כך כותב הנביא ירמיהו פרק י"ז פס' כא': 'כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם…' הנביא מדבר על מצוות דאורייתא המפורשות בתורה שבעל-פה דווקא. היא נתנה לאבותינו בסיני יחד עם התורה שבכתב. לכן יכול לבוא הנביא בטענה קשה זו (הרב דניאל עשור).[1]
מה בעצם כתב ירמיהו?
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה; כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם; וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם (י"ז 20-22).
הרב דניאל עשור טוען כי ירמיהו דיבר על כך שרק בעזרת התורה שבעל-פה הבין העם את האיסורים בנוגע להבאת משאות בשערי העיר ביום השבת. אבל זוהי טענה לא סבירה, שכן בעת מתן תורה בהר סיני, נדד העם במדבר. מה לו ולאיסורים כאלה, בתקופה שעדיין אין בחזקתו בתים או שערים? ירמיהו לא ציטט איסור המופיע בתורה שבעל-פה, משום שלא היה צורך באיסור הזה טרם התיישב העם בארצו.
הביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם" מתייחס לאמרה הקודמת: "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". כל השאר מבהיר לעם כיצד ליישם את האיסור בתחומי ירושלים, ומפרט איזו מלאכה אסורה בשבת.
אפילו הפרשנים המסורתיים סותרים לחלוטין את טענתו של הרב דניאל עשור, בעודם מודים שאין כל קשר בין דבריו אלה של ירמיהו לבין התורה שבעל-פה. רד"ק מסביר כי מצווה זו חלה רק על מי שמתגורר בירושלים:
ומה שאמר לו לקרא בשערים – לפי שהיו מכניסין ומוציאין דרך השערים ביום השבת. ולא הזהירם אלא בכניסה והוצאה דרך השערים חוץ לעיר, כי בתוך העיר לא היו חייבים, כי ירושלם – דלתותיה ננעלות בלילה ואין חייבין עליה משום רשות הרבים;[2] לפיכך אמר 'והבאתם בשערי ירושלם' (להלן כא); 'לבלתי הביא משא בשערי העיר' (להלן כד); ואמר 'ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם' (להלן כז). ומה שאמר 'ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת' (להלן כב) – רוצה לומר: להוציא חוץ לעיר. ומה שזכר ההבאה יותר מן ההוצאה – לפי שירושלם היה כרך גדול, ובכרך המביאים משא הם יותר מן המוציאים, כי מביאים בני העיירות והכפרים לעיר תבואה ופירות וכל ממכר (ע"פ נחמ' יג כ). וכן כתוב בספר עזרא, כשהוכיחם נחמיה על יום השבת, אמר: 'ומביאים ירושלם ביום השבת' (שם, טו), ואמר: 'ויסגרו הדלתות ואומרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת ומנערי העמדתי על השערים לא יבוא משא ביום השבת' (שם, יט) – הנה לא הזהירם אלא מחוץ לעיר, לא בתוך העיר, כי לא היו חייבין בהכנסה ובהוצאה מבתיהם בתוך ירושלם, לפי שהיו דלתותיה ננעלות בלילה ואין חייבין עליה משום רשות הרבים.[3]
בקיצור, פסוקים אלה אינם מתארים מצווה שנמסרה לירמיהו בעל-פה ושהוא העבירה לעם ישראל, אלא מצווה נקודתית שהעם נדרש לקיימה בתנאים מסוימים.
[1] משה בן דוד, על פתחה של רומי, הוצאה עצמאית, עמ' 466-467.
[2] ראה עירובין ו' ע"ב.
[3] פרשנות רד"ק על ירמיהו י"ז 19, מקראות גדולות.
