להלן רשימה חלקית,^[1] ובה חמישים סתירות לדוגמה, בין התורה שבעל-פה לזו שבכתב:

• בספר מל"א י"ח 36-39 נאמר:

…וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר… עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים… וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר… וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים.

סדר האירועים היה כלהלן: אליהו התפלל; בתגובה נפלה אש מהשמיים, ורק לאחר מכן העם הודה שה' הוא האלוהים. רבי יהושע בן לוי החליט לשנות את הסדר: "מצאנו שאילולא שאמרו ישראל בהר הכרמל (מלכים א' יח) ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים, לא ירדה האש מן השמים ושרפה את הקרבנות".^[2] בקיצור, קודם העם הודה ורק אז ירדה האש.

• אחד מחכמי התלמוד קבע שהנביא "מלאכי זה מרדכי"; רב אחר החליט ש"מלאכי זה עזרא".^[3] חז"ל אינם מסתפקים בסתירת התנ"ך, הם גם מבטלים איש את דברי רעהו. במקרא אין כל רמז לכך שהנביא מלאכי הוא מרדכי היהודי או עזרא הסופר.
• מגילת אסתר שבה ומדגישה שלהמן היו עשרה בנים.^[4] חז"ל החליטו ש"מאה בנים היו לו להמן".^[5]
• בתלמוד הבבלי נקבע ש"איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה".^[6] טענה זו סותרת את המקרא. הנביא יחזקאל הרי מזכיר את איוב לצד נוח ודניאל, ומתאר את השלושה כצדיקים.^[7] השוואתו של איוב לשתי דמויות היסטוריות כנוח ודניאל מחלישה את הנאמר בתלמוד, כאילו היה משל בלבד. למעשה, התלמוד הירושלמי^[8] טופח על פניו של הבבלי ואומר כי איוב נישא לדינה, בתו של יעקב.^[9] הרי לכם סתירה פנימית בתוך ספרות חז"ל; איך יכולה דמות אגדית כאיוב להינשא לדמות היסטורית כדינה? אם איוב הוא בסך הכול משל, טועים אלה שאומרים שהוא נישא לדינה; אבל אם איוב נישא לדינה, טועים החכמים שחשבוהו למשל בלבד.^[10]
• בשמות ד' 25 נאמר: "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ". שחור על גבי לבן כתוב שציפורה כרתה ומָלָה את עורלת בנה. חכמי התלמוד התקשו לקבל את העובדה שאישה מבצעת את טקס המילה. בסתירה גמורה לנאמר בתורה הם קבעו: "וַתִּקַּח – כלומר, שלא לקחה בעצמה, אלא אמרה לאחר לעשות זאת… וַתִּכְרֹת – שאמרה לאיש אחר ועשה".^[11] כך סותר התלמוד לא את התורה לבדה כי אם גם את מדרש שמות רבה, שבו נאמר שציפורה – ולא מישהו אחר – היא שכרתה את עורלת בנה.^[12]
• בבראשית ו' 13-20 כתוב:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי… עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר… וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.

חז"ל קבעו שנוח בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה.^[13] רש"י נתן לכך גושפנקא ואמר: "ולמה הטריחו בבניין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה".^[14] אבל מהטקסט המקראי עולה חישוב אחר. לפני שנוח החל לבנות את התיבה כבר נולדו שלושת בניו – שם, חם ויפת;^[15] כולם יצאו מן התיבה שנתיים לאחר המבול, כששם היה בן מאה.^[16] לפי החישוב של חז"ל, שם היה חייב להיות לכל הפחות בן מאה עשרים ואחת^[17] בצאתו מן התיבה, אבל התנ"ך נוקב בגיל מפורש של מאה שנה בלבד!

• בבראשית י"ח 8 נאמר במפורש ששלושת אורחיו של אברהם אכלו מהתקרובת שהגיש להם: "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ". אך כפי שהראנו קודם לכן, חז"ל טוענים שהם לא אכלו כלל.^[18]
• התורה אוסרת על גילוי עריות ועל נישואין של קרובי משפחה: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (ויקרא י"ח 6-17). אף על פי כן פוסקת הלכה רבנית: "מצוה לישא [להתחתן עם] בת אחותו או בת אחיו".^[19]
• כמה מחכמי התלמוד לימדו כי משה לא מת^[20] למרות שבדברים ל"ד 5-6 כתוב במפורש שהוא מת ונקבר בארץ מואב.
• התלמוד מפרש את תהילים ק"ד כאילו ששלוש שעות ביום אלוהים יושב "ומשחק עם לוויתן".^[21] אבל מזמור ק"ד 25-26, שבו נאמר: "לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ", מדבר על הלוויתן שמשחק "בו" – בים הגדול.
• לפי חז"ל, כל האומר שבניו של שמואל הנביא חטאו – טועה.^[22] וזאת למרות שבתנ"ך כתוב בפירוש: "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (שמ"א ח' 3).
• בתלמוד^[23] נאמר שמי שאומר שבניו של עלי חטאו – טועה. אך בשמואל כתוב מפורשות שהם היו "בְּנֵי בְלִיָּעַל [ש]לֹא יָדְעוּ אֶת ה'" (שמ"א ב' 12); וגם: "וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד" (פס' 17); בהמשך מסופר שהם אפילו העזו לשכב עם "הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (פס' 22); שלושה פסוקים לאחר מכן אומר להם אביהם שהם חטאו;^[24] ואם לא די בכך, בפסוק 34 נאמר לעלי ששני בניו ימותו ביום אחד בשל מעשיהם הרעים (נבואה שהתגשמה בפרק ד').
• לפי התלמוד,^[25] "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". אולם בשמואל ב' כתוב: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'" (שמ"ב י"א 27); בפרק י"ב מתוודה דוד בפני נתן: "חָטָאתִי לַה'" (פס' 13) ונענש; ובמזמור נ"א דוד מתחנן לאלוהים שימחק את פשעו: "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" (פס' 6).
• בילקוט שמעוני^[26] נאמר שטועה כל האומר ששלמה המלך חטא. אך במלכים א' כתוב ש"הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת… אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם" (י"א 1-2); הוא הרבה לעצמו סוסים^[27] ונשים,^[28] שהיטו את לבבו אחר אלוהים אחרים. בפסוק 6 נכתב ששלמה עשה הרע בעיני אלוהים; ובפסוק 7 נכתב שהוא הקים מזבחות לאלילים; בפסוק 9 כתוב: "וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"; ובפסוק 14 נכתב שבעקבות מעלליו אלוהים הקים לו שטן.
• בבראשית ט' 1-7 אלוהים מצווה על בני נוח ארבע מצוות לכל היותר. חז"ל בדו מליבם מצוות נוספות – שבע "מצוות בני נוח",^[29] שרק שתיים מתוכן מופיעות במקרא. כל השאר הוכנסו לרשימה על אפה ועל חמתה של התורה! במקום אחר טוענים הרבנים שבני נוח אפילו קיבלו שלושים מצוות, לא רק שבע.^[30]
• בנושא הגירושין נאמר בתורה: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כ"ד 1). על פי התורה, רק זנות או ניאוף יכולים לשמש עילה לגט.^[31] למרות זאת לימדו בית הלל שבעל יכול לגרש את אשתו אפילו אם "הקדיחה תבשילו". ורבי עקיבא פסק: "אפילו מצא אחרת נאה הימנה".^[32] במסכת כתובות ע"ב ע"ב נדרשים חז"ל לעסוק בשאלה אם מותר וראוי לגרש אישה המרימה קולה בעת קיום התשמיש.
• המקרא מעיד שדניאל וחבריו היו "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע" (דניאל א' 4). "וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם, נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל סֵפֶר וְחָכְמָה. וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת" (פס' 17). התנ"ך מעלה על נס את חוכמתו של דניאל, ובכל זאת טוען רבא ש"דניאל טעה בהאי חושבנא", כלומר, בחשבון שערך בפרק ט'.^[33] על מה מסתמך רבא? על פרק ט' 2, וליתר דיוק על המילה "בִּינֹתִי". לדעת רבא פירושה "טעיתי". זאת למרות שלאורך כל ספר דניאל השורש בנ"ה קשור לחוכמה, השכלה וידע.^[34]
• בתורת משה כתוב: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב 16). פסוק זה מבהיר שהתורה נחרתה על אבן, מה שמדגיש את אופיין המחייב של המצוות. אך כדי להצדיק את החירות שהרבנים נטלו לעצמם לפרש את התורה כאוות נפשם, הם שינו את הכתוב וקבעו: "אל תקרא 'חרות' אלא 'חירות'".^[35]
• בדברים כ"ד 15 כתוב: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". ביחזקאל י"ח 4, 20 נאמר: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת… בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה". בניגוד למסר הברור של המקרא לימדו חז"ל ש"בעוון נדרים מתה אשה של אדם… בעוון נדרים בנים מתים כשהן קטנים".^[36] הרד"ק קבע ש"הבנים הקטנים מתים בעוון אבותם"^[37] ורש"י העיר ש"הקטנים מתים בעוון אבותם בידי שמים".^[38] כלומר, התנ"ך אומר שבנים לא יומתו בעוון אבותיהם; התלמוד ובכירי הפרשנים המסורתיים מלמדים את ההפך.
• התורה אוסרת על קיום משכב זכר ומכנה זאת תועבה.^[39] ואילו הרמב"ם קובע: "הבא על הזכור… אם היה הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין".^[40] הווה אומר, הרמב"ם מתיר יחסי מין בין שני זכרים, ובלבד שלאחד מהם עדיין לא מלאו תשע. בפסיקה זו הוא מתיר הומוסקסואליות ופדופיליה גם יחד.
• כאמור, במשנה נפסק ש"בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה".^[41] פעוטה שמלאו לה שלוש מותרת לנישואין ולבעילה!^[42] רש"י אף מצא לכך תקדים בתורה וקבע שיצחק נישא לרבקה כשהייתה בת שלוש.^[43] אך שימו לב לתיאור של רבקה בבראשית כ"ד 15-20:

וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת… וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ. וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד, בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו.

האם כך מתנהגת ילדה בת שלוש? גם תיאור המפגש הראשון שלה עם יצחק מבהיר שכבר הייתה אישה או נערה בוגרת:

וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (פס' 64-65).

• מבראשית י"ח^[44] ברור שאחד משלושת אורחיו של אברהם היה אלוהים (אֲדֹנָי) עצמו.^[45] אבל פשוטו של המקרא לא מנע מחז"ל לקבוע ששלושת האנשים היו "מיכאל וגבריאל ורפאל".^[46] על מנת שלא להודות במובן מאליו נאלצו הרבנים להמציא מלאך בשם "רפאל", שאינו מוזכר כלל בתנ"ך. בבראשית י"ח 2-3 מתואר ביקורם באלוני ממרא. אברהם אץ "לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ". ברור שאברהם זיהה אחד מהם כאלוהים, שהרי הוא מדבר בלשון יחיד ואינו מהסס לכנותו "אֲדֹנָי".^[47] אבל זה לא מנע מרש"י (בפרשנותו לפס' 4) לקבוע שאברהם חשב את שלושת האנשים לערבים עובדי אלילים.
• התורה מבהירה שעלינו לזכור ולשמור את יום השבת ולקדשו. ולא רק אנחנו, אלא גם כל בני ביתנו, לרבות "גֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ' 10; דברים ה' 14). חז"ל סילפו את פירוש המילה "גר" וקבעו שמדובר במי שהתגייר,^[48] אבל "גר" במקרה זה (ובאופן כללי במקרא) הוא זר ונוכרי.^[49] על אף הציווי לא להעסיק בשבת את הנוכרי שבקרבנו^[50] המציאו הרבנים את הביטוי "גוי של שבת",^[51] ופסקו שאומנם אסור לבקש באופן מפורש מהגוי לעשות מלאכה,^[52] אך לומר לנוכרי ברמז – מותר.^[53] אגב, הרבנים שמאפשרים לרמוז לגוי לבצע מלאכה בשבת עוברים על הלכה ב"קיצור שולחן ערוך", הקובעת: "ואפילו לרמוז לו [לגוי] לעשות, אסור".^[54] הביטוי "גוי של שבת" ממחיש כיצד הוסיפו חז"ל חטא על פשע כשמצד אחד סילפו את משמעותו הברורה של המונח "גר" ומצד שני מנעו ממנו לנוח בשבת, כפי שציווה אלוהים.^[55]
• כבר דיברנו על כך שבבראשית ד' 1-2 כתוב מפורשות: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל". חז"ל לא הצליחו לרסן את דמיונם הפרוע וסתרו את התורה גם במקרה זה: "האשה הזאת [חוה], כל מה שנזרעה הרה ויולדת בבעילה; בא אליה רוכב נחש ועיברה את קין ואחר כך, בא אליה אדם ועברה את הבל".^[56] התורה קבעה שקין והבל נולדו מאדם וחווה; אבל לפי חז"ל, הבל אכן נולד מאדם וחווה, ואילו קין נולד מזיווגם של חווה והנחש.
• כאמור, חז"ל התעלמו מהאיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה^[57] וגזרו על נשים מצוות שאינן מוזכרות בתנ"ך כמצוות לנשים בלבד: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר" (משנה, שבת ב').^[58] לא זו בלבד שהרבנים גזרו על הנשים שתי מצוות חדשות לגמרי (חלה והדלקת נרות), הם אף איימו בעונש שאין לו זכר בתורה.
• ראינו גם, כי בניגוד לאיסור בשמות כ' 3 על עשיית פסל או תמונה לשם פולחן, ילקוט יוסף^[59] טוען שדווקא מותר ואף ראוי להדביק תמונות רבנים על קירות הבית וכי מצווה זו תביא ברכה.
• לפי בראשית ב' 21-22, לפני יצירתה של חווה הפיל "אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו… וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה". חז"ל, משום מה, בחרו גירסה שונה וקבעו שאלוהים ברא את חווה מזנבו של אדם.^[60] הפסוק מציין באופן מפורש את המילה "צֵּלָע", ואילו הרבנים אומרים "זנב".
• לפי במדבר י"ט 16, "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים". לכן מעודדת אותנו התורה להימנע ממגע במת או בקברו, קל וחומר לדרוש אל המתים.^[61] ואילו חז"ל מעודדים את חסידיהם להשתטח על קברי צדיקים^[62] ולדרוש אל המתים.^[63] רוב הרבנים מעודדים את המנהג.^[64]
• בדניאל י"ב 1-3 נאמר:

וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד".

בניגוד לצדיקים שיקיצו לחיי עולם ויזהירו כזוהר הרקיע לעולם ועד, ינחלו הרשעים דיראון עולם, כלומר חרפה נצחית.^[65] אבל רבי עקיבא לא התרשם כנראה מדבר אלוהים וקבע: "משפט רשעים בגיהינם, שנים עשר חודש".[66] המקרא אומר "לְדִרְאוֹן עוֹלָם"; רבי עקיבא קבע שמדובר במספר חודשים בלבד.

• בנחמיה ח' 15 נאמר: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". הדס אינו עץ עבות!^[67] אך למרות שהפסוק מונה סוגי עצים שונים ומבדיל בין הדס לעץ עבות, טענו חז"ל: "היינו הדס היינו עץ עבות".^[68] כלומר, הדס ועץ עבות הם היינו הך.^[69]
• מגילת אסתר מדגישה כי בשל מות אביה ואמה אימץ מרדכי את אסתר כבתו והיה לה לאומן: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר… וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" (אסתר ב' 7, 15, 20). חז"ל לא נרתעו מלסתור את הכתוב וקבעו שמרדכי נשא את אסתר לאישה וקיים עימה יחסי אישות: "היתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי".^[70] הם אף סילפו את המילה האחרונה וקבעו: "אל תקרי לבת אלא לבית".
• ההלכה הרבנית קבעה שהתורה מצווה על הבדלה במוצאי שבת: "מצוות עשה מן התורה, לקדש יום השבת בדברים… וצריך לזוכרהו בכניסתו, וביציאתו; בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה".^[71] אבל בכל המקומות בחומש המצווים על שמירת שבת אין זכר למצווה זו.^[72] שוב, למרות האזהרה שלא להוסיף מצוות לתורה^[73] הוסיפו הרבנים מצווה משלהם.
• התורה אוסרת על מי שמלווה כספים לבני עמו לקחת מהם ריבית ונשך.^[74] אבל חז"ל התירו לבני הישיבות להלוות עם ריבית.^[75]
• בבראשית ח' 6-7 כתוב: "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ". חז"ל טוענים^[76] שהעורב האשים את נוח על ששלח אותו מן התיבה רק על מנת שהוא, נוח, יוכל לבצע את זממו באשתו העורבת. בתלמוד^[77] ובפרשנות רש"י על בראשית ח' 7 נרמז שנוח אכן התאווה לשמש את אשת העורב.
• בתלמוד נאמר ש"עשרת השבטים אינן עתידין לחזור" לארץ ישראל לאחר הגלות. עמדה זו סותרת את דעת המקרא, לפיה ה' עתיד לקבץ את "כל משפחות ישראל" ולהשיבם לארץ.^[78] 
• רבי שמעון בר יוחאי קבע: "אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים [גוים] קרויין אדם".^[79] דהיינו, בניגוד לישראל, אין הגויים מגיעים למעמד של אדם ולכן הם אינם בני אדם. האמירה הזו נשמעת מוזרה ביותר בעיקר מפני שבתנ"ך אלוהים קורא גם ללא-יהודים "אדם". אדם וחווה נקראו "אדם";^[80] אלוהים קרא לגויים "אדם" הן לפני המבול והן אחריו,^[81] ומתייחס לַמצרִים כאל "אדם".^[82]

• בבראשית ה' 23-24 כתוב: "וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". למרות שהמילה "התהלך" מופיעה בתורה במובן חיובי בלבד (לדוגמה: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ"),^[83] קבעו חז"ל שחנוך "חנף היה – פעמים צדיק פעמים רשע", ולכן "אינו נכתב בתוך טימוסן [ספרם] של צדיקים, אלא בתוך טימוסן של רשעים".^[84] התורה מתארת את חנוך באור חיובי בלבד, ואילו הרבנים טוענים שהאיש היה גם רשע ולכן נכתב בספר הרשעים.
• בבראשית מ"ט 33 כתוב: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". בפרק נ' 5-7 אומר יוסף לפרעה:

אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ. וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו.

כל הקטעים האלה מבהירים שיעקב מת. רבי יוחנן לא השתכנע וקבע על דעת עצמו: "יעקב אבינו לא מת".^[85]

• התורה אוסרת מכול וכול את העיסוק בכישוף. בשמות כ"ב 17 נאמר: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" ובדברים י"ח 10 כתוב: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף". אבל למרות יחסה השלילי של התורה לכישוף, מסתבר שהתופעה רווחה ופרחה אצל חז"ל. הרבנים עצמם הודו בכך: "אני רואה בגמרא דברים רבים… שהתירו מכלל הנחשים והלחשים ומן המכשפים".^[86] התלמוד רווי בדוגמאות של רבנים שהשתמשו בכשפים ונתנו להם היתר,^[87] ואף מודה שהרבנים שכיהנו בסנהדרין היו "בעלי כשפים".^[88]
• בבראשית א' 6-10 נאמר:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים.

כך מתוארת אפוא היווצרות המים והים; אלוהים עשה זאת לבדו, ללא התערבות של גורם חיצוני. אבל חז"ל פסקו שכאשר ביקש אלוהים לברוא את הים, היה עליו להתעמת תחילה עם אל הים, "רהב" שמו.^[89]

• שלושת חבריו של דניאל – שדרך (חנניה), מישך (מישאל) ועבד נגו (עזריה) – הושלכו אל כבשן אש משום שסירבו להשתחוות לצלם. ברור שהדבר נעשה בכוח ובניגוד לרצונם.^[90] אף על פי כן, קבעו חז"ל כי השלושה ניסו להתאבד.^[91]
• איוב מתואר בתנ"ך כאדם צדיק^[92] וכאיש אשר אין כמוהו בכל הארץ, "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א' 1-8, ב' 3), כמי שלא חטא בשפתיו,^[93] כי אם דיבר נכונה אל אלוהים.^[94] אבל רבא ורבי אליעזר לא התרשמו במיוחד מתיאורים אלה וטענו שאיוב חטא בליבו ואף ביקש "להפוך קערה על פיה", כלומר, לכפור באלוהים.^[95] במילים אחרות, המקרא הצדיק את איוב, חז"ל הפלילוהו.
• בבראשית י"א 7-9 מסופר מה עשה אלוהים לבוני מגדל בבל:

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר… וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

על אף התיאור הברור לעיל, קבעו חז"ל כי אלוהים העניש רבים מהם והפכם לקופים.^[96] כלומר: התורה אומרת שה' בלבל את שפתם והפיצם על פני כל הארץ; המדרש קובע שאלוהים הפך אותם לקופים.

• בשמות ל"ב 1 כתוב:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

ברור שהמילה "בושש" פירושה "התעכב", וכך מפורש גם במילון העברית המקראית. חז"ל סילפו את המשמעות לגמרי: "אל תקרי בושש, אלא באו שש; בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא".^[97]

• בתלמוד הבבלי^[98] נקבע ש"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה". אך המקרא מספר שאברהם נשא לאישה את אחותו – בת אביו,^[99] על אף שהתורה אוסרת זאת.^[100]
• בתלמוד נאמר שהאישה היחידה שאלוהים שוחח איתה אי-פעם היא שרה.^[101] אולם זוהי סתירה של סיפורי המקרא. הרי הוא דיבר עם חווה: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר…" (בראשית ג' 16); עם הגר: "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי" (ט"ז 13); עם רבקה: "ויֹּאמֶר ה' לָהּ" (כ"ה 23). אולם חז"ל פסקו שלא היה זה אלא מלאך.^[102]
• רב הונא קבע: "לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב; ולאדם רע אין מראין לו חלום רע".^[103] בניגוד לקביעתו הנחרצת של רב הונא נותן התנ"ך לפחות שתי דוגמאות של אנשים טובים שחלמו חלומות טובים: יעקב, שראה בחלומו שאלוהים ירבה את זרעו, ייתן לו את ארץ כנען לנחלה ולא יעזוב אותו לבדו;^[104] יוסף ראה בחלומו שאחיו ישתחוו לו והוא ימלוך עליהם;^[105] לעומת זאת, פרעה חלם שני חלומות שהיו טובים ורעים גם יחד.^[106] אגב, התלמוד מוסיף ומבטיח ש"הרואה חטים בחלום – ראה שלום";^[107] אך בחלומו של פרעה בישרו שיבולי החיטה הן על שבע שנים טובות והן על שבע שנים רעות.^[108]
• בבראשית א' 27 כתוב שאלוהים ברא את אדם וחווה ביום השישי ולאחר מכן קבע שכל אשר עשה היה טוב מאוד.^[109] ביום השביעי, כך נאמר, שבת אלוהים מכל מלאכתו אשר עשה.^[110] בפרק ג' 24 נאמר שאלוהים גירש את האדם מהגן ורק בפרק ד', לאחר הגירוש, מסופר ש"הָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן… וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל" (פס' 1-2). אם כך, קין והבל נולדו מחוץ לגן עדן, אחרי השבת ולאחר חטאם של אדם וחווה. אבל חז"ל קבעו שבשעה השמינית של היום השישי לבריאת העולם (טרם כניסת השבת) הזדווגו אדם וחווה ושילדיהם נולדו בתוך הגן, עוד לפני שחטאו.^[111] יתרה מכך החליטו חז"ל שאדם וחווה גורשו מגן העדן בין השמשות, רגע לפני כניסת השבת.^[112] וכבר הזכרנו קודם שללא כל סימוכין מהתורה, התלמוד קבע כי חלפה לכל היותר שעה אחת בלבד מהרגע שבו אדם וחווה הזדווגו ועד שקין והבל נולדו.^[113]
• במשנה קבעו חז"ל שעל הגבר להינשא בגיל שמונה עשרה,^[114] ושאלוהים יהרוג את מי שלא יינשא עד גיל עשרים:

עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה; כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו.^[115]

אבל עיקרון זה כלל אינו מוזכר במקרא ואף סותר את התורה בְּרֵישׁ גְּלֵי: יצחק נישא לרבקה בהיותו כבן ארבעים;^[116] יוסף היה בן שלושים כשנישא לאסנת;^[117] משה התחתן עם ציפורה בגיל ארבעים.^[118] כמובן שאיש מהם לא הוקע בשל נישואיו בגיל כה מאוחר.^[119]

_{[1] רשימה נוספת עם מאות סתירות מובאת ב- https://igod.co.il/paradox
[2] ירושלמי, תענית טו א, פרק ג, הלכה ד, גמרא.
[3] מגילה ט"ו ע"א.
[4] אסתר ט' 10-14.
[5] מדרש שוחר טוב כב (נקרא גם "מדרש תהלים").
[6] בבא בתרא ט"ו ע"א. גם הרמב"ם תמך בדיעה שאיוב היה משל בלבד, בספרו מורה נבוכים (אצל ישעיהו נבנצל, איש תם וישר: לימוד ועיון בספר איוב, 2008: 1).
[7] יחזקאל י"ד 14-20.
[8] סוטה כ"ה ע"ב.
[9] הטענה שדינה נישאה לאיוב מופיעה גם במדרש בראשית רבה (פרשה יט) וגם בתלמוד הבבלי (בבא בתרא ט"ו ע"ב).
[10] חשוב לציין שבעניין איוב, חז"ל סותרים הן את התנ"ך והן את עצמם, כפי שהודה הרמב"ם (בספרו מורה נבוכים): "אחד מן החכמים אמר שהיה [איוב] בימי האבות, ואחד אמר שהיה בימי משה, ואחד אמר שהיה בימי דוד, ואחד אמר שהוא היה מעולי בבל" (אצל ישעיהו נבנצל, 2008: 1).
[11] עבודה זרה כ"ז ע"א. ביאור שטיינזלץ.
[12] סדר שמות, פרשה ה. גם פרשנים כמו רשב"ם, ראב"ע ושד"ל התנגדו לדברי התלמוד וקבעו, בהתאם לתורה, שציפורה מלה את עורלת בנה.
[13] ראו בין היתר בבראשית רבה, נח, פרשה ל; מדרש תנחומא, פרשת נח; ילקוט שמעוני, פרשת נח.
[14] בפרשנותו לבראשית ו' 14.
[15] בראשית ו' 10.
[16] שם, י"א 10.
[17] שם היה חייב להיות לפחות כבן מאה עשרים ואחת כי לפי המקרא, הם שהו בתיבה למעלה משנה.
[18] בראשית רבה, פרשת וירא.
[19] "קיצור שולחן ערוך", הלכות אישות קמה ט – בהשראת הגמרא בבבלי, בבא בתרא ק"י ע"א.
[20] סוטה י"ג ע"ב; ספר "משך חכמה", פרשת וזאת הברכה; וספר "דף על הדף", כתובות: ספר "מנחת אליהו" מפתח "תלמיד", עמ' 34. הרמב"ם חוזר על כך בפירושו למשנה: "וכן אמרו (סוטה יג ב): משה רבנו ע"ה לא מת, אלא עלה ומשמש במרום".
[21] עבודה זרה ג' ע"ב.
[22] בספר ילקוט שמעוני (שמואל א').
[23] יומא ט' ע"א.
[24] פס' 25.
[25] שבת נ"ו ע"א.
[26] ר' יצחק, ילקוט שמעוני על מלכים א' יא.
[27] דברי הימים ב' ט' 25.
[28] מלכים א' י"א 3. זאת בניגוד למצוּוה בתורת המלך (דברים י"ז 16-17).
[29] סנהדרין נ"ו ע"א.
[30] מדרש ילקוט שמעוני לזכריה יא, סימן תקעח.
[31] בספר מלאכי ב' 14-16 נאמר שה' שונא גירושים (ראו גם משלי ה' 18-19).
[32] גיטין צ' ע"א. לפי כתובות ע"ה ע"א, מותר לגרש את האשה גם בגין גודל דדיה.
[33] מגילה י"ב ע"א.
[34] לדוגמה: דניאל א' 4, 20; ב' 21; ח' 15.
[35] פרקי אבות ו.
[36] שבת ל"ב ע"ב.
[37] בפירושו ליחזקאל י"ח.
[38] בפירושו לדברים כ"ד.
[39] "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא י"ח 22); "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם. מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (שם, כ' 13).
[40] משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, א.
[41] משנה, נידה ה ד.
[42] והרמב"ם מרחיב בנושא: "כל אישה אסורה מאלו: אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה, גדול הבא עליה, חייב מיתה או כרת או מלקות; והיא פטורה מכלום, אלא אם כן הייתה גדולה. ואם הייתה פחותה מזה, הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה. וכן אישה גדולה שבא עליה קטן, אם היה בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, היא חייבת כרת, או מיתה, או מלקות; והוא פטור. ואם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א).
[43] בפרשנותו לבראשית כ"ה 20. להלן הציטוט במלואו: "הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה. המתין לה עד שתהא ראויה לביאה [ובהגיעה לגיל] ג' שנים ונשאה". חשוב לציין שרש"י אינו מבטא דעת יחיד בעניין גילה של רבקה; בפרקי דרבי אליעזר טז נאמר שכאשר עזבה רבקה את ביתה כדי לפגוש את יצחק, יצאה עימה דבורה – המינקת שלה.
[44] פס' 1-3, 16-22.
[45] בפס' 3 פונה אליו אברהם בתואר "אֲדֹנָי"; בכל המקרא כולו, כאשר מילה זו מנוקדת כך, כוונתה לה' לבדו! בפסוק 22 נאמר ששניים מהאנשים ירדו לסדום (ראו גם י"ט 1) ואברהם נותר עם השלישי, ככתוב: "עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה' ".
[46] בבא מציעא פ"ו ע"ב. במדרש בראשית רבה (פרשת וירא) קבעו הרבנים שהאיש האמצעי היה מיכאל ואליו פנה אברהם בתואר "אֲדֹנָי".
[47] במקרא מתייחס שם תואר זה – עם קמץ תחת האות נו"ן – אך ורק לאלוהי ישראל. כך הבינו זאת גם מ' צ' קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 12) וגם אבן-שושן. עובדה זו מקבלת חיזוק בבראשית י"ח 22, כאשר מסופר שלאחר המפגש עם אברהם באלוני ממרא, "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה' ".
[48] כלומר, ב"גר צדק". למשל, במכילתא דרבי ישמעאל (משפטים, מסכתא דכספא, פרשה כ); מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כ); וילקוט שמעוני (פרשות: משפטים, ואתחנן) ובדברי פרשנותם של הרמב"ן (בן המאה ה-13), המלבי"ם (פרשן בן המאה ה-19) והרש"ר הירש (בן המאה ה-19).
[49] וכך מאשרים מילון העברית המקראית (מ' צ' קדרי, 2007: 164); ודעת מקרא לשמות כ' (מפורש על ידי עמוס חכם, מוסד הרבה קוק, עמ' שפ"ה).
[50] לחידוד ולהרחבה ראו דבריה של וייס:  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4513139,00.html, וב-http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4480611,00.html.
[51] רָוַוח בקרב יהודי אירופה בכינויו ביידיש "שאבעס גוי".
[52] ראו למשל: משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת פרק ו: "אסור לומר לגוי, לעשות לנו מלאכה בשבת".
[53] דברי ר' יצחק בן יוסף: http://www.yeshiva.org.il/ask/91349. דברי ר' נפתלי הרצל:
 http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_50509_342.pdf. ודברי האתר "כושרות" (עליו ממונה ר' אליקים לבנון):
http://www.kosharot.co.il/show_hadracha.asp?id=42013.
[54] סימן צ, סעיף יד.
[55] למעשה, לפי חז"ל, גוי שמעז לשמור שבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב; משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות פרק י).
[56] פרקי דרבי אליעזר כא.
[57] דברים ד' 2, י"ג 1.
[58] בתלמוד הבבלי, שבת ל"א-ל"ב, מפורטים האיום, החטא ועונשו. יש לציין שאין כל רמז במקרא לכך שמצוות התרומה מלחם הארץ (במדבר ט"ו 17-21) מיוחסת לנשים בלבד, ולפיכך, אין פלא שהתנ"ך לא מזכיר את העונש הנורא שהמציאו הרבנים.
[59] לר' יצחק יוסף.
[60] עירובין י"ח ע"א. "רב ושמואל: חד אמר פרצוף וחד אמר זנב. בשלמא למ"ד פרצוף, היינו דכתיב: אחור וקדם צרתני, אלא למ"ד זנב מאי אחור וקדם צרתני".
[61] דברים י"ח 11.
[62] מסכתות קטנות, שמחות ח; בבלי, תענית ט"ז ע"א; תענית כ"ג ע"ב; סוטה ל"ד ע"ב (בתוספת פרשנותו של רש"י לבמדבר י"ד 22).
[63] ספרות חז"ל מספקת לא מעט דוגמאות לרבנים שעודדו השתטחות על קברי צדיקים ואף עשו זאת בעצמם: בבא מציעא פ"ה ע"ב; סוטה י"ד ע"א; עבודה זרה י"ח ע"א-ב; חגיגה כ"ג ע"ב; ילקוט שמעוני, פרשת בשלח. כיום ניתן לראות זאת בהילולות הפגאניות ל"צדיקים", "מקובלים" ו"קדושים". חז"ל גם פסקו שדמויות מקראיות – כיהושע וכלב – השתטחו על קברי צדיקים (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב], במדבר, פרשת שלח לך).
[64] ראו למשל ב"תיקון הכללי", המיוחס לר' נחמן מברסלב, שם נמצא העידוד "להשתטח על קבר הצדיק האמת הקדוש הזה"; וגם באתרים: http://din.org.il/wp-content/uploads/newsletter/he_61.pdf. www.breslev.org/pages.php?subaction=showfull&id=1182187161&ucat=36. www.biu.ac.il/jh/parasha/shlach/klei.html.
[65] מילון אבן שושן על הביטוי "דראון עולם"; גם קדרי מ' צ' (מילון העברית המקראית, 2007: 782) הבין את המילה "עולם" כזמן בלתי מוגבל.
[66] משנה, עדיות ב י.
[67] בדיקה במילון העברית המקראית (קדרי, 2007: 204, 773) מעלה שאכן מדובר בשני מינים שונים של עצים. גם עיון בתרגום השבעים (לנחמיה ח' 15) מראה שהפסוק מבדיל בין הדס לבין עץ עבות.
[68] סוכה י"ב ע"א.
[69] מעניין שבעל הפירוש "תורה תמימה" (ר' אפשטיין ברוך הלוי, בן המאה ה-19) הודה בטעותם וקבע: "עלי הדס ועלי עץ עבות, ומבואר דשני מינים הם" (הערות על ויקרא כ"ג).
[70] מגילה י"ג ע"א-ב.
[71] משנה תורה, הלכות שבת כט.
[72] ראו למשל: בראשית ב'; שמות כ'; ל"א; ל"ה; ויקרא י"ט; כ"ג; במדבר כ"ח; דברים ה'.
[73] דברים ד' 2; י"ג 1.
[74] שמות כ"ב 24; ויקרא כ"ה 37; דברים כ"ג 20.
[75] בבא מציעא ע"ה ע"א.
[76] ילקוט שמעוני, בראשית ח, סימן נח.
[77] סנהדרין ק"ח ע"ב.
[78] ירמיהו כ"ט 1-14; ל"א 1-8.
[79] בבא מציעא קי"ד ע"ב.
[80] בראשית ה' 2.
[81] בראשית ו'-ט'.
[82] שמות ח' 13-14.
[83] בראשית ו' 9.
[84] בראשית רבה ה כד-כה.
[85] תענית ה' ע"ב.
[86] שו"ת הרשב"א, חלק א סימן תיג.
[87] למשל קידושין ל"ט ע"ב; גיטין מ"ה ע"א; סנהדרין ס"ה ע"ב; ס"ז ע"ב; ס"ח ע"א.
[88] סנהדרין י"ז ע"א; מנחות ס"ה ע"א.
[89] בבא בתרא ע"ד ע"ב.
[90] דניאל ד' 15-24.
[91] בראשית רבה נח, פרשה לד; פסחים נ"ג ע"ב.
[92] יחזקאל י"ד 14-20.
[93] איוב א' 22; ב' 10.
[94] איוב מ"ב 7.
[95] בבא בתרא ט"ז ע"א.
[96] מדרש תנחומא, פרשת נח יח.
[97] שבת פ"ט ע"א.
[98] יומא כ"ח ע"ב.
[99] בראשית כ' 12.
[100] ויקרא י"ח 6-9.
[101] בראשית רבה, סדר וירא, פרשה מח. ראו קטע מקביל במדרש ילקוט שמעוני, פרשת וירא.
[102] בראשית רבה, שם.
[103] ברכות נ"ה ע"ב.
[104] בראשית כ"ח 12-15. גם מדרשי חז"ל התייחסו לחלומו של יעקב באור חיובי (ראו: ספרם של עמירה ערן, בלהה פלדמן ורינה שלף, החלום כסולם וכסמל: חלומות ופתרונם בהגות היהודית וביצירה בת-זמננו, 2006: 92-99).
[105] בראשית ל"ז 5-9.
[106] בראשית מ"א 1-7.
[107] ברכות נ"ז ע"א.
[108] בראשית מ"א 25-27.
[109] בראשית א' 31.
[110] בראשית ב' 2.
[111] סנהדרין ל"ח ע"ב.
[112] פרקי דרבי אליעזר יט.
[113] כלומר הכניסה להריון והלידה התמזגו לרגע אחד. מציאות כזו אכן התקיימה אצל אדם וחווה קודם החטא. לפי התלמוד, קין והבל נולדו ביום השישי, הוא יום בריאת האדם, וכלשון הגמרא (סנהדרין ל"ח ע"ב): "עלו למיטה שנים וירדו ארבעה", כלומר, הם נולדו מייד לאחר ההזדווגות של אדם וחוה (ברודצקי מודי והרב וינר דוד הלל, ואם תרצה אמור: חברותא במדרש ובאגדה, 2007: 139).
[114] אבות פרק ה.
[115] קידושין כ"ט ע"ב. ראו גם מדרש קהלת רבה פרשה ג. כמו כן משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות טו: "האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה. ומאימתי יתחייב האיש במצווה זו? מבן שש עשרה שנה או מבן שבע עשרה שנה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה, הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה".
[116] בראשית כ"ה 20.
[117] בראשית מ"א 45-46.
[118] ראו שמות ז' 7 וגם מדרש תנאים (לדברים ל"ד); וילקוט שמעוני (פרשת וזאת הברכה).
[119] מעניין שלפי מסורת חז"ל ניתן להסיק שרבי עקיבא נישא לרחל כשהיה כבר בן ארבעים (בראשית רבה, פרשה ק).}