ראש השנה. לפי התורה, חודש האביב (ניסן) הוא הראשון בשנה,[1] ראש החודשים.[2] אבל הרבנים קבעו שהשנה תחל דווקא בחודש השביעי, בתשרי.[3] בדיקה היסטורית מעלה שלא בכדי קבעו חז"ל את ראשית השנה בסתיו; מסתבר כי הם למעשה אימצו מנהג פגאני של עמים שחיו בסביבות ארץ ישראל.[4]
חלק מהחוקרים סבורים שההלכה הרבנית התפשרה בעניין זה עם מסורת כנענית עתיקה. אחרים מאמינים כי א' בתשרי הפך "להיות ראש השנה היחיד והמוכר בהשפעת מניין השטרות, כלומר מימי בית סלבקוס".[5] הרבנים קבעו את ראש השנה לאחד בתשרי בהתאם למחזור השנה החקלאי ולחלוקת השנה לארבע עונות,[6] כמנהג הלוח הבבלי, האכדי, המצרי והכנעני.[7] עם ישראל משתמש היום "בשמות החודשים של לוח השנה הבבלי המאוחר שנתקבל בישראל" על ידי חז"ל.[8] אגב, "תשרי" בבבלית פירושו "ראשית, התחלה".[9]
כמה מוזר! מצד אחד, הרבנים פוסלים את סוף השנה האזרחית (שמצוין בלילה שבין ה-31 בדצמבר ל-1 בינואר) בטענה כי מדובר במנהג אלילי וזר ליהדות; מצד שני, הם דחו את ראש השנה המקראי (שחל בניסן) והחליפו אותו בראש השנה האכדי, שחל בתשרי.[10]
חז"ל גם קבעו:
"שלשה ספרים נפתחין בראש השנה: אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים… (שמות לב): 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'; מחני נא – זה ספרן של רשעים; מספרך – זה ספרן של צדיקים; אשר כתבת – זה ספרן של בינוניים (בבלי, ראש השנה ט"ז ע"ב)".[11]
טענה זו סוטה מהתורה. הרי מדובר בה בפירוש על ספר אחד.[12] בניגוד לדברי התלמוד, אין בתנ"ך ולו גם רמז דק לכך שבראש השנה נפתחים בשמיים ספרים. למעשה, הרעיון של ספרים שונים שבהם נרשם גורלם של בני האדם נפוץ בתרבויות פגאניות באזור מסופוטמיה:
"[באחת התעודות הקדומות שנמצאו] מוזכרת בקשת המלך שישברו לוחות חטאותיו. מכאן שהאמינו במסופוטמיה שחטאותיהם של בני אדם, ואפשר גם צדקותיהם, נרשמים על לוחות השמים. ביטולם של הרישומים מתבטא בשבירת הלוחות."[13]
חז"ל העתיקו אמונה זו כמעט כלשונה ופסקו שכאשר משה שבר את הלוחות, הוא לימד "משום סניגוריה על העם: כל עוד התקיימו הלוחות, היה מקום לדון את ישראל על פי החוקים החקוקים בהם; ברגע שנשתברו, נוצרו נסיבות מקלות, ונפתח לישראל פתח תשובה".[14]
יום כיפור. בוויקרא כ"ג 2 מפורטים מועדי ישראל, כפי שאלוהים קבע אותם. הכתוב מדגיש שמדובר ב"מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי". המועדים שייכים לאלוהים, והוא שקבע את התאריך המדויק של כל אחד מהם. בפס' 27 נאמר: "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם". יום כיפור, אם כן, חייב לחול בכל שנה בדיוק בי' בתשרי.[15] אבל עובדה זו לא מנעה מחז"ל לחלל את יום הכיפורים במצח נחושה ולשנות את התאריך לי"א בתשרי,[16] למרות שמדובר בטעות.[17] הרמב"ם טען שלא משנה אם חז"ל טעו בחישוב או לא, פסיקתם גוברת: "בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין – הרי זה מקודש, וחייבין הכול לתקן המועדות על יום שקידשו בו: אף על פי שזה ידע שטעו, חייב לסמוך עליהם".[18]
שבועות. "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כ"ג 15). ספירת העומר אמורה להתחיל ביום הראשון בשבוע, בתוך חג המצות. פרופ' יעקב חיים טיגאי מבהיר:
"על פי ההקשר נראה שמדובר ביום הראשון בשבוע שחל אחרי קציר העומר הראשון, ללא תלות בתאריך מסוים, במהלך חג המצות או אחריו… הפרושים פירשו את 'ממחרת השבת' כמכוון לא ליום ראשון בשבוע אלא למחרת 'שבת', יום שבו שובתים ממלאכה, והוא היום הראשון בשבעת ימי חג המצות. כך הונחו היסודות להלכת חז"ל שהקרבת העומר חלה – וספירת העומר מתחילה – ביום השני של חג המצות, בשישה עשר בניסן, ועל כן חג השבועות חל בשישה בסיוון."[19]
ההלכה שינתה את המועד וקבעה שיש להתחיל את הספירה "ממחרת יום טוב" (רש"י), בט"ז בניסן. פירוש זה מייצר שני קשיים: הפשט המקראי מצווה ממחרת "השבת", ובכל מקום בתורה שכתוב "השבת" בה"א הידיעה הכוונה היא ליום השביעי בשבוע. חוץ מזה, גם הרבנים מודים שבניגוד לשאר המועדים בתורה, אין לחג השבועות (טקס הנפת העומר) תאריך קבוע, ושהוא תלוי בסיום ספירת העומר.[20] אך היות שההלכה קבעה שבכל שנה יש להתחיל את הספירה בט"ז בניסן, חג השבועות חל דרך קבע בו' בסיוון! וכך, בשל פרשנות שגויה של חז"ל לביטוי "ממחרת השבת", מי שפועל לפי שיטתם מניף את העומר בתאריך שגוי; הרבנים סתרו את הכתוב כשקבעו לשבועות מועד קבוע ועיקרו את הצורך בספירת העומר.
הרב שרון שלום מציין שיהודי אתיופיה נהגו להתחיל את ספירת העומר בתאריך שונה מזה שקבעו חז"ל. הוא מסביר כי הפְּרוּשִׁים, שהסתמכו על מסורת שהועברה בעל-פה, ציינו את קציר העומר והקרבתו בטקס רב רושם שדחה אפילו את השבת, וזאת במאמץ הפגנתי וחסר פשרות להשריש בעם את חשיבותה של התורה שבעל-פה.[21]
[1] שמות י"ב 2; י"ג 4; ויקרא כ"ג 5. מרבית חוקרי המקרא מסכימים ש"מונים את החודשים במקרא לעולם מניסן" (בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ז', 1976: 301; ליכט, מועדי ישראל: זמנים ומועדים בתקופת המקרא ובימי בית שני, 1988: 105).
[2] יואל רפל, מועדי ישראל: אנציקלופדיה שימושית לשבת ולחג, 1990: 352.
[3] קיצור שולחן ערוך, הלכות ראש השנה. המשנה (מסכת ראש השנה א') נותנת דוגמה לסתירה של הרבנים זה את זה בנוגע לקביעת תאריך ראש השנה.
[4] משה ויינפלד, בתוך: יצחק אבישור ויעקב מילגרום (עורכים), אנציקלופדיית עולם התנ"ך – במדבר, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 1997: 174.
[5] ליכט, מועדי ישראל: זמנים ומועדים בתקופת המקרא ובימי בית שני, 1988: 108.
[6] ראו מאמרה של מתיה קם, "חודשי השנה בלוח העברי": http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7730.
[7] בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ז', 1976: 305-311.
[8] משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי, 2007: 4.
[9] גבריאל זלדין, בראשית הדרך: על מועדי החודש השביעי העבריים במקרא, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים, 2010: 110.
[10] אגב, חודש תשרי אינו מוזכר בתנ"ך (ראו ליכט, 1988: 116).
[11] הטענה שבראש השנה נפתחים ספרים מופיעה במקומות נוספים בספרות חז"ל, כפי שהראה יואל רפל, בספרו מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג – למעיין, לסטודנט, לתלמיד, 1990: 354.
[12] שמות ל"ב 31-32; ישעיהו ד' 3; תהילים ס"ט 29; דניאל י"ב 1.
[13] בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ה: ממוכן – סתרי, 1968: 1087.
[14] אנציקלופדיית עולם התנ"ך – שמות, 1993-1996: 195; מבוסס על מדרש שמות רבה, פרשה מג.
[15] המועד של יום כיפור, בי' בחודש בשביעי, מוזכר לכל אורך התורה (ויקרא ט"ז 29; כ"ה 9; במדבר כ"ט 7).
[16] אגב, מדרש תהילים ד' מגלה שדין זה חל גם על מועדים אחרים, כגון ראש השנה: "הקב"ה, מה שהסנהדרין של מטה גוזרין, הוא מקיים, ואימתי? בראש השנה, כשהסנהדרין יושבין ואומרים: נעשה ראש השנה בשני בשבת, או בשלישי בשבת, מיד הקב"ה מושיב שם למעלה סנהדרין של מלאכי השרת… ואותו היום שישראל גזרו הוא יום ראש השנה אף לאלהי יעקב, שהוא מקיים גזירתם, ומסכים על ידם".
[17] ראש השנה כ"ה ע"א. במהדורת שטיינזלץ לקטע זה בתלמוד נאמר: "כיון שנודעו דברי ר' יהושע אלה, שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי… ביום הכיפורים שחל להיות לפי חשבונך, שהוא לפי חשבוננו אחד עשר בתשרי. הלך ומצאו ר' עקיבא לר' יהושע כשהוא מיצר על שמאלצו הנשיא לחלל את יום הכיפורים לפי חשבונו. אמר לו ר' עקיבא לר' יהושע: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל בקידוש החודש הריהו עשוי".
[18] משנה תורה, הלכות קידוש החודש, פרק ב.
[19] יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא – דברים, כרך ראשון א, א – טז, יז, האוניברסיטה העברית בירושלים – עם עובד – י"ל מאגנס, 2016, עמ' 441.
[20] הרב אמנון בזק, עד היום הזה, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013, עמ' 417-419.
[21] שלום, עמ' 182.
