תופעת מעשי הכשפים, הקסמים והמאגיה היו נחלתם של תרבויות פרימיטיביות רבות[1] והעיסוק בהם רווח מאוד בכל העולם העתיק, לרבות ארץ ישראל.[2] הזיקה הברורה בין המיסטיקה הרבנית והגנוסטיקה הפגאנית לא נעלמה מעיניהם של חוקרי הקבלה.[3] יתרה מכך, פרופ' גרשם שלום אף "ראה בגנוסטיקה את מקורותיה של המיסטיקה היהודית והכיר בהשפעת הניאו-אפלטוניות על ראשית הקבלה".[4] ד"ר ידידיה יצחקי מפרט:
עיקרה של תורת המיסתורין, המכונה 'קבלה', התפתחה בין המאה השתים עשרה למאה החמש עשרה. שורשיה של ה'קבלה' הם ב'תורת הסוד', שראשיתה בימי הבית השני, אבל עיקרה במאה השנייה והשלישית, בהשפעתן של תורות מיסטיות שמוצאן במזרח העתיק.[5]
שורשיה של המיסטיקה ברבנות
פרופ' יוסף דן מונה מספר הקבלות בין תורת הגנוסיס הפגאנית לבין תורת הסוד הקבלית: א- שתי התנועות טוענות לקיומו של ידע אזוטרי שעבר באופן חבוי מדור לדור ונשתמר בידי "מקובלים" ויודעי ח"ן; ב- בבסיס התוראה שלהן קיימת תפיסה דואליסטית לגבי עולם האלוהות: האלוהות הטובה, אשר אין מגע ישיר עם העולם, מול כוח אלוהי רע השולט שליטה גמורה בעולם הזה; ג- רק בנשמותיהם של קומץ אנשים נבחרים (גברים בלבד), הם "המקובלים" (הגנוסטיקאים), מצוי ניצוץ נסתר המאפשר הכרה במציאותו של האל הטוב ובהתקשרות עימו; ד- שתי התנועות ביססו את רעיונותיהם על פסוקים עלומים מהתנ"ך (לרוב, מבראשית א'-ג' ומיחזקאל א'), אגב יישומה של פרשנות מיסטית לשם כך.[6]
כמובן כי עקרונות אלו זרים לחלוטין לספרות המקרא. התנ"ך אף אוסר על מעשי כישוף ומגנה בחריפות את העוסקים בו, כפי שכתוב מפורשות בשמות כ"ב 17; בדברים י"ח 10; במיכה ה' 11; במלאכי ג' 5 ובמקומות נוספים. ברם על-אף האיסור המקראי הגורף, השפעתו של הכישוף לא פסחה על חז"ל והרבנים התפלשו בו והציפו את התלמוד בעדויות ומעשיות על כוחם של קסמים, אחיזת עיניים וכישוף על ידי לחשים.[7] אמרתו של ר' חנינא: "אין עוד מלבדו – ואפילו לדבר כשפים" (סנהדרין ס"ז ע"ב), ביטאה אפוא את האמונה העמוקה בכישוף לאחר שקיבל הכשר מן הרבנים.[8] פרופ' י"ל לוין מציין כי מקורות שונים מראים כי בתקופת בית שני רווח בעם ישראל העיסוק בענייני כשפים וקמיעות למיניהם.[9]
היהדות הרבנית נתנה לגיטימציה למעשי הכישוף ובתוך כך, בולטת במיוחד אמרתו של אביי:[10] "הלכות כשפים כהלכות שבת… יש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה". אביי מסיים את דבריו על כישוף בהזכירו שני רבנים אשר היו עוסקים בהלכות יצירה, בראו עגל ואכלוהו בשבת (סנהדרין ס"ו).[11] מעניין כי אביי מדבר על הלכות ספציפיות לכישוף; רוצה לומר, לא זו בלבד שחז"ל אימצו לחיקם את העיסוק במאגיה, הם אף שכללו זאת לכדי פרקטיקה של ממש. אם-כי, נראה שהרבנים אשר עסקו בכישוף לא היו אשפים בכך, שכן התלמוד מתאר כיצד חכם בשם 'רבא' ברא אדם של ממש, אך לא היה בו כוח הדיבור… [12]
ואמנם, במאמרו "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", חושף פרופ' יעקב בזק כי הביטוי "נטיעת קישואים" שימש את הרבנים כצופן סודי הידוע לבעלי ח"ן, שפירושו היה למעשה "הלכות כשפים". פרופ' בזק כותב: "במסכת סנהדרין (סח עא) מביאה הברייתא את דבריו של רבי אליעזר בן הורקנוס… על שלוש מאות הלכות שהיה שונה בנטיעת קישואין. לפי פירושו של רש"י… אלו הם "הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קישואים".[13]
במסכת סנהדרין ס"ז ע"ב מצוטט ר' עקיבא כמי שאמר "גדרי הלכות כשפים ונטיעת קישואים על ידי כישוף".[14] בהמשך הקטע מתרברב ר' אליעזר[15] ואומר כי הוא עוסק ב"שלושת אלפים הלכות בנטיעת קישואין על ידי כשפים…". מייד לאחר מכן, מספר ר' אליעזר מה ארע עת ר' עקיבא ביקש ללמוד ממנו את הלכות הכשפים: "פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד של כשפים ונתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן, למדני עקירתן! אמרתי דבר אחד, נקבצו כולן למקום אחד". בסוף הגמרא עולה התמיהה כיצד הרשה לעצמו ר' אליעזר לעסוק במעשי כישוף, שהרי לכאורה זה אסור; והמסקנה התלמודית קובעת לבסוף: "שאם רוצה אדם ללמוד דבר ולא להשתמש בו, אלא כדי לדעת אותו – מותר לו".[16]
פרופ' בזק כותב: "במסכת חגיגה (טו ע"ב) מביא רבי יהודה את דברי המדרש על החכמים שהיו שונין שלוש מאות הלכות במגדל הפורח באוויר (וראה אחד הפירושים לכך שמביא רש"י בסנהדרין קו ע"ב): "לעשות כישוף להעמיד מגדל באוויר. כגון שלוש מאות הלכות בנטיעת קישואין…".[17] במקום אחר בתלמוד (שבת ס"ו ע"ב – ס"ז ע"א), נתנו חז"ל הכשר לשימוש בלחשים ובסגולות למטרות רפואה. מסכת שבת ס"ז ע"א-ע"ב מלאה בדוגמאות ללחשי סגולה שונים ומשונים שניתן לומר בהתאם לנסיבות כאלו ואחרות. בתוך כך, נמצא שם דיון על בשאלת כשרות השימוש במילות הכישוף "אשכי ובושכי".[18] מילות קסם מוכרות יותר הן "אברא כדברא" (שפירושו מארמית: אברא לפי דברי), או "מוריפת", שמוצאן אף הוא בספרות חז"ל.[19]
הרבנים ניסו לטשטש את עיסוקם בכישוף, בלחשים ובאמונות טפלות ע"י מכבסת מילים כגון: "סגולות" ו"ניסים". עם-זאת, כאשר מתוודעים למעשים עצמם, אין כל ספק כי מדובר בכשפים גרידא. בתוך כך, ר' שמעון בר יוחאי בהחלט לא טמן ידו בצלחת; הנה שלוש דוגמאות: א- מסופר כי כאשר נודע לו על מצוקתו הכלכלית של תלמידיו, הוציאם הרשב"י לבקעה סמוכה למירון והתפלל: "בקעה בקעה, התמלאי דינרי זהב!" מיד החלה הבקעה להתמלא דינרים;[20] ב- במקרה אחר, הוא הגיע ללוד, ונודע לו כי דבר כבד משתולל בעיר ואנשים נופחים את נשמתם. אמר הרשב"י: "כל זה בעיר ואני כאן?! גוזרני שתתבטל הגזרה!". מיד בטלה הגזרה ופסקה המגפה;[21] ג- כשטיהר הרשב"י את טבריה מטומאת המתים, היה נוטל תורמוסים, קוצצן ומשליכן. ובכל מקום שהיה בו מת, היתה הגופה צפה ועולה באורח נס, וקברוה במקום אחר. אחד מהגויים שראה זאת, נטל מת וטמנו במקום שכבר טיהר הרשב"י. בא לפניו ושאל אותו: האם לא טיהרת כבר מקום זה? והרי יש שם מת! ידע הרשב"י כי אותו נוכרי הוא זה שהניח שם את גופת המת, ואמר: "גוזר אני על העליונים שירדו – ועל התחתונים שיעלו". וכן היה, שוב קם המת לתחיה והנוכרי נקבר באותו מקום.[22]
תופעת הכישוף בקרב היהדות הרבנית היתה כה נפוצה עד כי אפילו חברי הסנהדרין הוגדרו כ"בעלי כשפים" (סנהדרין י"ז ע"א); ורש"י מאשר זאת ואומר כי הם אכן היו בקיאים בכישוף.[23] למרות ששנים מאוחר יותר ניסה הרמב"ם להילחם בתופעה וגינה את הכישוף בכל תוקף, תנו דעתכם לתגובתו של הגר"א[24] לכך: "והוא [הרמב"ם] נמשך אחרי הפילוסופיה הארורה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר. אבל כבר היכו אותו על קדקודו, שהרי מצינו הרבה מעשים בגמרא. וכן קמיעין בהרבה מקומות, ולחשים רבו מלספור".[25] הנה כי כן, התנגדותו של הרמב"ם אינה נשמעת אלא בקול ענות חלושה אל מול נחשול העיסוק בכישוף בקרב חז"ל וחכמי הקבלה. נדמה כי כיום קיימת אינפלציה במכשפים אשר מתפרנסים מקבלה מעשית ומשרתים ציבור רחב מכל קשת הזרמים במגזר הדתי בישראל.[26] ד"ר יצחקי מפרט:
במרוצת הדורות התפתח בקבלה כיוון המכונה 'קבלה מעשית', שעיקרו ביומרה למעשים על-טבעיים, השפעה על כוחות עליונים לשם מילוי רצונות או צרכים של בני אדם. 'מקובלים' העוסקים בכך מבטיחים רפואה, פרנסה, שידוך הולם, פריון לחשוכי ילדים, סגולה ליולדות, הצלחה, וכל מה שאפשר לבקש. הם עוסקים במעשי כשפים, 'ברכות', לחשים והשבעות, הם כותבים קמיעות ו'סגולות' שיש להם כביכול כוחות בלתי רגילים ויכולת שמחוץ לגדר הטבע. בכך הם העניקו לקבלה אופי של כשפנות, מאגיה שחורה… לאישים אלה יוחסו קשרים עם עולמות עליונים, המאפשרים להם להעניק מהטוב האלוהי למאמינים, בדרכים של לחש, תפילה, קמיעות וכיוצא באלה. לאחרונה חדרה המאגיה השחורה של 'הקבלה המעשית' גם לפוליטיקה הישראלית, בדרך של חלוקת קמיעות, 'ברכות' והבטחות שונות מפי 'מקובלים קדושים' למטרות פוליטיות.[27]
[1] האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים, 1971: 1079.
[2] פרופ' משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ ישראל, 1985: 185.
[3] עיין מאמרה של פרופ' חמוטל בר-יוסף, "הריהביליטציה של המיסטיקה היהודית ומניעיה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך כ', ספר זיכרון לגרשם שלום. במלאת עשרים וחמש שנים לפטירתו – כרך ראשון, תשס"ז, עמ' 207-250; או מאמרו של פרופ' בוריס אוסטרר, "רבי יוחנן וריש לקיש בסיפור גנוסטי", איגוד: מבחר מאמרים במדעי היהדות, י"ד, כרך א: המקרא ועולמו, ספרות חז"ל ומשפט עברי ומחשבת ישראל, 2005, עמ' 193-211.
[4] ראו בתוך ספרו של בועז הוס, "שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית: הגנאלוגיה של המיסטיקה היהודית והתיאולוגיות של חקר הקבלה", בהוצאת: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 62.
[5] ידידיה יצחקי, בראש גלוי: יהדות כתרבות – היבטים חדשים, בהוצאת: הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים, 2011, עמ' 207.
[6] עיין: יוסף דן, המיסטיקה העברית הקדומה, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1989, עמ' 33-47.
[7] פרופ' יעקב בזק, "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", שנתון בר אילן ו', 1968.
[8] האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים, 1971: 1089.
[9] בתוך: מנחם שטרן (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל – שלטון רומי: התקופה הרומית – ביזנטית, יד יצחק בן-צבי כתר הוצאה לאור, 1984: 205-206.
[10] אחד מגדולי האמוראים המוזכרים בתלמוד, כיהן כראש ישיבה בבבל.
[11] ד"ר עזריה בייטנר, סיפורי יבנה: ביקור חולים וניחום אבלים, 2011: 329-330.
[12] בבלי, סנהדרין ס"ה ע"ב – ס"ז ע"ב.
[13] פרופ' בזק, "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", שנתון בר אילן ו', 1968.
[14] ביאור הרב עדין שטיינזלץ לסנהדרין ס"ז ע"ב.
[15] ר' אליעזר, ר' יהושע ור' עקיבא היו שלושת החכמים שהוזכרו כבקיאים בהלכות כשפים (פרופ' בזק "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים, 1968).
[16] ביאור הרב עדין שטיינזלץ לסנהדרין ס"ז ע"ב.
[17] פרופ' בזק, "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", שנתון בר אילן ו', 1968 (ראו בהערת השוליים 26 ד').
[18] או: "אושכו ובושכו", לפי ילקוט שמעוני, פרשת אחרי מות, תקפ"ז.
[19] עיין: מרית בן ישראל, כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, בהוצאת: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 128-129.
[20] מדרש שמות רבה נ"ב.
[21] מתוך אתר האינטרנט "מתחברים לרשב"י", בלינק: http://www.rashbbi.com, ובלינק:
http://www.radio2000.co.il/?category=articles&subcat=10&pageart=301
[22] לפי: ירושלמי, שביעית ט' ע"א; שבת ל"ד ע"א; קהלת רבה י'. באתר האינטרנט "אור הרשב"י" ניתן למצוא דוגמאות לסיפורי "ניסים" נוספים,
מתכוני סגולות ולמכירת ישועות, בלינק: http://www.miron.org.il
[23] פרופ' בזק "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", 1968.
[24] ר' אליהו בן שלמה זלמן (ידוע בכינוי "הגאון מווילנה"), בן המאה 18.
[25] בתוך מאמרו של פרופ' בזק "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", 1968, הערת שוליים מס' 4.
[26] אמנון לוי, החרדים, 1988: 25-30.
[27] ידידיה יצחקי, שם, עמ' 209.
