מצוות נידה, בספר ויקרא פרק טו פסוק יט: 'וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ'. אישה שיורד לה דם, 'שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב'. בסדר, אישה שיורד לה דם הדם שלה זב. מאיפה? לא כתוב… אולי מהאף? אולי מהאצבע? אולי מהאוזן? מאיפה? אז אנחנו מוכרחים, מוכרחים, מוכרחים – לתורה שבעל-פה (הרב אפרים כחלון)[1]
עם כל הכבוד למסורת הרבנית, אישה אינה זקוקה לתורה שבעל-פה כדי לדעת מהיכן היא מדממת פעם בחודש. בכל אופן, פרק ט"ו בוויקרא מפרט את מצוות הנידה:
וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא. וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא. וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא. כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ. וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ (ויקרא ט"ו 19-30).
פסוקים אלה מלמדים על שלושה מאפיינים חשובים של מצוות הנידה:
- אין לבוא במגע ישיר או עקיף עם אישה השרויה בנידתה;
- כל מי שבא עימה במגע נחשב טמא במשך שבעה ימים;
- בסוף ימי הנידה צריכה האישה לספור שבעה ימי טהרה ואחריהם להעלות קורבן. בוויקרא י"ח 19 מודגש שוב שאין לשכב עם אישה בתקופת נידתה.
אם כן, כיצד נוכל לדעת מה פשר המילה "נידה" ללא פרשנות חז"ל? התורה מבהירה: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" (ויקרא ט"ו 19). ברור שהנידה מתארת תקופה שבה האשה "זָבָה דָּם". כל אישה יודעת בדיוק מתי חלה תקופה זו. הוכחה לכך יש כבר בספר בראשית, שם מסבירה שרה מדוע היא לא מאמינה שתוכל להרות:
וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן (בראשית י"ח 11-12).
שרה, שחיה מאות שנים לפני מעמד הר סיני, ידעה אפוא טוב מאוד מהי נידה ומה הן השלכותיה.
פרופ' בנימין מזר מוכיח שמצוות הנידה במקרא נהירה ומובנת לאשורה גם ללא המסורת הרבנית. הוא אף מעיר כי "את מקור ההשקפה על טומאת הנידה… יש לבקש במושגי טומאה הקשורים בלידה, והנמצאים אצל עמים רבים, ובייחוד אצל עמים פרימיטיביים".[2] דהיינו, תקופת הנידה והלכותיה היו מוכרות לעמי האזור עוד לפני שניתנה התורה ולכן יש להניח שלא הייתה לבני ישראל כל בעיה להבינה וליישמה.
התורה, על כל פנים, אינה מפרטת את הסיבה לנידויין של נשים בעונתן. חז"ל באים ומלמדים שהאישה נענשה ונתחייבה במצוות נידה משום ששפכה את דמו של אדם בגן עדן.[3] הם הפכו את הנידה לקללה ולעונש, ואף איימו שאישה שלא תקפיד על מצוות הנידה, תמות בשעת הלידה.[4] חשוב לציין שכל הפרטים האלה הם תוספות רבניות, משוללות כל סימוכין בתורה.
מספר דוגמאות נוספות לסילוף שעשו חז"ל למצוות הנידה:
- ספר ויקרא ט"ו מפרט את דיני אישה נידה,[5] אבל בשום מקום לא נאמר שבעת נידתה האישה חייבת בלבוש מיוחד. ובכל זאת קבעו חכמי ההלכה: "כפי ששנינו בברייתא על הנאמר 'והדוה בנדתה' (ויקרא טו לג), זקנים הראשונים אמרו שפסוק זה בא ללמדנו שתהא הנדה מרוחקת מבעלה בכל הדברים, שלא תכחול את עיניה בכחול, ושלא תפקוס בצבע אדום בפניה ולא תתקשט בבגדי צבעונין".[6] חז"ל סותרים כאן את התורה פעמיים:
1) הם הוסיפו למצוות הנידה איסורים שאינם מפורשים בתורה;
2) הם הכניסו פירוש משלהם לפס' 33,[7] שבמקור כלל אינו עוסק באיפור או בלבוש. הוא בסך הכול נועד לסכם את תורת הזב (ראו פס' 32).[8]
התורה מבהירה שבמהלך הנידה האישה "טמאה שבעת ימים ומטמאה במגע, ומטמאה מושב ומשכב; והנטמא ממנה בטומאת מגע, מושב ומשכב טמא עד הערב וחייב בטבילה ובכיבוס בגדים".[9] אולם חז"ל התעלמו מהאיסור להוסיף על מצוות התורה[10] והוסיפו הגבלות נוספות, חסרות בסיס מקראי, כפי שמתאר זאת הרמב"ן:
כמו שהזכירו רז"ל בברייתא של מסכת נידה תלמיד אסור לשאול בשלומה של נידה, ר' נחמיה אומר אפילו הדיבור שהוא יוצא מפיה הוא טמא. אמר ר' יוחנן: אסור לאדם להלך אחר הנידה ולדרוס את עפרה, שהוא טמא כמת.[11]
לפי התורה, על האישה לפרוש מבעלה רק בזמן שבעת ימי הווסת.[12] "בתורה אישה נידה אינה צריכה להיטהר לאחר שבעת ימי נידתה, והיא מותרת לבעלה".[13] אבל חכמי ההלכה החמירו והוסיפו עוד "שבעה נקיים" לתקופת הפרישות.[14] הרמב"ם פסק ש"כל אישה שהיא ספק נידה ספק זבה, צריכה לישב שבעת ימי נקיים מספק, וטובלת בליל שמיני, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה".[15] ד"ר דניאל רוזנק, אדם דתי בעצמו, הודה שבהחמרה זו (המכונה גם "חומרת ר' זירא"), לא רק שסטו חז"ל מכוונת התורה, הם אף הביאו למחיקת "חלק ניכר מימי תשוקתה הטבעית [של האישה] לבן זוגה בשל חומרת שבעת הימים הנקיים הנוספים לימי הנידה".[16] לדידו, הפרישות מהבעל מתייחסת "…לשבעת ימי הנידה מדין התורה, ולא לשבעת הימים הנקיים הבאים לאחר הווסת… מחקרים העלו שדווקא שִבעת הימים הנקיים, הימים הבאים לאחר שהסתיים דימום המחזור, הם ימי השיא במשיכה המינית של האישה לבן זוגה".[17]
בקיצור, על אף האיסור להוסיף על מצוות התורה[18] הענישו הרבנים את האישה על לא עוול בכפה, כאשר קבעה ההלכה "שבעה נקיים" נוספים וכך סירסה את שיאו של תהליך הפריון הנשי.[19]
- במגילת אסתר מסופר: "וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד".[20] הביטוי "וַתִּתְחַלְחַל" מתאר את תגובתה של אסתר למעשיו של מרדכי, המתוארים בפס' 1-3. וַתִּתְחַלְחַל בהקשר זה פירושו: "אחוזה חיל ורעדה".[21] השמועה על זעקתו של מרדכי ועל בגדי האבל שלבש זעזעה את אסתר.[22] אבל חז"ל סטו מהמשמעות המקראית וקבעו: "וַתִּתְחַלְחַל, מְלַמֵּד שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה".[23] הפירוש הרבני סותר את דעת המקרא, שכן המילה "חלחלה", על נגזרותיה השונות, מופיעה לפחות ארבע פעמים נוספות בתנ"ך ובשום מקרה אינה רומזת לדם נידה. ישעיהו הנביא מספר שחזון שראה גרם לו חַלְחָלָה.[24] האם גם ישעיהו חווה תקופה של נידה?
- בבראשית י"ח 6-8 כתוב:
וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת… וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.
בהמשך, בפס' 10-12 כתוב:
וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.[25]
שרה צחקה מדברי הנבואה משום שנידתה חדלה.[26] אבל התלמוד הבבלי[27] לא התרשם מכך וקבע: "'ויקח חמאה וחלב ובן הבקר', ואילו לחם לא… אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה, ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה". רש"י טען שאברהם לא הגיש לאורחיו את הלחם שהכינה אשתו "לְפִי שֶׁפַּרְסָה שָׂרָה נִדָּה, שֶׁחָזַר לָהּ אוֹרַח כַּנָּשִׁים אוֹתוֹ הַיּוֹם וְנִטְמֵאת הָעִסָּה". וכך יוצא שחז"ל סותרים את התורה ביד גסה. הם טוענים שבאותו יום הייתה שרה בנידה ולכן טימאה את עיסת הלחם, אלא שהתורה אומרת בפירוש שהיא צחקה לשמע הנבואה אודות הריונה הצפוי, דווקא מפני שחדלה לקבל את המחזור החודשי ("חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים").[28]
- על פי ההלכה, "כל הבא על אשה בטומאתה [בנידה] חייב כרת וכן היא חייבת כרת".[29] גם פסיקה זו סוטה מִכַּוָּונַת התורה, המפרטת את טקס ההיטהרות הנדרש ממי שמקיים יחסי מין עם אישה בנידתה, אך אינה מדברת על עונש כרת במקרה זה.[30] "השוכב עם אשה בנידתה נטמא כמותה וחייב בשבעת ימי היטהרות", ותו לא.[31] מרבית העבירות בתורה שחייבות בעונש כרת הן בעלות אופי פולחני: מצוות המילה, עשיית הפסח ואכילת חמץ, טומאת מת, אכילת שלמים בטומאה ואכילת דם קורבנות, שחיטה מחוץ למקדש, דיני עריות ועוד.[32] ברם בניגוד להלכה הרבנית, תורת משה אינה גוזרת כרת על מי שבא על אישה בנידתה.[33]
- בספר ויקרא י"ב 2-7 נאמר:
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים… וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה… וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ.
סוף פסוק 7 מבהיר שעל היולדת להביא קורבן כדי להיטהר מדם נידתה. מחבר "קיצור שולחן ערוך" התייחס לכך וקבע ש"כל אשה שנעקרה ממקורה טיפת דם… הרי היא טמאה נידה, עד שתספור שבעה נקיים ותטבול כראוי". כלומר, טקס הטהרה נדרש בשל דם הנידה. ולמרות שנקודה זו פשוטה וברורה, החליט התלמוד לתת סיבה אחרת:
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה 'יולדת מביאה קרבן'? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה: תביא קרבן.[34]
דהיינו, בסתירה גמורה לתורה ואפילו להלכה "בקיצור שולחן ערוך", קבע הרשב"י שהאישה חייבת להביא קורבן מפני שבלידתה היא נודרת שלא תזדקק עוד לבעלה, כלומר, שלא תלד עוד לעולם.
דרך אגב, מבחינה עובדתית-ארכאולוגית, התחילו להופיע מקוואות בישראל החל מימי בית שני. לטענת אייל רגב, פרופ' ללימודי א"י וארכיאולוגיה באוני' בר-אילן, בתקופת המקרא התקיימה הטבילה לשם היטהרות במקורות מים טבעיים או חצובים, כגון נהרות, מערות ובורות מים. לעומת זאת, המקוואות הקדומים ביותר שנתגלו עד כה מתוארכים לא מוקדם יותר מן המאה השנייה לפנה"ס.[35] במילים אחרות, מקוואות, במתכונת המוכרת לנו כיום, לא הופיעו ביהדות שקדמה לשלהי תקופת בית שני. לפיכך, עיסוקה של התורה שבעל-פה במקוואות, אינה אלא דוגמא אנכרוניסטית לכך שמדובר ברעיון רבני שצץ באותה עת.
חוץ מזה, התורה שבעל-פה קבעה כי "כל הטמאים – בין אדם, בין כלים, בין שנטמאו בטומאה חמורה של תורה, בין שנטמאו בטמאות של דבריהם – אין להן טהרה, אלא בטבילה במים הנקווים בקרקע".[36] אך בניגוד מוחלט להלכה הרבנית, תורת משה מלאה בדוגמאות לטמאים המטוהרים שלא על-ידי טבילה במקווה; למשל: אישה מטוהרת מטומאת נידתה באמצעות הבאת עולה לכהן המכפר עליה (ויקרא י"ב 1-8, ט"ו 19-33); המצורע מטוהר מטומאתו על-ידי כפרת העולה בידי הכהן (ויקרא י"ד 19-20); ביום כיפור, מטהר הכהן את כל ישראל מטומאתם באמצעות דם הכפרה של קרבן החטאת (ויקרא ט"ז 16-30).
[1] www.youtube.com/watch?v=vl76kmylOHs.
[2] אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, כרך ה', 1968: 785.
[3] בראשית רבה יז.
[4] רחל קרן (עורכת), השמיעיני את קולך: עיונים במעגל השנה ובפרשות השבוע, ראובן מס בע"מ, ירושלים, 2009, עמ' 236.
[5] ראו גם י"ח 19.
[6] שבת ס"ד ע"ב, ביאור שטיינזלץ.
[7] דניאל שפרבר, דרכה של הלכה: קריאת נשים בתורה, פרקים במדיניות פסיקה, ראובן מס בע"מ, ירושלים, 2007: 77 (וכן עמ' 187, הערת שוליים מס' 290).
[8] אנציקלופדיית עולם התנ"ך, ויקרא, 1993-1996: 83-84, 106.
[9] בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ה: ממוכן – סתרי, 1968: 785.
[10] דברים ד' 2; י"ג 1.
[11] אצל: שפרבר, עמ' 186.
[12] אנציקלופדיית עולם התנ"ך, ויקרא, 1993-1996: 84, 104.
[13] נילי בוכמן-סלונימסקי, מין אסור, מין מותר: מה אסרה התורה ומה השתבש בדרך אלינו, 2017: 70.
[14] בהשראת התלמוד הבבלי, נידה ס"ו ע"א; ס"ט ע"א.
[15] משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ו.
[16] דניאל רוזנק, להחזיר טהרה ליושנה: חומרת "שבעת הנקיים" והשלכותיה – היבטים רפואיים, הלכתיים, ערכיים ולאומיים, 2011: 106.
[17] שם.
[18] דברים ד' 2; י"ג 1.
[19] ראו דיון נרחב בנושא בספרו של רוזנק, עמ' 98-110.
[20] אסתר ד' 4.
[21] אנציקלופדיית עולם התנ"ך – מגילות, 1993-1996: 246; לפי מילון העברית המקראית, הכוונה היא ל"רעדה מכאב, זעזוע" (קדרי, עמ' 304).
[22] מרגלית שילה, בתוך: רחל קרן, עמ' 201.
[23] אסתר רבה, פרשה ז. "פֵּרְסָה נִדָּה" – הכוונה לתקופת המחזור החודשי של האישה (הרב משיח אמיר, הלכה בתמורות הזמן במשנתו של הרב שלמה זלמן אוירבך, 2013: 64). אגב, המדרש מצטט רבנים אחרים הסבורים כי "וַתִּתְחַלְחַל" משמעו "הִפִּילָה עֻבָּרָהּ, וּמִשָּׁעָה שֶׁהִפִּילָה שׁוּב לֹא יָלְדָה" (אסתר רבה, פרשה ח), אבל גם לפירוש זה אין כל אסמכתא מקראית.
[24] ישעיהו כ"א 3.
[25] "אֹרַח כַּנָּשִׁים" פירושו הווסת, הנידה של האשה. ראו מילון העברית המקראית, 2007: 69; וגם: פירוש קאסוטו ודעת מקרא לבראשית י"ח 11.
[26] במילים אחרות, "שרה צחקה כי הבחינה באי התאמה בין מצבה וגילה הפיזיולוגיים ובין ההבטחה שתלד בן". אריה סובר, הומור: בדרכו של האדם הצוחק, 2009: 18.
[27] בבא מציעא פ"ז ע"א.
[28] כלומר, בניגוד לדעת חז"ל הסיפור המקראי מבהיר "שלשרה בת התשעים לא היתה וסת והיא כבר לא יכלה להרות באופן טבעי". דוד יעקבסון, משיבי הרוח: מרד ספרותי ורוחני במעוזי גוש אמונים, 2013: 141.
[29] קיצור שולחן ערוך, סימן קנג א.
[30] ויקרא ט"ו 24; כ"ט-ל"ג.
[31] אנציקלופדיית עולם התנ"ך – ויקרא, 1993-1996: 105.
[32] בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ד: כבד – מלתחה, 1962: 330-332.
[33] ראו דיון מקיף בנושא אצל רוזנק, עמ' 31-36.
[34] נידה ל"א ע"ב.
[35] אייל רגב, מקוואות טהרה של מעמדות וכתות בישראל בימי בית שני, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, חוברת 79, 1996, עמ' 3-21.
[36] משנה תורה לרמב"ם, הלכות מקוות פרק א'.
