מיתוס התורה שבעל-פה » הפרכת טענה 28: התפילה החליפה קורבנות – וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד 3)

הפרכת טענה 28: התפילה החליפה קורבנות – וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד 3)


אחרי חורבן הבית נקבעו התפילות במקום קרבנות, שנאמר ‘ונשלמה פרים שפתינו’ (האנציקלופדיה היהודית “דעת”).[1]


משבטלה האפשרות להקריב קרבנות, עם חורבן הבית, הציעו חכמים את הפתרון של ‘נְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ’… התפילה כולה היא תחליף לעבודת הקרבנות (הרב יהודה ברנדס).[2]

לפי טענה זו, אין עוד צורך בהקרבת קורבנות בעבור סליחת חטאים הואיל והתפילות אשר תיקנו הרבנים החליפו את הצורך הזה. אומנם לא מדובר פה בטענה ישירה לתורה שבעל-פה, אך זו טענה מרכזית שעליה התורה שבעל-פה נשענת. על מנת להשיב לטענה זאת, ניקח תחילה צעד אחורנית, וזאת על מנת להבין את מרכזיותו של דם הקורבנות.

ערב יציאתם של בני ישראל ממצרים היה זה דמו של שה הפסח, שנמרח על משקוף הבית והמזוזות, ששימש אות למלאך המוות:

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות י”ב 13).

המצווה הייתה מפורשת ומפורטת:

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח; וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר; וְעָבַר ה’ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם (שמות י”ב 21-23).

כאשר אלוהים כרת את ברית סיני, העם “טוהר” בדם, והברית כולה נכרתה בדם:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה’ עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שמות כ”ד 6-8).

תרגום אונקלוס הוא התרגום החשוב ביותר של התורה לארמית. הוא שימש בבתי הכנסת במאות הראשונות לספירה. בשמות כ”ד הוא כולל את המילה ‘כפרה’: “ונסיב משה ית דמא, וזרק על מדבחא לכפרא על עמא”[3] (“וייקח משה את הדם, ויזרוק על המזבח לכפרה על העם”). בפרק כ”ט מתוארות מצוות המזבח, המבהירות שדם הקורבן הוא שמטהר את המזבח[4] ואת הכוהנים.[5]

בספר שמות מוזכר לראשונה בתורה יום הכיפורים: “וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'” (שמות ל’ 10).[6] אין כאן כל התייחסות לתפילה או לצום. מדובר אך ורק על קורבן דם, קורבן שדמו נשפך. גם חז”ל הכירו בכך. ילקוט שמעוני על שמות כ”ט אומר: “הלא אין כפרה אלא בדם”; ביומא ה’ ע”א נאמר: “וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם”. ורש”י אמר: “וכיפר – דאין כפרה אלא בדם”. ובכן, חז”ל בעצמם הכירו בעיקרון זה.[7]

אלוהים מסביר למשה שחטאי העם ייסלחו באמצעות דם שיוקרב על המזבח ויזו ממנו על הכפורת, ככפרה:

וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם (ויקרא ט”ז 14-16).

קטעים ארוכים בפרק י”ז מוקדשים לעבודת אלוהים באמצעות קורבנות. בפסוק יא נאמר: “כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר” (י”ז 11). זאת אומרת שללא קורבנות דם, אין כפרה. זו היא גם ההבנה התלמודית לפסוק: “והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר (ויקרא יז יא) כי הדם הוא בנפש יכפר”.[8]

פרופ’ גזה ורמש, מומחה יהודי למקרא מאוניברסיטת אוקספורד, כתב:

“לפי התפיסה היהודית, לא יכולה להיות כפרה בלי שדם יישפך”.[9]

גם המומחה למקרא, פרופ’ ברוך לוין, כותב בפרשנותו לספר ויקרא:

כפרה באמצעות פולחן דם מן החי היא הדרישה הבסיסית למי שמעוניין להבטיח את מחילתו של אלוהים. כדברי הרבנים, ‘אין כפרה אלא בדם’.[10]

שבוע לפני יום הכיפורים פרש הכוהן הגדול מביתו למקום שקט שבו הוא הכין את עצמו רוחנית. בליל יום כיפור הוא לא ישן, ובמהלך היום העלה קורבנות, נכנס לקודש הקודשים בפעם האחת והיחידה בשנה והִזָּה שם מדם הקורבנות; תחילה היה עליו להקריב עבור עצמו. ואז הוא הקריב שעיר שנועד לכפר על חטאי העם. במקביל, וכאות הזדהות למה שמתרחש בבית המקדש, היה עם ישראל מענה את נפשו על ידי צום ותפילה. הצום והתפילה עצמם לא כיסו את חטאי העם לאותה שנה, רק דמו של הקורבן עשה זאת.[11]

בויקרא ט”ז 8 מסופר שהכוהן הגדול הִפיל גורלות בין שני שעירי עיזים. האחד הועלה כקורבן בבית המקדש, והשני נשלח לעזאזל, למדבר, על ידי שליח מיוחד, שנקרא “אִישׁ עִתִּי”,[12] לאחר שהכוהן הגדול סמך את ידיו על ראש אותו שעיר והתוודה על כל חטאי העם ופשעיו.

על פי המסורת התלמודית, בסופו של יום הכיפורים ולאחר כל הטקסים המתין העם לאישור שאלוהים קיבל את הקורבן ושחטאי העם כוסו לשנה נוספת. התלמוד מספר על חוט אדום, שנקרא “לשון של זהורית”.[13] את החוט תלו בבית המקדש, ובמהלך יום הכיפורים הוא הלבין – אות לכך שאלוהים קיבל את הקורבן ברצון. בתגובה העם שמח, שר ורקד, וליווה את הכוהן הגדול לביתו בחגיגה גדולה.

בגמרא, מסכת יומא פרק ד, חז”ל מתארים כי כבר כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש, אותו חוט אדום, לשון הזהורית, הפסיק להלבין ולכן גרם, יחד עם סימנים נוספים[14], לדאגה רבה בקרב מנהיגי העם. מאז שנת שלושים לספירה הפסיק אלוהים לתת את האישור ביום הכיפורים. לשון הזהורית לא שינתה יותר את צבעה ללבן, זאת אומרת שרוח אלוהים עזבה ואינה שוכנת עוד בבית המקדש, וקורבן הכיפורים כבר לא מתקבל לשם סליחת חטאים: “משמעות הדבר, שבית המקדש כמקום השראת שכינה חדל מלתפקד” (הרב אברהם סתיו, “תפקיד הלשון של זהורית”).[15]

במילים אחרות – על פי הרבנים עצמם – אלוהים לא מוכן עוד לקבל את קורבן יום הכיפורים וחטאי ישראל לא מכופרים. משנת שלושים אלוהים הפסיק לשכון בבית המקדש.[16] לכן, נאלצו הרבנים למצוא דרך עקיפה לסליחת חטאים – ללא שפיכת דם הקורבנות שבבית המקדש:

את מערכת הקורבנות החליפה התפילה ‘וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ’, כלומר, תחת הקרבת פרים בבית המקדש בזמן שבית המקדש היה קיים, בחורבנו מתקרבים לה’ דרך שפתינו… ‘וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ’, כלומר תחת הקורבנות לחטאת ולאשם – תפילה, תשובה ולימוד (הרב דניאל עשור).[17]

היהדות הרבנית טוענת כי תפילה שווה בערכה לקורבנות, ולכן באה במקומם. תפילת שחרית, למשל, נועדה להחליף את קורבן הבוקר.[18] הלכה זו מבוססת על שלוש מילים מספר הושע י”ד 3:

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’. אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (נוסח המסורה להושע י”ד 3).

מעניין שלעומת הרבנים שטוענים כי הושע הציע דרך חדשה לכפר על חטאים: תפילה (“שפתינו”) במקום קורבנות (“פרים”), בכל זאת יש ביהדות הרבנית זרמים שרואים בדם מרכיב הכרחי, ולכן אנחנו עדים לפולחן “תרנגול הכפרות” הנהוג ביום הכיפורים. גם הפרשנות המוכרת ביותר בקרב יהדות ארה”ב מכירה בכך.[19]

פרשנותו של הרמב”ם,[20] לפיה אלוהים הרשה לעם ישראל לזבוח רק בגלל שהגויים זבחו לאלילים שלהם, מנוגדת לחלוטין לאופיו של אלוהים כפי שהיא עולה מן התנ”ך; אלוהים הוא אלוהי אמת, ששונא שקר ועבודת אלילים. הוא אינו מתפשר בענייני קדושה ובטח שלא כשמדובר בעבודה זרה. הוא לא היה מאפשר לבני ישראל להעלות קורבנות אילו היה זה טקס אלילי בלבד, ואין ספק שהוא לא היה מקדיש לכך כל כך הרבה פרקים בתורה. אפילו הרמב”ן[21] יצא בחריפות נגד פרשנותו של הרמב”ם. בנוסף, על פי התורה, אלוהים הוא זה שדורש את הקורבנות: “וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר” (ויקרא י”ז 11).

אלא שלנגד עיניו של הרמב”ם עמדה מציאות עגומה כשכתב את הדברים: במשך למעלה מאלף שנה לא היו לעם בית מקדש, מזבחות וכהונה, ולכן גם לא הייתה כל דרך להקריב קורבנות. הרבנים נדרשו למצוא פתרון שלא יכלול קורבנות.

הפסוק מהושע קיים היום בנוסחי המקרא בשתי צורות שונות:

  • “ונשלמה פרים שפתינו”[22] (פרים במובן של החיה: שור).
  • “ונשלמה פרי משפתיו” [23] (פרי במובן של הצומח: פירות).

מחברי מגילות ים המלח (“מגילות קומראן”)[24] נודעו בתקופת בית שני בשנאתם למעמד הכהונה ששירת במקדש באותה עת.[25] הכוהנים המושחתים נתפסו בעיניהם של מחברי מגילות ים המלח כנציגי השטן, ובכתביהם הם מכנים אותם “בני עוול” ו”בני החושך”.[26] בשלב מסוים הדיח המלך הורדוס את הכוהן הגדול משושלת אהרון מתפקידו, והחל למכור את המשרה לכל המרבה במחיר. לפי ההיסטוריון ד”ר פ’ מור:

קרוב לעשור שלם התבצעה השחיתות הנוראה הזו, אשר כללה את מכירת משרת הכוהן הגדול. משרת הכהונה הגדולה, אשר נשמרה למעלה מחמישה עשר עשורים ועברה באותה משפחה בהתאם למצווה האלוהית, הפכה להיות מושא של התערבות מסחרית בתקופה שבה נולד ישוע. הורדוס כפה את השינויים הללו ולאחר שיהודה נהפכה להיות שטח רומי, מינוי הכוהן הגדול נעשה בכל שנה בירושלים. נציגים מטעם בעלי הכוח היו ממנים ומפטרים אותו לפי רצונם של שליטי האזור. בתלמוד עניין זה גם מוזכר בצער כמעשה שחיתות שהתקיים בכל שנה. המשרה הקדושה הזו ניתנה לאדם שהציע את המחיר הגבוה ביותר עבורה ואימהות התאמצו להשיג את המשרה המכובדת הזו עבור בניהן.[27]

מחברי מגילות קומראן ניסו לעקוף את הצורך בשיתוף פעולה כלשהו עם הכהונה ובית המקדש, ועשו זאת על ידי עיוות קל של הטקסט בהושע י”ד 3. לא ברור אם הם היו הראשונים שעשו זאת, או שהעיוות של הטקסט היה קיים עוד לפני כן והם רק אימצו אותו. בכל מקרה, שינוי קטן זה בטקסט הכניס תמורה עצומה במשמעות. הם העבירו את האות מ’ שבראשית המילה “משפתינו” אל סופה של המילה שלפניה – “פרי”, כך שיתקבלו המילים “פרים שפתינו”. כך שינו את המשמעות כדי שישתמע שהקורבנות הם מה שיוצא משפתינו. (יש לזכור שבעבר הרחוק הטקסט נכתב ללא רווחים בין המילים, מה שייתכן שסייע במקרה זה לחלוקה שונה ומגמתית למילים, שהתקבעה במסורת הקריאה).

ונשלמה פרי משפתינו

ונשלמה פרים שפתינו

מאוחר יותר בחרו הרבנים לאמץ את העיוות הזה ולכלול אותו בנוסח המסורה, שכן הוא שירת את התיאולוגיה שלהם. הרי גם היהדות הרבנית נזקקה לפתרון כנגד הצורך בהקרבת קורבנות ובבית מקדש. בעלי המסורה בחרו ללכת עם השינוי שנהגו בקומראן, ולכן בנוסח המסורה, המשמש ברוב ספרי התנ”ך, מופיע הפסוק בנוסח “וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ” – “נעלה קורבנות באמצעות המילים שלנו”. אלא שיש בעיות רבות עם השינוי שהכניסו מחברי מגילות קומראן ובעלי המסורה (נתייחס אליהן בהמשך).

חוקר המקרא היהודי, הפרופ’ ראובן גורדיס, טוען שהקריאה הנכונה של הטקסט אינה זו שבנוסח המסורה, וכי יש לקרוא את המילה “פרים” כ”פירות”, כפי שהיא מופיעה בנוסח השבעים ובפשיטתא.[28]

פרופ’ אלכסנדר רופא, מומחה למדעי היהדות מהאוניברסיטה העברית, בחן את נוסחי המקרא השונים וקבע כי יש לתקן “את ‘פרים שפתינו’ הלא מובן… חזרה כ’פרי שפתינו’, זאת על פי תרגום השבעים ופרפראזה במגילת ההודיות מקומראן”.[29]

חוקר המקרא, פרופ’ יעקב שלום ליכט, בחן את מגילות מדבר יהודה לעומק. גם הוא מציין כי קריאת המסורה אינה מתיישבת עם מגילת ההודיות, עם תרגום השבעים או עם האיגרת אל העברים (בברית החדשה), שמהם ניתן להבין שהפסוק הוא “ונשלמה פרי שפתינו”. לדבריו, המונח שמופיע במגילת ההודיות – “פרי שפתים”,[30] מקורו בהושע י”ד 3.[31] פרופ’ ליכט אף מזכיר את תפילות מוסף ראש השנה למנהג אשכנז, המחזקות את הנוסח אשר בא לידי ביטוי בתרגום השבעים.[32]

לדברי פרופ’ דוד פרידמן, הושע דיבר על “שבועות והבטחות שנעשו”.[33] המומחה לשפות שמיות, פרופ’ מיכאל פישבין, מודה שהעברית בנוסח המסורה מעורפלת. מכל מקום, גם הוא נוטה לקבל את הנוסח “פרי משפתינו”, כאמין יותר.[34]

פרופ’ אהרן הראל פיש מאוניברסיטת בר-אילן מסביר שבכל מקרה, שינוי הנוסח של הושע י”ד 3 אינו משנה את משמעות הפסוק, שכן:

במקדש היו מקריבים את פרי האדמה, מן החי או מן הצומח, כדי להודות לבורא או להפיל לפניו תחינה… בתהלים [נו יג, סו יג] הסימנים המילוליים המתייחסים ל’פירות’ אלה הם הקרבנות.[35]

זאת אומרת שגם אם נקבל את השינוי שהוכנס במגילות קומראן ובמסורה, עדיין יש לפרש שקורבנות הפירות הם המוחלפים על ידי תפילה, ולא קורבנות הדם – דבר הסותר את הפרשנות הרבנית.

גם פרשנותו של קאסוטו אינה מתיישבת עם זו של המסורת הרבנית: “נשלם את נדרינו, נביא את הקרבנות שנדרנו להביא”.[36]

האנציקלופדיה “עולם המקרא” מעלה על נס את נוסח תרגום השבעים, בו נאמר: “נשלם פרי משפתינו”, ומזכירה את מזמור ס”ט 31-32. האנציקלופדיה מציינת שייתכן כי האות מ’ במילה “פרים” נדחקה לתוך הטקסט (תופעה שנקראת בבלשנות מ”ם אנקליטית, או מ”ם נדחקת), ולכן אפשר להניח שמקורה במילה שבאה אחריה. לדבריהם, פרשנותו של רש”י יכולה לחזק טענה זו.[37] 

 

הבעיה התיאולוגית.

גם אם נניח לרגע שהפסוק בהושע אכן אומר שהתפילות מחליפות את הקורבנות, עולות מספר בעיות תיאולוגיות.

  1.  היהדות הרבנית הרי טוענת שמצוות התורה אינן ניתנות לשינוי, ושאין לגרוע מהן.[38] אם הנוסח שלה נכון, משתמע מכך כי הושע ביטל את הצורך בקורבן דם כדי לכסות על חטאים[39] ובכך סתר את התורה.
  2. לפי אחת ההערכות, כשליש מהתורה עוסק בעבודת המקדש, הקורבנות והכהונה. אם הושע אכן טען להחלפת הקורבנות בתפילה, היה סביר לצפות שכבר בתקופתו (במאה ה-8 לפנה”ס) היו מפסיקים כליל את כל הקורבנות בבית המקדש. אלא שהקרבת הקורבנות נמשכה מאות רבות אחריו, עד לחורבן הבית השני. זו היא הוכחה לכך שכוהני העם, וגם הנביאים והמלכים בתקופת התנ”ך, לא הבינו את הפסוק הזה כפי  שהרבנים בימינו מבקשים שנבינו.
  3. עיון זהיר בטקסט מבהיר שלפסוק אין כל קשר להעלאת קורבנות, היות שהפועל “שילם” אינו משמש בשום מקום בתנ”ך בהקשר של העלאת קורבן מן החי.

 

בעיית ההקשר.

הנביא הושע בן-בארי חי בממלכת ישראל בתקופת הבית הראשון. באותה תקופה הועלו על מזבח בית המקדש קורבנות – כ-150,000 לפחות. שלמה המלך עצמו הקריב כ-120,000 בני צאן ו-22,000 בני בקר.[40] המקדש פעל בעוד הושע מתנבא וקורא לעם לשוב לאלוהים ולסור מעבודת האלילים שפשתה בקרבו. הושע התחנן לחסדו של אלוהים, שהרי קורבנות ללא חרטה אמיתית אינם בעלי ערך בעיניו.[41] בפסוק 3 הוא ממליץ לעם לומר לאלוהים: “כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב” (סלח על כל חטאינו, וקבל אותנו בטובך), על מנת ש”נְשַׁלְּמָה פְּרִי שְׂפָתֵינוּ” (כדי שנוכל להודות לך בתמורה). יהיה זה מופרך ומנותק לחלוטין מן ההקשר לטעון שהושע ביקש לבטל את העלאת הקורבנות.

 

הבעיה הדקדוקית.

כדי שנוסח המסורה לפסוק זה יתקבל כעברית מקראית תקנית, המילה “פרים” צריכה להיות בסמיכות למילה “שפתינו” – “פַּרֵי שְׂפָתֵינוּ” (במקום “פָּרִים שְׂפָתֵינוּ”), כך ש”הפרים של שפתינו” יקבילו ל”קורבנות של תפילתנו”. אך זה כמובן לא מה שכתוב.[42]

בעברית מודרנית, הצירוף “פרי מעמלנו”, לדוגמה, משמעותו “תוצר של פועלנו”. התנ”ך משתמש במילה “פְּרִי” שוב ושוב כמילה נרדפת ל”תוצר”. לא רק שהמילה “פרים” לא מופיעה כלל בספר הושע, אלא שהושע חוזר ומשתמש במונח “פרי” כמה וכמה פעמים, ואף פעם לא בתור בני בקר, אלא תמיד במשמעות החקלאית של המילה: “חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ” (י’ 13); “הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ פְּרִי” (ט’ 16); “גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל פְּרִי” (י’ 1); “אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא” (י”ד 9).

גם במקומות אחרים בתנ”ך מופיעה המילה “פרי” במשמעות זו. למשל: “פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם” (ירמיהו ו’ 19); “וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם” (משלי א’ 31); “פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים” (שם, י”א 30); “פְרִי מַעַלְלֵיהֶם” (ישעיהו ג’ 10); “שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן” (תהילים קכ”ז 3); “מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ” (משלי י”ח 20).

בקיצור, המילה “פרי” שגורה במקרא, ותמיד משמעותה “תוצר של משהו”. את “פרים שפתינו”, לעומת זאת, לא ניתן למצוא בשום מקום אחר בתנ”ך. גם בכתבים היסטוריים קדומים אחרים מופיע הביטוי “פְּרִי שְׂפָתֵינוּ”, בהקשר של הבעת תודה.[43] ולמען האמת, ניתן למצוא גם רבנים בודדים המודים בשינוי שנעשה בפסוק, אם כי מספרם מועט.[44]

התופעה של שינוי אותיות והזזתן במטרה לשנות את משמעות הכתוב היא תופעה מוכרת (שנקראת “תיקון סופרים”). במקומות נוספים בתנ”ך בחרו בעלי המסורה לשנות את הריווח והניקוד, מסיבות שונות.[45] ד”ר לאה מזור, מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, מרחיבה:

בספרות חז”ל נשתמרו כמה רשימות מקובצות של מראי מקומות מן המקרא שבהם שינו סופרים מדעתם את הכתוב… במדרש התנחומא (לשמות טו ז) נמצא הכינוי ‘תיקון סופרים אנשי הכנסת הגדולה’, ושם גם מצויה הרשימה הארוכה ביותר בספרות חז”ל של תיקונים כאלה, שישה-עשר במספר, שנעשו בידי מעתיקי המקרא הקדומים, הם ה’סופרים’. בסופו של דבר מונה המסורה שמונה-עשר תיקונים.[46]

לסיכום, מבחינה תיאולוגית, מבחינה דקדוקית, מבחינה הקשרית ולאור המחקר האקדמי, אין ספק שהקריאה הנכונה של הושע י”ד 3 צריכה להיות “ונשלמה פרי משפתינו”. וכך מתנפצת הפרשנות התלמודית הנשענת על פסוק זה כדי לטעון שהתפילות הרבניות החליפו את הקורבנות.

 

[1] http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2549.
[2] www.bmj.org.il/show_article/626.
[3] אונקלוס לשמות כ”ד 8.
[4] פס’ 12-20.
[5] פס’ 20-21.
[6] השוו עם כ”ט 36.
[7] השוו גם עם זבחים ו’; מנחות צ”ג; סיפרא ד.
[8] יומא ה’ ע”א.
[9] Geza Vermes, Redemption and Geneses xxii: The Binding of Isaac and the Sacrifice of Jesus בתוך ספרו #Scripture and Tradition in Judaism, Studia Post-Biblica 4 (Leiden: E. J. Brill, 1961), 193-227 (קטע זה מופיע בעמוד 205).
[10] Brown, Answering Jewish Objections to Jesus, Volume 2, Theological Objections, p. 109.
[11] ויקרא י”ז 11.
[12] עיין: שמואל אחיטוב, בתוך: בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ו: עבד – צרתן, בהוצאת: מוסד ביאליק, 1971: 415-416.
[13] יומא ל”ט ע”א.
[14] במסכת יומא (ל”ט ע”ב) חז”ל מספרים שכארבעים שנה לפני חורבן הבית (כלומר, בסביבות שנת 30 לס’), החלו להופיע אותות משונים בבית המקדש: הנר המערבי (שהיה אמור לדלוק כל הלילה) כבה; גורל של שם (הגורל שלפיו נבחר השעיר שיועלה כקורבן ביום הכיפורים) היה עולה ביד שמאל ולא בימין, כפי שהיה אמור לעלות; ודלתות המקדש נפתחו מעצמן. תופעות אלה עוררו דאגה רבה בקרב מנהיגי העם, כי הם הבינו שאלוהים חדל לספק ביום הכיפורים את האישור לכך שהקורבן השנתי התקבל ברצון.
[15] http://www.daat.ac.il/he-il/hagim/hodashim/yom_hakipurim/stav-lashon.htm
[16] בדיוק באותה התקופה בה נצלב ישוע מנצרת, ראו הרחבה בנושא:www.iGod.co.il/m009
[17] בן דוד, עמ’ 483.

[18] ליקוטי תורה במדבר עמ’ עה, מדרש פסיקתא דרב כהנא, כד יט.
[19] Fishbane, M. A. (2002). Haftarot (p. 46). Philadelphia: The Jewish Publication Society.
[20] מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק לב, משנה תורה, הלכות מעילה ח ח.
[21] בפרשנותו לוויקרא א’ 9.
[22] לדוגמה: נוסח המסורה.
[23] לדוגמה: תרגום השבעים (יוונית: ἀνταποδώσομεν καρπὸν χειλέων ἡμῶν) ותרגום הפשיטתא (סורית: ܘܢܦܪܘܥܟܘܢ ܦܐܪ̈ܐ ܕܣ̈ܦܘܬܟܘܢ “וישלם לכם את פֵּרוֹת שפתיכם”).
[24]  יש חוקרים הסבורים כי מחברי המגילות נמנו עם חברי כת האיסיים (ראו לדוגמה: דוד פלוסר, מגילות מדבר יהודה והאיסיים, משרד הביטחון, 1985, עמ’ 7); ואחרים סבורים כי הם היו הכוהנים לבית צדוק אשר ברחו מהכוהנים המושחתים בירושלים (לדוגמה: רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, בהוצאת: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד, 2009: 39-52).
[25] אליאור, עמ’ 37.
[26] אליאור, עמ’ 40.
[27] Moore, Phillip. The End of History – Messiah Conspiracy, Vol. I, Atlanta: Ramshead Press International Corporation, 1996, p. 71.
[28]  בספרו, Robert Gordis, “The Text Meaning of Hosea XIV 3”, Vetus Testamentum 5 (1955):88-90. נדפס מחדש אצל המחבר, The Word and the Book (New York: Ktav, 1976) ,347-349; ראה גם אצל Menahem Mansoor, Revue de Qumran (1961):391-92 (מנסור חיבר דקדוק עברי מקראי שמשמש בקנה מידה רחב; גורדיס היה רב וחוקר מקרא מכובד בסמינר היהודי-תיאולוגי  Jewish Theological Seminary).
[29] אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים, הוצאת כרמל, 2006: 292 (והערת שוליים מס’ 14).
[30] הודיה א’ 28.
[31] יעקב שלום ליכט, מגילת ההודיות: ממגילות מדבר יהודה, מוסד ביאליק, ירושלים. 1996, עמ’ 62.
[32] ליכט, מגילת הסרכים: ממגילות מדבר יהודה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1996: 189.
[33] Andersen, F. I., & Freedman, D. N. (2008). Hosea: a new translation with introduction and commentary (Vol. 24, p. 645). New Haven; London: Yale University Press.
[34] Fishbane, M. A. (2002). Haftarot (p. 46). Philadelphia: The Jewish Publication Society.
[35] אהרן הראל פיש, שירת מקרא: עדות ופואטיקה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1993: 128.
[36] יהושע אורנשטיין, תורה נביאים כתובים, תרי עשר, הוצאת יבנה בע”מ (1992), עמ’ 39.
[37] אנציקלופדיית עולם התנ”ך – תרי עשר א’, 1993-1996: 81.
[38] משנה לתורה, הקדמה, מצוות לא תעשה, שיד.
[39] ויקרא י”ז 11.
[40] דברי הימים ב’ ז’ 5.
[41] ישעיהו א’ 10-17.
[42] דוגמה לכך ניתן למצוא בירמיהו נ’ 27: “חִרְבוּ כָּל פָּרֶיהָ”.
[43] לדוגמה, מחבר האיגרת אל העברים (המאה ה-1 לספ’) השתמש במושג “פרי שפתינו” במובן של מילים המביעות תודה: “פְּרִי שְׂפָתֵינוּ הַנֹּתְנוֹת תּוֹדָה לִשְׁמוֹ” (האיגרת אל העברים י”ג 15, הברית החדשה). כותב האיגרת כנראה הסתמך על תרגום השבעים או על מקור עברי שזה היה הנוסח שלו.
[44] למשל: “אמר ר’ יצחק, תא חזי, הקיום של העולם, של העליונים ושל התחתונים הוא קרבן, שהוא נחת של הקב”ה, ומי ראוי להקריב לפניו נחת הזה, הוי אומר שהוא האדם בתפילתו ‘ונשלמה פרים שפתינו’. נכתב במקור ‘ונשלמה פרי משפתינו’ במטרה לשנות את הכוונה כי התפילות באות במקום הקורבן”. הרב בר-נתן שלום, ספר הגאולה, פרק צ”ט, חלק מג על רבי יצחק.
[45] לדוגמה, עמוס ו’ 12:” הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים” (במקור בבקר ים). המחבר שואל שתי שאלות רטוריות: 1): האם סוסים רצים על סלע? (התשובה היא לא). 2) האם בקר חורש בתוך הים? (התשובה היא לא). דוגמה נוספת, ישעיהו ב’ 20: “בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים” (במקור: “לחפרפרות”, ולא לחפור פירות). הביטוי “לחפור פירות” אינו קיים, וגם אינו הגיוני בהקשרו של קטע זה. לעומת זאת, יש היגיון במשפט “להשתחוות לחפרפרות ולעטלפים” (אלילי זהב).
[46] https://mikrarevivim.blogspot.com/2011/07/blog-post_06.html.

עוד בנושא:

 לרגל השקת הספר 20% הנחה עם קוד הקופון: NEW20