התורה שבכתב ציותה: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת' (שמות לה ב). לפי הנאמר בפסוק לבד, איך נדע איזו פעולה מוגדרת כ'מלאכה'? כיצד נוכל לקיים איסור זה, בזמן שכלל לא ברור מה נאסר? והאם זה הוגן והגיוני לענוש בעונש מיתה החמור – אם יופר האיסור, בלא להודיע בדיוק מה נאסר? מכאן מוכח, כי יחד עם הפסוק, נמסר למשה בעל-פה מפי ה' – פירוט הפעולות הנכללות במושג זה של 'מלאכה' (הרב מנשה בן פורת).^[1]

לא כתוב בתורה מה זה בכלל חילול שבת. לא כתוב בתורה מה זה מלאכה (הרב יוסי מזרחי).^[2]

מזרחי ובן פורת גורסים כי ללא התורה שבעל-פה, אין אפשרות לדעת מה משמעות הביטוי "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". הם אינם מעלים על דעתם את האפשרות שמשה דיבר אל העם בשפה שהייתה מובנת וברורה להם. מזרחי מתעלם מפתגם מפורסם של חז"ל, לפיו: "דיברה תורה כלשון בני אדם".^[3] דהיינו, התורה נכתבה בלשון ובמילים מוכרות, מובנות וידידותיות לעם ישראל, ולא בצופן סתרים שרק תלמידי חכמים יודעי ח"ן מסוגלים לפצחו.

בהמשך, בספר במדבר ט"ו 32-36 נכתב:

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

משה לא ידע מה לעשות באיש שקושש עצים בשבת, ולכן חיכה למוצא פיו של אלוהים בעניין. אבל אם משה כבר קיבל בסיני את התורה שבעל-פה, המפרשת את כל מצוות התורה, לשם מה היה עליו לחכות לפסיקתו של האל בעניין זה? הרי התורה שבעל-פה מפרטת את ל"ט המלאכות האסורות בשבת: אין לגזור, לחתוך, לנסר או לקושש עצים ביום זה.^[4] הסיפור הזה התרחש לאחר קבלת התורה מסיני, ולכן משה היה אמור לדעת כיצד לנהוג במחלל השבת שעבר על אחת משלושים ותשע המלאכות האסורות.

אך חז"ל מתחכמים וקובעים שהמשפט "כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ"^[5] מתייחס רק לסוג המיתה שהגיעה לעבריין, ולא לשאלה אם להענישו.^[6] רש"י מאשר זאת ואומר: "כי לא פורש מה יעשה לו – באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שמחלל שבת [חייב] במיתה". אלא שגם את הטענה הזו אפשר להפריך בקלות. ראשית, משום שהמענה של אלוהים מוכיח שמשה לא ידע שהאיש חייב במוות, ככתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ".^[7] אם היה ברור למשה שיש להמית את מחלל השבת, מדוע קבע אלוהים, "מות יומת"? שנית, בעקבות הפירוש הרבני, מתעוררת בעיה נוספת; התלמוד וכל הפרשנים בעקבותיו קבעו שמשה לא ידע באיזה סוג מיתה יש להרוג את האיש. אבל אם משה אכן קיבל על הר סיני תורה בעל-פה, הוא היה חייב לדעת כבר בשלב זה שחילול שבת במזיד מחייב מוות בסקילה.^[8] היה עליו לדעת גם את העונש וגם את אופן ביצועו, שהלא הכול מפורט שם עד דק.^[9]

אם כך, מהי מלאכה האסורה בשבת (ללא תורה שבעל-פה)?

ניקח לדוגמה את המצווה: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".^[10] האיסור כאן הוא על הפעולה – הבערה. לא האש היא הבעיה, אלא פעולת ההבערה. מדוע היא בעייתית? ההקשר מבאר זאת. בפסוק הקודם נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת".^[11] נושא הפסוק ברור, שהרי המילה "מלאכה" חוזרת בו פעמיים.

במצרים עם ישראל עבד ללא הרף, ואפשר לתאר אילו השלכות היו לכך. עם מתן תורה נדרש העם לנוח יום אחד בשבוע, ולהקדיש את היום לאלוהים, למשפחה ולמנוחה. פעולת ההבערה מקבילה למלאכה לא משום שאלוהים רואה באש משהו בעייתי,^[12] אלא משום שהפעולה עצמה היא פיזית ומעייפת. בתקופת המקרא, מי שביקש להבעיר אש היה צריך ללכת לחטוב עצים, לסחוב אותם למחנה, לקצוץ אותם לחתיכות קטנות, לסדר ערימה ולנסות להפיח בה אש. בקיצור, מדובר בשעות של עבודה קשה, לכן אלוהים דרש שהיא לא תיעשה בשבת.

התוספות שהכניסה ההלכה, כגון האיסור לחתוך ולהפריד גביעי יוגורט בשבת, לקרוע נייר טואלט, להתנגב, להביט בראי (פן נמצא שערה לבנה ונרצה לתלוש אותה, חלילה) – לצד תילי תילים של אין סוף הלכות נוספות – מחמיצות את ליבו של הבורא, מחטיאות את העיקר ויוצרות מצב הפוך. במקום לנוח בשבת, האנשים מתעסקים באיסורים וחוששים מהפרתם.

המצווה הגדולה שהתורה מצווה אותנו, שמירת שבת… אם התורה הייתה רוצה להגיד בסך הכול ש'אל תתאמץ', 'אל תוציא אש', אז התורה פשוט הייתה אומרת: 'תנוח'. 'אל תעשה כלום' (הרב אפרים כחלון).^[13]

אפרים כחלון מעלה את הטענה – אם אלוהים העניק את השבת בסך הכול כדי שננוח בה, מדוע התורה לא אומרת זאת בפשטות? למרבה האירוניה, זה בדיוק מה שכתוב בתורה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ; וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה' 12-13).

אגב, רוב תלמידי הישיבות כיום מפרים את מצוות השבת ברגל גסה, משני טעמים פשוטים:

ראשית, התורה אומרת באופן מפורש: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ׃ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה…" (שמות כ' 9-10). אך בכל פעם שתלמידי הישיבות לומדים תורה ביום השביעי, הם חוטאים למצוות השבת משום שלפי שיטתם התורה שעליה הם שוקדים כל השבוע נחשבת למלאכתם, במובן של "תורתם אומנתם".^[14] לפי היגיון זה, עליהם לשבות מתלמוד הגמרא בשבת, שהלא הם עמלים בתורה במשך כל ימות השבוע וזו מלאכתם.

שנית, בתורה נאמר: "…לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ' 10). חז"ל סילפו את פירושו של "הגר" וקבעו כי מדובר במי שהתגייר.^[15] אך משמעותו של הגר במקרה זה (ובאופן כללי במקרא) איננה אלא זר ונוכרי.^[16] על אף הציווי הברור לא להעסיק את הנוכרי אשר בקרבנו בשבת,^[17] המציאו הרבנים, יש מאין, את המונח "גוי של שבת"^[18] וקבעו כי אומנם אסור לבקש מהגוי לעשות מלאכה באופן מפורש,^[19] אך לומר לנוכרי ברמז – מותר!^[20] הבנתם את הפלפול?… אסור לומר, מותר לרמוז!^[21] מכל מקום, הביטוי "גוי של שבת" מדגים נכוחה כיצד הוסיפו חז"ל חטא על פשע כאשר מצד אחד סילפו את משמעותו הברורה של הביטוי "גר"; ומצד שני מנעו ממנו לנוח בשבת, כפי שציוותה התורה.^[22] דבר נוסף, בעוד התורה מצווה גם על הנוכרי לשמור את מצוות השבת, חז"ל קבעו בדיוק ההפך מכך: "גוי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נ"ח ע"ב).^[23]

_{[1] www.hidabroot.org/article/57900
[2] www.youtube.com/watch?v=SphnPYSox_o
[3] נדרים ג' ע"א.
[4] משנה תורה, הלכות שבת ב.
[5] במדבר ט"ו 24.
[6] סנהדרין ע"ח ע"ב.
[7] פסוק 35.
[8] משנה תורה, הלכות שבת א.
[9] ירושלמי, מגילה כח א, פרק ד, הלכה א, גמרא.
[10] שמות ל"ה 3.
[11] שם, פס' 2.
[12] לראיה, במשכן דלק נר התמיד גם בשבת ומכאן, אגב, המסורת הרבנית להדלקת נרות שבת (ראו: יצחק ד' גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1992: 335).
[13] www.youtube.com/watch?v=gr5w8FIlVQQ.
[14] עיין: ישראל ברטל, בתוך: אבי בראלי וגדעון כ"ץ, עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל – עיונים בתקומת ישראל: כרך 14, בהוצאת: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב, 2004: 35-53.
[15] כלומר: ב"גר צדק". למשל, במיכלתא דרבי ישמעאל (משפטים, מסכתא דכספא, פרשה כ); מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כ); וילקוט שמעוני (פרשות: משפטים, ואתחנן) ובדברי פרשונתם של: הרמב"ן (בן המאה ה-13); המלבי"ם (פרשן בן המאה ה-19); והרש"ר הירש (בן המאה ה-19).
[16] וכך מאשרים: מילון העברית המקראית (מ. צ. קדרי, 2007: 164); ודעת מקרא לשמות כ' (מפורש ע"י עמוס חכם, מוסד הרבה קוק, עמ' שפ"ה).
[17] לחידוד ולהרחבה, ראו דבריה של וייס בלינק:  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4513139,00.html ובלינק: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4480611,00.html
[18] רָוַוח בקרב יהודי אירופה בכינויו ביידיש – "שאבעס גוי".
[19] ראו למשל: משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת פרק ו: "אסור לומר לגוי, לעשות לנו מלאכה בשבת".
[20] דברי ר' יצחק בן יוסף, בלינק: http://www.yeshiva.org.il/ask/91349דברי ר' נפתלי הרצל, בלינק:  http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_50509_342.pdf ודברי האתר "כושרות" (עליו ממונה ר' אליקים לבנון), בלינק: http://www.kosharot.co.il/show_hadracha.asp?id=42013
[21] ראוי לציין כי הרבנים המאפשרים לרמוז לגוי לבצע מלאכה בשבת, עוברים בגסות על ההלכה ב"קיצור שולחן ערוך", הקובעת: "ואפילו לרמוז לו [לגוי] לעשות, אסור" (סימן צ, סעיף יד).
[22] למעשה, לפי חז"ל, גוי אשר מעז לשמור שבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב; משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות פרק י).
[23] ראו בעניין זה: הרב יוסף יצחק ליפשיץ, רזא דשבת: השתיקה והדיבור, הוצאת שלם, 2010: 21-22.}