יהודייה אסור לגדל כלב מחשש שתזדקק לבעילתו.[28] הרמב"ם חיזק זאת כשקבע שאלמנה אסורה בגידול כלב מפני החשד.[29]
מותר לתקשר עם המתים. בתלמוד הבבלי דנו החכמים בשני סוגים של בעלי אוב: אחד, המעלה את המת מקברו ומושיבו על איבר מינו. השני, המדבר עם המת כאשר הגולגולת שלו מוטלת על הארץ. הדיון מפרט את ההבדלים המהותיים בין השניים ובהקשרם ליום השבת.[30]
של מי גדול יותר? חז"ל התווכחו למי יש איבר מין גדול יותר. "אמר רבי יוחנן: איבריה דרבי ישמעאל [ברבי יוסי] כחמת בת תשע קבין. אמר רב פפא: איבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין ואמרי לה בת שלשת קבין. דרב פפא גופיה כי דקורי דהרפנאי".[31] בעברית פשוטה: "אמר רבי יוחנן: איבר מינו של רבי ישמעאל בן רבי יוסי כמו חמת בת תשע קבין. אמר רב פפא: איברו של רבי יוחנן כמו חמת בת חמישה קבין, ויש אומרים בת שלשה קבין. של רב פפא בעצמו כמו הסלים שעושים בהרפנא".[32]
אפשר לשכב עם נשים מבלי לקרוע את קרום הבתולים שלהן. רב שמואל התרברב שהוא מסוגל "לבעול כמה בעילות בלא דם", דהיינו, "לבעול אישה בלא שהבתולים יפגעו".[33]
[1] סנהדרין ס"ה ע"ב.
[2] פירוש מסורת הזוהר "על הזוהר", פרשת יתרו לה.
[3] זוהר חא נה עב.
[4] זוהר חג קעז עב.
[5] מודי ברודצקי והרב הלל וינר דוד, ואם תרצה אמור: חברותא במדרש ובאגדה, 2007: 139.
[6] ברכות ו' ע"א.
[7] גם לפי מדרש ילקוט שמעוני (שמות לג, סימן שצו): "מניח אלהים תפילין: הסירותי את כפי וראית את אחורי – מלמד שהראה לו הקב"ה קשר של תפלין".
[8] ישעיה תשבי, פרקי זוהר – מבחר מאמרי הזוהר מתורגמים עברית, כרך ב, 1985, מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 215.
[9] פרקי דרבי אליעזר כא.
[10] קידושין פ"א ע"ב.
[11] שולחן ערוך המקוצר, סימן קלט.
[12] סנהדרין נ"ה ע"א.
[13] בראשית א' 20-22.
[14] שם, פס' 27.
[15] בכורות ח' ע"א.
[16] ראו פרשנותו של רש"י לקטע: "בני ימא – דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א".
[17] ר' יוסף וייצן מסביר שמדובר ב"יצור שנולד מזיווג של בני אדם ודולפינים". במדרש ספרא (שמיני פרשה ג ז) על האמור בוויקרא: "ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם" וז"ל: "חיה – זו חית הים. הנפש – להביא את הסירונית. יכול תהא מטמא באהל כדברי ר' חנינא, תלמוד לומר ואת". כלומר, אסור לאכול סירונית מן הטעם שחיה זו היא דג, אך יחד עם זאת כשתמות, תטמא באהל כאילו היתה אדם". מתוךhttp://www.yeshiva.org.il/ask/49593 .
[18] שבת ק"ט ע"ב.
[19] בבא קמא נ"ה ע"א.
[20] בבא מציעא פ"ו ע"א.
[21] משנה תורה, הלכות צרעת ב.
[22] סדר חקת, פרשה יט.
[23]סנהדרין ק"ח ע"ב.
[24] נידה י"ג ע"ב.
[25] זוהר חדש, בראשית כו א, מספרו של ישעיה תשבי, פרקי זוהר – מבחר מאמרי הזוהר מתורגמים עברית בצירוף מבואות וביאורים, כרך ראשון, מוסד ביאליק, ירושלים, 1969, עמ' 281.
[26] מגילה ג' א'.
[27] פסחים קי"א ע"א.
[28] בבא מציעא ע"א ע"א.
[29] משנה תורה, איסורי ביאה ב.
[30] סנהדרין ס"ה ע"ב.
[31] בבא מציעא פ"ד ע"א.
[32] אליבא דרות קלדרון, אלפא ביתא תלמודי, 2014: 183.
[33] ביאור שטיינזלץ לבבלי, חגיגה ט"ו ע"א.
