התורה שבעל-פה מבוססת על התורה שבכתב, ולא הייתה נפרדת ממנה. כלומר, אבא שהיה לומד עם ילדו פסוק כמו 'וזבחת כאשר ציויתיך' היה מסביר לבנו את הלכות שחיטה במקום (הרב דניאל בלס).[1]
הרבנים טוענים כי ללא תורה שבעל-פה, אי אפשר לדעת כיצד לשחוט. טענה זו מבוססת על הנחת יסוד שגויה, שלפיה לומדים לשחוט באמצעות התורה שבעל-פה. אלא שבפועל, המציאות מורכבת יותר. בתורת משה אין אפילו מצווה אחת העוסקת בהלכות שחיטה כשרה לעומת שחיטה שאינה כשרה. כאשר מוזכרת שחיטה בתורה,[2] מדובר במלאכתם של הכוהנים.[3] הלכות השחיטה שקבעו חז"ל הן דוגמה נוספת אפוא להררי המצוות שהם תיקנו, בניגוד לתורת משה.[4]
כאמור, התורה שבעל-פה אינה מפרטת כיצד יש לשחוט בהמה כשרה. גם מי שמתמחה בגמרא ויודע אותה על בוריה, עדיין אינו מסוגל לשחוט על פי ההלכה ואינו רשאי לעסוק בכך, אלא אם כן יעבור הכשרה מקצועית ייעודית ורשמית. ינסה-נא הקורא לעיין בסדר "טהרות" במשנה או בהלכות שחיטה ב"קיצור שולחן ערוך"[5] ויבחן את עצמו: האם לאחר קריאה ועיון מדוקדק הוא יכול ומוכן לבצע שחיטה כהלכתה? ודאי שלא. התורה שבעל-פה אינה מכשירה איש לשחוט בפועל.[6]
בעיה זו קיימת גם בנושא הכשרות; עיון בדיני הכשרות המפורטים בתורה שבעל-פה לא יהפכו איש למשגיח כשרות. אתר האינטרנט של המכון הדתי "מורשת אבות"[7] מציע תוכניות הכשרה במגוון מקצועות תורניים: קורס שחיטה, קורס משגיחי כשרות, קורס מוהלים ואפילו קורס לשיפוץ בתים. הלימוד העיוני נעזר אומנם בהלכה הרבנית, אך מציע מידע רב נוסף והדרכה מעשית כדי להשלים את החסך הגדול שמותירה התורה שבעל-פה בתחום. אילו כללה התורה שבעל-פה את כל התכנים הללו, לא היה צורך בקורסים ייעודיים לשוחטים, משגיחי כשרות, מוהלים וכו'.
דוגמה נוספת היא בגדי הכוהן הגדול, כפי שהם מתוארים בתורה; התורה מצווה על לבישת "בגדי שרד" ו"אפוד זהב",[8] אבל אינה מספרת כיצד יש לתפור אותם. התורה מספקת מושג לגבי מהותו של הבגד, אך אינה מכשירה איש לעסוק בתפירה מקצועית. גם התורה שבעל-פה לא מועילה כלל במקרה זה; על כך מעידות הלכות כלי המקדש.[9] המידע המפורט שם אינו מכשיר איש לתפור את בגדי הקודש. מי שאינו חייט מקצועי, לא ימצא שם את ידיו ואת רגליו.
ההכשרות המקצועיות השונות מעידות על אוזלת ידה של התורה שבעל-פה במישור המעשי. היא אולי מספקת מידע מפורט בתחומים מעשיים פשוטים, כמו הקמת סוכה, אך בעניינים מורכבים יותר (שחיטה, כשרות, בניית מבנים וגשרים, סלילת דרכים) יש צורך בקורסים ייעודיים המציעים "תורה שבעל-פה" נוספת, או בתעודה רשמית מטעם המדינה.
וכך יוצא שכדי לקיים את שירותי הדת השונים, אין מנוס מלהוסיף לתורה שבעל-פה תורה נוספת – מקצועית, מוסמכת, מעשית ומפורטת יותר. זאת משום שהתורה שבעל-פה מכילה ידע תיאורטי הנלמד במתכונת פילוסופית. תלמוד התורה בבתי המדרש לא נועד להביא את הלומד לעשייה כלשהי. תמצית תלמוד הגמרא, לרבות סגנון השקלא וטריא, שאלות ותשובות, פלפול וויכוח[10] מכוונת למטרה אחת בלבד: תלמוד תורה לשמה.[11]
לסיכום, אם ברצונך להיות שוחט, משגיח כשרות, בנאי, מוהל, גנן או חייט, אין לך מה לחפש בגמרא; מוטב שתירשם למסגרת המציעה התמחות בנושאים הקרובים לליבך.
[1] www.hidabroot.org/question/214938.
[2] למשל בשמות כ"ט או בוויקרא ג'.
[3] ראו ספרו של הרב צ'יל, המצוות וטעמיהן, עמ' 58-59.
[4] ראו דברים ד' 2; י"ג 1.
[5] סימן לו וסימן קעז.
[6] אפילו הפירוט הרב שנמצא במשנה תורה לרמב"ם (הלכות שחיטה) מהווה מידע תיאורטי בלבד והוא לוקה בחסר. אין בו כדי להכשיר איש למשרת שוחט מוסמך. מעניין שבפרק ד' של הלכות השחיטה הרמב"ם עצמו רומז בחצי פה שאין די בהוראותיו כדי לבצע שחיטה כשרה.
[7] http://moreshetavot.org.il.
[8] שמות כ"ח-ל"ט.
[9] משנה תורה, הלכות כלי מקדש, פרק ט.
[10] משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 130.
[11] עמנואל אטקס, יחיד בדורו: הגאון מווילנא – דמות ודימוי, 1998, עמ' 156, 180-183.
