כאשר טבע רבי עקיבא את הביטוי: "מסורת – סייג לתורה",[1] ספק אם שיער מה תהא השפעתה של המסורת על עם ישראל במרוצת הדורות. אלפי שנים של שלטון ההלכה בעולם היהודי הצליחו למחוק כמעט לחלוטין את השפעתם של זרמים אחרים שפעלו בתקופת בית שני.[2] כאלפיים שנה חלפו מאז שכת הפרושים השתלטה על העולם היהודי, ומאז היהדות מזוהה עם המסורת הרבנית על כל הלכותיה, סמליה ומנהגיה. לא יועילו טיעונים הגיוניים המוכיחים ששום תורה לא נמסרה בעל-פה על הר סיני. מזה אלפי שנים קשורה מסורת זו בעבותות פסיכולוגיים עם הנפש היהודית, עד כדי שטיפת מוח יסודית, או כהגדרתה הפסיכולוגית – "הטיית אישור".
הטיית אישור היא הנטייה לחפש, לפרש, להעדיף ולזכור מידע באופן שמאשר אמונות או השערות, תוך מתן תשומת לב פחותה במידה בלתי-פרופורציונלית למידע שתומך באפשרויות חלופיות. זהו סוג של הטיה קוגניטיבית ושגיאה שיטתית בחשיבה אינדוקטיבית. אנשים נוטים להציג הטיה זו כאשר הם אוספים או זוכרים מידע באופן סלקטיבי, או כאשר הם מפרשים את המידע בצורה מגמתית. ההשפעה חזקה יותר בנושאים טעונים רגשית וכאשר מדובר באמונות שמושרשות עמוק. אנשים גם נוטים לפרש ראיות דו-משמעיות כאילו הן תומכות רק בעמדה שלהם.[3]
בקיצור, לא משנה מה הן העובדות, בשל מניעים פסיכולוגים וחברתיים האדם משכנע את עצמו שעליו להאמין בדרך מסוימת גם כשמוצגות בפניו כל העובדות שסותרות אותה.
התורה שבעל-פה בראי הפסיכולוגיה המודרנית
חוקרים שנדרשו לשאלת מעמדו של הפרט אל מול נחשול של מסורת בת אלפי שנים מצאו שהמסורת הדתית משקפת את הצטברותם של ערכים ונכסים תרבותיים, רוחניים ורגשיים, והופכת את האדם "למעין עבד של מסורות ומנהגים קפואים, ושל דעות ואמונות מקובלות מימים ימימה, אשר במקרים רבים משמעותם כבר אינה נהירה ומובנת לו".[4] המסורת הדתית הפכה לעוגן מרכזי, המקנה לאדם אורחות חיים, הרגלי מחשבה, תרבות, ציפייה חברתית ודפוסי התנהגות מוכרים שאת היסודות שלהם כוננו אבותיו, ועתה הם מכתיבים לו מלידה כיצד לחשוב ולהאמין. אין פלא שהיהודים בישראל, גם אם אינם מגדירים את עצמם כדתיים, מתרפקים על המסורת הדתית כברירת מחדל שמגבה את הבסיס הפסיכולוגי של זהותם היהודית.[5]
המסורת מהווה קשר חשוב בין העבר להווה.[6] היחס למסורת מושפע גם מתחושה פסבדו-אינסטינקטיבית שלכל מסורת עתיקה ובעלת משקל יש סמכות שאסור להפר. התלמוד ניסח זאת כך: "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים".[7] משום כך, חובה לקבל את המרות והמסורת של חז"ל, כי הפרתן תיחשב לחילול הקודש, לחטא ולסטייה מרוח היהדות.[8] וכך, אפילו יהודים חילוניים שזיקתם למסורת הדתית רופפת, עלולים לחוש תלישות וייסורי מצפון, ואפילו להתגונן מפני כל דבר חדש שעלול לאיים על אותה מסורת עתיקה שעימה הם מזוהים.[9]
כוחה של מסורת דתית והשפעתה נובעים דווקא מהאופי השמרני והנוקשה שלה; אפילו אדם חילוני שמתנגד נחרצות לדת מושפע באופן פסיכולוגי עמוק, בעל כורחו ולעיתים בבלי דעת, מהמסורת הדתית שאליה השתייכו אבותיו.[10] שורשיה הפסיכולוגיים של הדת אינם נמחקים בנקל, ואורח החיים החילוני במדינה מודרנית אינו גואל את האדם לחלוטין ממסורת שאותה הוא מזהה ככור מחצבתו.[11] לכן לא מפתיע למצוא יהודים רבים שהתנתקו מאורח החיים האורתודוקסי ומהאמונה באלוהים חיים, אך שומרים על מנהגי ההלכה מתוך פחד חברתי או מחויבות להמשיך את מסורת אבותיהם, ומתוך רצון לשמר את אחדות המשפחה, החברה והעם.[12] תחת מרותה של היהדות הרבנית התבטא ייחודו של עם ישראל במיזוג בין הדת ללאומיות. כיום, מיזוג זה אינו קיים עוד ולכן החילוני עדיין נחשב כבן ללאום היהודי. עם זאת, הצורך של החילוני בזיקה למורשת היהודית של העם מתעלת אותו חזרה לחיקה של מסורת הרבנים.[13]
גם היהודי הדתי אינו נדרש לאמת את מסורת הרבנים או לדרוש הוכחות לסמכותה הרוחנית. אלפי שנות מסורת גורמות גם לו לשמור את מצוות ההלכה באופן אוטומטי, כדבר שבהרגל, גם כשהיא מוציאה לגמרי את אלוהים מן התמונה.[14] הרגשות היהודיים שמעורבים בתהליך הפסיכולוגי שמייצר את הזיקה למסורת הרבנית, די בהם כדי להצדיק את האמונה העיוורת בתורה שבעל-פה ובדת ההלכה. יתרה מכך, דחייתה של כל אמונה הנתפסת כמאיימת או כזרה למסורת הרבנית, מחזקת ביהודי – דתי או חילוני – את הרגשות הכמוסים ביותר שדרכם הוא שומר על זהותו היהודית. סטייה מכל אמונה זולת המסורת הרבנית, די בה כדי לתת ליהודי בן זמננו את התחושה שזהותו היהודית עומדת איתן.[15]
חז"ל קבעו ש"כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי";[16] צדו השני של המטבע הוא שכל הכופר במסורת הרבנית אינו יהודי. השחרור מעוּלה הכבד של התורה שבעל-פה מצריך לא רק את הפרכתה במישור ההגיוני. העם היהודי עודנו אזוק למסורת זו בכבלים היסטוריים, תרבותיים ופסיכולוגיים, ונדמה שקשה להשתחרר מהם.[17]
[1] משנה, אבות ג טז [יג].
[2] יעקוב מלכין, במה מאמינים יהודים חילוניים?, רעננה, ספרית פועלים, 2000: 35.
[3] Scott Plous, The Psychology of Judgment and Decision Making, McGraw-Hill Education, 1993, Page 233.
ראו גם Miller, Frederic P (2009). Confirmation Bias. VDM Publishing.
ראו גם https://he.wikipedia.org/wiki/הטיית_אישור.
[4] יהושע רש (עורך), כזה ראה וחדש: היהודי החפשי ומורשתו, ספרית פועלים, רעננה, 1986: 57.
[5] שם, עמ' 58.
[6] שם, עמ' 64.
[7] שבת קי"ב ע"ב.
[8] יהושע רש, שם, עמ' 59.
[9] שם, עמ' 65.
[10] שם, עמ' 70.
[11] שם, עמ' 37.
[12] מלכין, עמ' 32.
[13] שם, עמ' 34, 37.
[14] כפי שכתב רוני בר לב, שחקר את אמונת החסידות, בספרו אמונה רדיקלית: אוונגרד האמונה של רבי נחמן מברסלב, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2017: 22. ראו ביטוי לרעיון זה גם בספרו של אריך פרום, והייתם כאלהים, הוצאת א' רובינשטיין, ירושלים, 1975, עמ' 22.
[15] ראו דיון נרחב בספרם של אבי שגיא וצבי זוהר, מעגלי זהות יהודית בספרות ההלכתית, רעננה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000: 9-11, 33-57.
[16] מגילה י"ג ע"א.
[17] על כן אין להתפלא על מספרם הרב של אלה המכנים עצמם "מסורתיים", או בעלי מידה של זיקה למסורת, אף על פי שאינם דתיים אלא מגדירם עצמם חילוניים (כפי שהעיר יעקב ידגר בספרו מעבר לחילון: מסורתיות וביקורת החילוניות בישראל, רעננה, מכון ון ליר בירושלים, הקיבוץ המאוחד, 2012: 47, 128).
