קיומן של מאות סתירות תיאולוגיות, פילוסופיות ופילולוגיות בין ספרות חז"ל לתנ"ך , כמו גם סתירות מדעיות בין התורה שבעל-פה לבין המידע, הוא דבר ידוע. התורה אומרת על נושאים שונים דבר אחד, בעוד שהרבנים אומרים את היפוכו. בניסיון לתרץ את הסתירות הרבות מלמדים הרבנים שלטקסט אחד עשויים להיות אפילו שבעים פירושים שונים, שסותרים זה את זה.

הביטוי "שבעים פנים לתורה" לא מופיע כלל בתנ"ך; הוא נטבע לראשונה על ידי הפרשן אברהם אבן-עזרא, בן המאה ה-11-12 לס'. אבן-עזרא חי בקרב גויים, והשתתף בפולמוסים נגד היהדות הקראית, שלא האמינה בתורה שבעל-פה, וגם נגד הנצרות. ככל הנראה טבע את המונח כשנקלע למצב שבו לא הצליח למצוא מענה לסתירות שהוצגו בפניו בין התורה שבעל-פה לתורה שבכתב.^[1]

על המחלוקת והסתירות בין תלמידי הלל לשמאי נאמר בתלמוד:

שלוש שנים נחלקו ב"ש וב"ה; הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים.^[2]

הרעיון שלתורה יש שבעים פנים יוצר בעיה קשה. החזון איש ניסח זאת מעט אחרת ואמר ש"כל דברי ראשונים נאמנים עלינו כנתינתם מסיני… ואין מקום לנטות מדבריהם".^[3] אבל קביעות כאלה מחללות את שם אלוהים; הרי אם רב אחד טוען שמשהו הוא "לבן" ורב אחר אומר על אותו דבר בדיוק שהוא "שחור", ושניהם מדברים בשם אלוהים, יוצא שיש מחלוקת בתוך האלוהות עצמה.

התפיסה שלפיה יש לתורה שבעים פנים יוצרת מצב משולל כל היגיון, לפיו: 2+2 הם לאו דווקא 4, כי לתרגיל הפשוט הזה עשויות להיות שבעים תשובות שונות: 5, 6, 7 ועוד. אם אמיתות רבות סותרות זו את זו, הרי שאין אמת אחת מוחלטת. חוץ מזה, למושג "שבעים פנים לתורה" אין משמעות אמיתית. הדת הרבנית היא מערכת משפטית-הלכתית, ובפועל הרי לא ייתכן שיהיו שבעים היבטים לחוק אחד.

_{[1] אברהם גרוסמן, תמורות בחברה היהודית בימי-הביניים, מוסד ביאליק, ירושלים, 2017, עמ' 389-391. ראו גם: חוה לצרוס-יפה, עולמות שזורים: ביקורת המקרא המוסלמית בימי הביניים, מוסד ביאליק, ירושלים, 1998, עמ' 16-18; דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים בין חזון מדיני לתאולוגיה פוליטית, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב, המרכז למורשת בן גוריון, 2003, עמ' 263.
[2] עירובין י"ג ע"ב.
[3] אברהם ישעיהו קרליץ, חזון האיש, בהוצאת: מכון פתחי מגדים, ירושלים, 1997, עמ' 201.}