התורה אוסרת עלינו לשקר (שמות כ' 20, כ"ג 7; ויקרא י"ט 11) ובתוך כך, מבהיר התנ"ך כי אלהים שונא דברי שקר, הפחת כזבים ומעשי רמייה (ראו למשל: שמ"א ט"ו 29; ירמיהו מ"ח 10; מזמור ק"א 7; משלי ו' 17, י"ב 22).

ברם למרות ההסתייגות המוחלטת וחסרת הפשרות שיש למקרא עם מעשה השקר, באים הרבנים ומלמדים את ההיפך. לדוגמא, בדרשת בית הכנסת, דרש הרב יוסי מזרחי כי מותר "לשקר לחילוני כדי להציל את נשמתו, שזה הרבה יותר חושב מהגוף שלו."[א] מזרחי, לקח זאת מחז"ל, אשר מלמדים כי בניגוד לדברי התורה, לפעמים דווקא מותר ומתבקש לא לומר את האמת ואף לשקר במצח נחושה, בעיקר עם מדובר ברמייה כנגד גויים.

חוגים מסוימים בקרב חז"ל טענו להיררכיה של ערכים ולכן, כאשר נתקלים במקרה בו שני ערכים מתנגשים, יש לבחור באחד מהם על חשבון השני. הרבנים שאבו זאת ממדרש קדום על-אודות מעשיו של אהרן הכוהן:

שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה זֶה עִם זֶה, הָלַךְ אַהֲרֹן וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם, וְאוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, רְאֵה; חֲבֵרְךָ מְטָרֵף אֶת לִבּוֹ וּמְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: "אוֹי לִי, אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי וְאֶרְאֶה בַּחֲבֵרִי? בֹּשְתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו" – הָיָה יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ, עַד שֶׁמּוֹצִיא כָּל קִנְאָה שֶׁבְּלִבּוֹ. שׁוּב הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כְּעִנְיָן זֶה. וּכְשֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה גִּפְּפוּ וְנִשְּׁקוּ זֶה לָזֶה (אבות דרבי נתן, פרק י"ב).

לפי המדרש, הקריב אהרון את ערך האמת על מזבח השכנת השלום בין אדם לחברו, בכך ששיקר לשני אנשים ניצים. מטרת המדרש איננה אלא ללמד כי ערך השכנת השלום קודם לערך האמת ובמקרה זה, המטרה מקדשת את האמצעים. בקיצור, לדידם של חז"ל, מותר ואף רצוי לשקר אם לעניות דעתך, נעשה הדבר למטרה חיובית. השקר, במקרה זה, עשוי להיראות מוצדק, אך יש לזכור כי ביחס לסטנדרטים בתנ"ך, מדובר בעבירה ובעוון.

זה מקרה אחד אפוא לפשרה שעשו חז"ל בנוגע לאמירת האמת; אך קיימות לא מעט דוגמאות נוספות של מתן לגיטימציה להפחת כזבים, והנה מדגם קטן מהן:

1. הרב בנימין לאו מזכיר את המשנה (במסכת נדרים ג') אשר לפיה, מאשרים חז"ל להעלים מס אפילו במחיר של שבועת שקר, כאשר עול המיסים עולה על אחוז מסוים.[1]
2. לפי התלמוד הבבלי (נדרים ס"ב ע"ב) מותר לתלמיד חכם לשקר כדי להימנע מתשלום מיסים (ראו ביאור שטיינזלץ).
3. לפי התלמוד מותר לאדם לשקר על-מנת להימנע מסכסוכים וממריבות, או כפי שחז"ל כינו זאת: "לשנות בדבר השלום"[2] (בבלי, יבמות ס"ה ע"ב).
4. בתלמוד הירושלמי נאמר: "כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין. כל כדבייא בישין וכדבייא דאורייתא טבין".[3] כלומר: כל פטפוט הוא רע, אך פטפוט על דבר תורה הוא טוב. כל שקר הוא רע, אבל שקר לשם התורה הוא טוב. על כן, מותר לשקר כדי להעמיד דבר תורה.
5. בתלמוד הבבלי[4] מסופר כיצד שיקר ר' צדוק במודע ועוד ביום כיפור (!), רק על-מנת לעורר את רגשות הציבור ולגרום להם להרבות בבכי.
6. הבן איש חי (ר' יוסף חיים) קבע כי מותר לזייף מסמך כדי למנוע מאדם אחר לעבור על איסור מההלכה (בשו"ת 'תורה לשמה', סימן ש"ע).
7. הרבנים פסקו כי מותר לשקר על-מנת להחזיר אדם בתשובה, דהיינו: להכניסו לדת יהדות ההלכה.[5]
8. הרב דב שטיין, אמר: "כנראה אין הדבר ידוע, שקר אינו עבירה מן התורה. בשום מקום בתורה לא נאסר לשקר… האם יש ולו גם אדם אחד שלא שיקר במהלך חייו?! ברור כשמש שיש מקרים בהם מותר ומצוה לשקר".[6]
9. חז"ל נתנו היתר וגושפנקא לשקר לגויים: במסכת יומא פ"ד ע"א, מסופר כיצד הפר רבי יוחנן את האמון שנתנה בו אישה נוכרייה, בכך ששיקר לה ללא נקיפות מצפון.[7]
10. רבי שלמה אבן-וירגא (בן המאה ה- 15) ציין בספרו "שבט יהודה", כי אחת הסיבות לרדיפת היהודים בגולה היתה בגין "התרגלות היהודים להישבע לגויים לשקר בעסקי ממון".[8]
11. "לפי ההלכה של התנאים מותר לרמות את המוכסים ואף להישבע להם לשקר".[9]
12. מדברי חז"ל ניתן להסיק כי "תורת משה חלה רק על היחס בין יהודי ליהודי, ואינה חלה על הגויים, ומאת אלה מותר לגנוב ואותם מותר לרמות".[10]
13. הרב ד"ר איתמר ורהפטיג העיר כי בכל הנוגע להלכה הרבנית, אין מנוס מלהודות כי "הפליית הגוי קיימת גם באשר להונאת גוי – כגון הפקעת הלוואתו".[11]
14. פרופ' מנחם פרידמן סבר שהעלמת כספים וההון השחור "הם בעצם חלק מהמסורת היהודית… "הכלכלה החרדית כולה מחוץ למערכת, מחוץ לרישום ולפיקוח. אינסטלטור יכול לפעמים לעבוד בלי קבלה. לעומת זאת, סופר סת"ם רשום כאברך שלא מפרנס ויכול להתחמק לגמרי. הוא כותב בבית ועובד רק במזומן או בדולרים. זו הקלות הבלתי נסבלת של ההעלמה".[12]
15. מעשי הרמייה נמשכים במגזר החרדי ביתר שאת גם בתחום החינוך; שם סוחטים תקציבי עתק מהמדינה לטובת לימודי ליבה לכאורה, למרות שבפועל "אין חינוך כללי או שיש מראית עין שכולם יודעים שזה שקר מוחלט".[13]

אגב, אין להתפלא על התנהלות שכזו, שהרי יש לחרדים רגל הלכתית להישען עליה, הואיל והתלמוד פותר תלמידי חכמים מתשלומי ארנונה וממיסים אחרים: "אמר רב יהודה: מנדה – זו מנת המלך; בלו – זו כסף גולגלתא; והלך – זו ארנונא… "אבל רבנן לא צריכי נטירותא" (בבלי, בבא בתרא ח' ע"א).[14]

נכון, כולנו חוטאים ובתוך כך, ברור כי כולנו מעגלים פינות ומדי פעם לא דוברים את האמת (תרמית, מצד שווא, שקרים לבנים, חצאי אמיתות וכו'). אך עם זאת, חלה עלינו החובה להודות כי מדובר בחטא אשר אין לו הצדקה מקראית. בניגוד למעשיהם של חז"ל, אל לנו בדיעבד לשתף פעולה עם מתן לגיטימציה מוסרית או הלכתית למעשי רמייה מכל סוג.[15]

[א] https://fb.watch/aTtcJibYap
[1] בנימין לאו, חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, 2006: 247.

[2] במקומות אחרים בספרות חז"ל, נעשה השימוש בתירוץ "מפני דרכי שלום" (ראו לדוגמא: בבא מציעא י"ב ע"א, ק"ב ע"א; הרמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק י'); או בנימוק: "משום איבה" (פרופ' יצחק גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, 1992: 213).

[3] ברכות, פרק ט' הלכה ה'.

[4] יומא כ"ג ע"א-ב.

[5] ר' אליהו דסלר, שו"ת מכתב מאליהו, כרך א', עמ' צ"ד; ר' ירוחם ממיר, שו"ת דעת חכמה ומוסר, כרך א', עמ' קי"ג.

[6] קונטרס בעניין דילוגי אותיות כתשובה לקונטרסי דעת אמת, 1990: 2.

[7] להלן הציטוט, מתורגם: "רבי יוחנן חלה בכאב שיניים וקיבל רפואה ממטרוניתה גויה בימים חמישי ושישי. לגבי שבת, שכנע אותה שתגלה לו את המרשם הסודי שלה ונשבע לה ש"לאלוקי ישראל אינו מגלה" את הסוד. והיא אכן גילתה לו את סודה. לאחר מכן – גילה לכולם את הסוד. והרי נשבע לה? אלא, נשבע שאינו מגלה לאלוקי ישראל, אך לעמו ישראל – יכול הוא לגלות" (בבלי, יומא פ"ד ע"א).

[8] בתוך: פרופ' אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו: הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, 2009: 453. ד"ר דוד זוהר מזכיר כי גם ר' חיים הירשנזון (בן המאה ה- 19) "היה מוטרד מהיחס השלילי אל הגוי, כפי שמשתקף במסורת ההלכתית, כפי שהיה מוטרד מהעמדה השלילית כלפי האשה" (בספרו: "מחויבות יהודית בעולם מודרני: הרב חיים הירשנזון ויחסו אל המודרנה" 2003: 226).

[9] פרופ' משה דוד הר (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל – תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי (70 – 640), כרך חמישי, 1985: 228.

[10] פרופ' שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה: שיטות בפילוסופיה שלאחר קאנט, 1979: 174. ד"ר דוד זוהר חיזק זאת כאשר כתב: "הנחה פשוטה היא, שההלכה היהודית, כמערכת של חוק ומשפט, חלה, ככלל, על יהודים בלבד ולא על נוכרים". הוא מוסיף כי אם ההלכה מקנה זכויות לגויים, הרי שהדבר נעשה רק "מפני דרכי שלום" או "משום איבה" (בספרו: "מחויבות יהודית בעולם מודרני: הרב חיים הירשנזון ויחסו אל המודרנה", 2003: 229).

[11] איתמר ורהפטיג, בתוך: יואב שורק (עורך), הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג – נוכרים במדינה יהודית, 2008: 50.

[12] בתוך: אילן שחר, חרדים בע"מ: התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, 2000: 287.

[13] דבריה של ד"ר ורדה שיפר, שכיהנה כממונה על משרד החינוך מטעם מבקר המדינה וחקרה את מערכת החינוך החרדית לעומק (בתוך: אילן שחר, חרדים בע"מ: התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, 2000: 244).

[14] ושטיינזלץ מבאר: תלמידי חכמים פטורים מלהשתתף בנטל המס (ראו את הקטע במלואו, במסכת בבא בתרא ז' ע"ב – ח' ע"א).

[15] עוד על רבנים ושקרים לבנים, ראו מאמרו של ד"ר סימון ארזי, "רחוב שומשום, האמת והשלום", הד החינוך, ינואר 2017, עמ' 88-89.