ראשי מאמריםהפרכת טענות הרבנים בנוגע למקורה של התורה שבעל-פה הפרכת טענה 30: "הספרות החיצונית מעידה על תורה שבעל-פה"

הפרכת טענה 30: "הספרות החיצונית מעידה על תורה שבעל-פה"


"ספר יהודית מן התקופה הפרסית מכיר בהלכות שאינן מפורשות במקרא, כגון איסור הצום בערבי שבתות וערבי ראשי חדשים, ובשבתות, ראשי חדשים, מועדים וימי שמחה".[1]

בניסיון לבסס את קדמותה של התורה שבעל-פה – ובכך לרמוז למקורה השמיימי – מציגים כמה רבנים[2] טענות שמתבססות על הספרים החיצוניים. הם החליטו שלא לצטט מספר יהודית, אולי משום שאין בו כל אזכור לתורה שבעל-פה, אלא רק לטעון טענה חסרת בסיס מבלי לגבות אותה. הנה הקטעים בספר יהודית העוסקים בצום:

תצא כל לילה ולילה אל הערבה אשר לפני בתול, ותרחץ, ותתפלל אל ה' להצליח דרכה ולפדות את עמה, ואחרי כן שבה האהלה ותצום עד הערב… ותעש לה חדר קטן בעליית ביתה, ותשב שם חגורת שק, ותצם יום יום בבגדי אלמנותה, מלבד שבתות ה', ומלבד ראשי החודשים ומועדי בני ישראל.[3]

כמובן שאין כאן שום זכר לרבנים, למסורת הלכתית או לתורה שבעל-פה. אך מעבר לכך, פרופ' יצחק ד' גילת, מהחוג לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, בחן את עניין הצומות בנבכי ההלכה הרבנית ומצא שחלק מהמקורות מתעדים יהודים הצמים בשבת.[4] יתרה מכך, בניגוד למעשיה של יהודית (שלא צמה בראשי חודשים ובמועדים), פרופ' גילת מספר על חכמים (תנאים ואמוראים) שצמו באופן קבוע בשבתות ובימים טובים.[5] אם מנהגיה של יהודית תואמים את הנאמר בתורה שבעל-פה, יוצא שחז"ל עצמם הפרו את ההלכה שלדעתם ניתנה מסיני.

 

פילון האלכסנדרוני מסביר את טעם הרציעה באוזן של עבד שאינו רוצה להשתחרר בהסבר הידוע של 'אוזן ששמעה לא תגנוב על הר סיני והלך זה וגנב – תירצע', בהתאם למסורת חז"ל.[6]

מעניין כי בהסתמך על אותם מקורות, הגיע פרופ' אביגדור שנאן, אדם חובש כיפה, למסקנה מעט שטנה; לדבריו, פילון משקף מסורות יהודיות רבות שככל הנראה רווחו בבתי הכנסת שבהם ביקר. פרופ' שנאן מכנה מסורות אלה כ"אגדתיות", ומסביר שהן מצאו אחיזה אצל חז"ל מאות שנים לאחר מכן. בקיצור, פרופ' שנאן רומז כי מבחינה היסטוריוגרפית, חז"ל הם שהעתיקו אגדות ומסורות בהתאם לפילון ולכתבים אחרים, ולא להפך.[7] ושימו לב, הוא דואג להשתמש במילים "אגדות" ו"מסורות". איך, מדוע ובאיזו סמכות, הפכה כת ההלכה את אותן אגדות ומסורות להלכות המחייבות את כלל הציבור?

 

בספר טוביה (א ז) מוזכר המושג ההלכתי 'מעשר שני'. ושם (ז יג יד) מוזכרים נישואין 'על פי תורת משה' על ידי כתיבת ספר וחתימה. הכוונה כנראה לכתובה, או לשטר קדושין, ששניהם נתפרשו רק בדברי חז"ל (רבני "רציו" ו"לדעת להאמין").[8]

נתפרשו רק בדברי חז"ל? אבל טקס הנישואין או ייבום, הכולל הסכם מפורש, מוזכר כבר בתנ"ך:

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל־דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל (רות ד' 7).

פרופ' שלום אלבק, חוקר תלמוד דתי מאוניברסיטת בר-אילן, כותב שפסוק זה מתאר את מעשה הקניין שעשה בועז.[9] אם כך, בניגוד לטענה לעיל, נישואין באמצעות טקס הכולל עדים (תעודה) וייתכן גם חתימה בכתב (במילון העברית המקראית, כתוב: "תעודה: עדות כתובה"[10]), אינם בחזקת תקדים חז"לי; המנהג מתועד במקרא, וכנראה שחז"ל שכללוהו במסגרת ההלכה. בכל אופן, מדובר במנהג. להפוך מנהג להלכה מחייבת, 'כזה ראה וקדש', זה סיפור אחר לגמרי. חוץ מזה, מה יאמרו רבני "רציו" על ה"גיור" לכאורה שעברה רות בפרק א' 16-17? האם באמת נערך שם גיור לפי המסורת הרבנית, כפי שנרמז בתלמוד (יבמות מ"ז ע"ב) ובמדרש (רות רבה ב')? היכן הראיות בטקסט להלכות הגיור שלימדה נעמי את רות, כפי שטוענים חז"ל? ויתרה מכך, מה שווה גיור זה ללא עדים, שהרי אי-אפשר לסמוך על עדותה של נעמי ("נשים פסולות לעדות", משנה, עדות ט')? בתורה, מצווה משה על הבעל לכתוב "ספר כריתות" אם ברצונו לשלח את אשתו מביתו.[11] בחיבור עתיק מאת ר' אברהם בן משה בן מיימון (בנו של הרמב"ם) נאמר שספר הכריתות פורע את הכתובה. כלומר, הרב מודה ש"הכתובה" והגט מצויים בתורת משה ואינו נסמך על מחשבת חז"ל.[12] ושוב נמצא שחז"ל נאחזו במקור קדום (במקרה זה התנ"ך) על מנת לפתח ולשכלל את ההלכה שפסקו.

חוץ מזה, העילה לנתינת גט לפי ספר דברים כ"ד יכולה להיות רק זנות או ניאוף.[13] למרות דברים ברורים אלה, באו בית הלל ולימדו כי בעל יכול לגרש את אשתו אפילו אם "הקדיחה תבשילו…". ורבי עקיבא פסק: "אפילו מצא אחרת נאה הימנה" (בבלי, גיטין צ' ע"א).[14] במסכת כתובות נ"ט ע"ב, קבע רבן שמעון בן גמליאל כי "אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה – יגרש אותה ויתן לה כתובה. ומדוע – שהבטלה מביאה לידי שיעמום" (ביאור שטיינזלץ). בדף ע"ה ע"א של אותה מסכת נאמר כי אישה בעלת קול בס עבה, נחשבת לבעלת מום ומותר לגרשה; כמו-כן, אישה אשר שדיה גדולים מדי או שהרווח ביניהם עולה על טפח, מותר לגרשה. וכאילו אין די בכך, בעמוד ב' נדרשים חז"ל לשאלה האם מותר וראוי לגרש אישה המרימה קולה בעת קיום התשמיש. האם גם הדברים לעיל נאמרו למשה בסיני?

 

באגרת אריסטיאס קמ"ו מוזכר כי העופות הטמאים הם דורסים (סימן טהרה שמוזכר רק בחז"ל). ועל מצות תפילין הוא אומר: 'וכן ציוה המחוקק בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד'.[15]

איגרת אריסטיאס[16] הועתקה מיוונית, וגם בתרגומה לעברית לא מופיע הביטוי "עופות דורסים". חוץ מזה, באיגרת נאמר: "ואף ציווה בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד" (סימן קנ"ט). זהו ציטוט כמעט מדויק מדברים ו' 8: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ". האיגרת אינה מזכירה את המונח "תפילין", אינה מתארת מנהג שכזה ואינה מתייחסת כלל לתורה שבעל-פה; היא פשוט חוזרת ומציינת פסוק מתוך תורת משה. למען האמת, עצם העובדה שלצד הפסוק המצוטט לא נאמר דבר אודות תפילין, מוכיחה מציאות הפוכה מזו שמתארים הרבנים.

האיגרת נכתבה ככל הנראה במאות ה- 3-2 לפנה"ס, ואין פלא שמתועדים בה מספר מנהגים ומסורות שהרבנים אימצו כעבור מאות שנים. ידוע שהאיגרת נפוצה במזרח הקדום, ושסופרים אחרים, כגון יוסף בן-מתתיהו, עשו בה שימוש.[17]

 

בן סירא כותב (כג ט): 'באזכרת השם הקדוש אל תרגיל', וכן בספרי מקבים לא מוזכר אלא הכינוי 'שמים' בהתאם להלכה (אבות דרבי נתן פרק לו).[18]

העובדה שספרים חיצוניים מצדדים בכך שאין להזכיר את שמו המפורש של אלוהים אינה מלמדת דבר על קדמותה של תורה שבעל-פה, אלא רק על כך שזרמים שונים ביהדות לא נהגו לבטא את שם אלוהים המפורש לשווא (פרשנות נפוצה לשמות כ' 6). פרופ' אוריאל רפפורט מסביר שההימנעות מאזכור שמו המפורש של אלוהים והחלפתו בכינוי "שמיים" מוכרת מאותה תקופה ואינה קשורה דווקא למסורת הרבנית.[19] מדרש "אבות דרבי נתן" נכתב כאלף שנה לאחר ספר בן סירא, ולכן אין סיבה להניח כי ההלכה הנרמזת ממנו קשורה בהכרח לתקופת בית שני. חוץ מזה, התלות בספרים החיצוניים להצדקת קיומה של תורה שבעל-פה אינה מסתדרת עם האיסור המפורש של חז"ל לקרוא בספרים אלה ובטח שלא עם האיום שמי שיקרא בהם יאבד את חלקו בעולם הבא.[20]

מכל מקום, בן סירא כתב בדרך עצה "אל תרגיל". חז"ל, לעומת זאת, אסרו באופן גורף את הזכרת השם המפורש ואיימו כי מי שיעז לעשות-כן, אין לו חלק בעולם הבא (משנה, סנהדרין י'; בבלי, עבודה זרה י"ח ע"א). האם גם זו מסורת שקיבלו בירושה ממשה?

 

בחזיונות הסיבילות (סד כד) מוזכרת ברכה קודם האוכל.[21]

כמובן שאין לעניין זה יד ורגל עם תורה שבעל-פה. אבל אם מדברים על מזון וברכותיו, חשוב לציין כי ספרות חז"ל עצמה מתעדת חוסר הסכמה מהותי כמעט בנוגע לכל עניין הקשור בברכות לפני או אחרי הסעודה.[22] מה שמבהיר שאין מסורת אחת מחייבת שניתנה בסיני ועברה בעל-פה מדור לדור. נוסף על-כך, הספרות החיצונית נכתבה ביוונית והועתקה בעיקר על ידי יהודים "נוצרים" (משיחיים) וגויים נוצרים. הגיוני יותר להסיק שהקטע מחזיונות הסיבילות, שנכתב במאות הראשונות לס', מתבסס על האמונה הנוצרית ועל כתבי הברית החדשה, שם מסופר שישוע התפלל וברך לפני האוכל: "הוּא צִוָּה אֶת הָעָם לָשֶׁבֶת עַל הַדֶּשֶׁא, לָקַח אֶת חֲמֵשׁ כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְאֶת שְׁנֵי הַדָּגִים, נָשָׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וּבֵרֵךְ" (בשורת מתי י"ד 19).

ברכה לפני או אחרי האוכל אינה אסמכתא למסורת שעברה בקרב חוג חכמים מסוים, אלא על קיומם מנהגים בקרב זרמים שונים בעם, ביניהם גם כאלה שדחו את התורה שבעל-פה ואת סמכות הרבנים. פרופ' שמואל ספראי מציין כי לרוב הכיתות בתקופת בית שני היו נוסחים שונים של ברכות שיש לומר בשגרת היום יום. הנוסחה בחזיונות הסיבילות מבטאת רק אחת מיני רבות.[23] למותר לציין, אין בתרי"ג מצוות התורה נוסח אחד אשר על-פיו יש לברך לפני או אחרי המזון. למעשה, אין בתורה ולו גם מצווה אחת הקושרה לתפילה. מה יש? בדברים ח' 10 נאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ עַל־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ". מי לפסוק לבנות תילי תילים של הלכות, ברכות ותפילות על בסיס פסוק אחד, מוזמן לעשות כן, רק שלא ייחס זאת למשה בסיני.

אגב, ב"חזיונות הסיבילות" מתואר משיח שמימי שירד אל בני האדם, סילק את חטאי העולם והוציא את בני האדם לחופשי.[24] לכן אין ספק ששני הרעיונות נשאבו מאותו מקור – הברית החדשה – ולא מתוך ספרות חז"ל.

 

בספר מקבים (ב' מ"ה) מופיעים… מילה בכפייה של בנים שלא נימולו, כפי שמצווה ההלכה (קידושין כט עא).[25]

לברית המילה המוזכרת בספר מקבים אין שום קשר להלכה של כת הפרושים. לפי ההקשר ברי כי מתתיהו ורעיו מלו את הילדים בכפייה מפני שילדים לא רצו בכך, ככל הנראה מפחד היוונים שאסרו את המילה. להלן השוואה של שלושה קטעים העוסקים במילת זכרים. בתרגום מיוונית של יצחק זעקיל פרענקיל לא מופיעה המילה "בכוח" או "בחוזקה". בכל מקרה, הנקודה שמנסה מחבר ספר מקבים להעביר היא שעל-אף האיסור שקבע אנטיוכוס על קיום המילה, מתתיהו דבק בתורת משה ועשה זאת לילדים שלא מלו.[26] כאמור, שום קשר להלכה או לתורה שבעל-פה. אגב, מתתיהו היה כהן, והכוהנים כזכור, התנגדו למסורת הפרושים ולתורה שבעל-פה.

אגב, בתורת משה נאמר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (ויקרא י"ב 2-3).

לא נאמר שם שרק האב יכול למול את בנו, אלא "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל". התינוק חייב בברית מילה, אבל לא בהכרח על ידי אביו. הפסוק אפילו אינו מזכיר את האב, ומשתמע שאם האב לא מל את בנו, מישהו אחר חייב לעשות זאת. אין כל צורך בהלכה שתבהיר את הנקודה, שכן היא ברורה כשמש מתוך הפשט. עובדה שיהושע בן נון ומתתיהו הכוהן הבינו זאת היטב ולא נזקקו לתורה שבעל-פה.

רבני "רציו" יכולים לטעון כי במקור אמנם כתוב שהאב חייב למול את בנו, ככתוב על אברהם בבראשית י"ז, אך ציווי זה ניתן טרם מתן תורה. בשמות ד' עורכת ציפורה, אשת משה, ברית לבנה, אך גם זה אינו חלק מתרי"ג המצוות ולכן לא נבנה על-כך מנהגים והלכות. אגב, חז"ל סתרו את תורה גם במקרה ציפורה, כאשר קבעו כי היא נעזרה במישהו אחר שיעשה זאת במקומה (בבלי, עבודה זרה כ"ז ע"א). אך הטקסט בספר שמות ד' 25 אומר בפירוש: "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת־עָרְלַת בְּנָהּ…".

 

בספר מקבים מופיעים… סדר תענית התואם את דברי המשנה במסכת תענית (מקבים א' ג').[27]

בספר מקבים א' ג' מ"ז כתוב: "ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ויעלו עפר על ראשם ויקרעו את בגדיהם". מהיכן שאבו המקבים את הרעיון? מהתנ"ך כמובן! במקומות רבים בתנ"ך מסופר שאנשים אבלים צמו, לבשו שק, העלו אפר על ראשם וקרעו את בגדיהם.[28] מה הקשר לסדר תענית? איפה בספר מקבים מופיע אפילו רמז לסדר תענית שבמשנה? אגב, אם מתתיהו היה טרוד בלימוד התושב"ע בבית המדרש (לרבות מסכת תענית) מבוקר עד ערב, כמו כת תלמידי החכמים, הוא ודאי היה מסרב לשרת בצבא ולהילחם לצד אחיו.

לעומת זאת, ההלכה המתוארת במשנה גורסת כי

סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר; ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים – אחינו, לא נאמר באנשי נינווה, וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם, אלא 'וירא האלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה' (יונה ג י); ובקבלה הוא אומר, 'וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל ה' אלוהיכם: כי חנון ורחום הוא, ארך אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה' (יואל ב יג).[29]

ברור כי התענית המתוארת במקבים התנהלה ברוח תיאורי האבלות בתנ"ך, שכן המקבים אימצו את מנהגי האבל של גיבורי התנ"ך. בניגוד לתורה שבעל-פה, הם לא הוסיפו הלכות המתארות את אופן העינוי. המשנה מבהירה שחז"ל לקחו את מנהגי האבלות מן התנ"ך והפכו אותם להלכות שחובה לקיימן, גם אם  באופן שגרתי ומכני.[30]

ההשוואה הזאת מעלה את השאלה: כיצד תומכת בחירתם של המקבים להתענות כנהוג במקרא בקיומה של תורה שנמסרה בעל-פה? הרי ההבדלים המהותיים בין התענית הרבנית למנהגי האבלות של המקרא והמקבים דווקא מדגישים את התהום הפעורה בין התורה הכתובה לזו שבעל-פה.

 

התורה שבעל-פה נעדרת לחלוטין ממסמכים היסטוריים

לאורך ההיסטוריה נשתמרה ספרות חיצונית עתיקה, המבהירה שאנשים לא ראו במסורת הרבנית תורה שאלוהים עומד מאחוריה. אילו הייתה נמסרת למשה תורה בעל-פה על הר סיני, היה צפוי שהמסמכים ההיסטוריים המפורטים להלן יתייחסו לקיומה.

הספרים החיצוניים. מדובר באסופה הכוללת את ספר אדם וחווה, מקבים, בן סירא, חוכמת שלמה, ספר טוביה, צוואת השבטים ועוד. ספרים אלה נכתבו ביוונית בין השנים 100-200 לפנה"ס, כלומר בתקופת בית שני. אין בהם כל אזכור לקיומה של תורה בעל-פה או למעמד חברתי של רבנים.

מגילות ים המלח. נכתבו ברובן בעברית בין השנים 100-200 לפנה"ס. הן כוללות חלקים מכמעט כל ספרי התנ"ך, וכן מספר מגילות אחרות (קטעים מהספרים החיצוניים, תיאורים של חיי הכת ורשימות אסכטולוגיות). גם בהן אין כל התייחסות לתורה שנמסרה בעל-פה או לקיומם של רבנים.

ממצאים ארכיאולוגיים מתקופת גולי בבל. הגולים חיו בבבל בתקופת בית שני, ותעודות שונות שנמצאו מבהירות שלא הייתה להם מסורת רבנית-הלכתית ושהם לא הכירו תורה שבעל-פה. מגילות גולי בבל הן אוסף בן אלפיים וחמש מאות שנה (משנת 500 לפנה"ס), של עשרות לוחות טין הכתובים בכתב יתדות.

[זו] העדות הכתובה הקדומה ביותר המתארת את חיי היהודים בבבל, ו[הן] שופכות אור חדש על אורחות חייהם של יהודים בגלות, יחסיהם עם השלטון הבבלי והמבנה החברתי של יהדות בבל.[31]

התעודות של גולי בבל מהוות עדות חזקה דווקא נגד ההלכה הרבנית והתורה שבעל-פה. פרופ' פינקל, היסטוריון ובלשן יהודי, מעיר:

הזהות היהודית שלהם הייתה מעוצבת בראשם. לא היה להם פסל שהיה אפשר לראות או למשש, ואפילו לא מקדש. הזהות היהודית שלהם הייתה בתוכם. הדת הייתה בתוכם ללא שום סממן חיצוני או הוכחה.[32]

כתבי יוסף בן מתתיהו. אלה הם חיבורים היסטוריים שנכתבו ביוונית בין השנים 80-70 לס'. חיבוריו המרכזיים: מלחמות היהודים, קדמוניות היהודים ונגד אפיון. נוכח התקופה שבה הוא כתב מן הראוי היה למצוא בהם שפע של אזכורים לתורה שבעל-פה, אלא שאין בהם כל התייחסות מפורשת לכך. רמז דק למסורת רבנית יש בקדמוניות היהודים, ספר ד', פרק ח', שם מתוארת ככל הנראה מסורת כלשהי המזכירה הנחת תפילין, אם כי לא בדרך הנהוגה כיום על פי ההלכה.

איגרת אריסטיאס. האיגרת מתוארכת למאה ה-2 לפנה"ס ומזכירה מסורת הדומה להנחת תפילין,[33] אלא שהמונח עצמו לא קיים שם, וגם התיאור שונה ממנהג הנחת התפילין המקובל היום (באיגרת לא מוזכרים תפילין ולא מוזכרת המילה "ראש" בהקשרה לתפילין). כמו כן אין באיגרת כל התייחסות לתורה בעל-פה.

לסיכום, השימוש בספרים החיצוניים לטובת התורה שבעל-פה נראה ניסיון נואש למצוא למסורת הרבנית סימוכין מחוץ לספרות חז"ל, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, לחפש סימנים לתושב"ע בנבכי הספרות החיצונית זה כמו לנסות לאתר מחט בערמה של שחת; מי שיקרא את הספרים החיצוניים כולם יגלה על-נקלה כי הם חסרים כל הפניה מפורשת לפרושים, להלכה הרבנית, למשנה ולתורה שבעל-פה. שנית, אם הספרות החיצונית אכן היתה מכילה הפניות (אפילו מרומזות) לתושב"ע, מדוע מצא לנכון רבי עקיבא להזהיר כי מי שיעז לקרוא בה יאבד את חלקו בעולם הבא?[34] האם רבני "רציו" כל-כך נואשים עד כי הם מוכנים להתעלם מדבריו של עקיבא ובלבד שימצאו ראיה למסורתם?

 

 

[1] המאמר קיים בשני אתרים כמעט זהים בתוכנם: www.rationalbelief.org.il/י-המסורת-בישראל; www.knowingfaith.co.il/תורה-שבעל-פה/קדמות-מסורת-חז-ל-לקט.
[2] למשל באתרי האינטרנט: "רַציוֹ" ו"לדעת להאמין". צוות "רציו" מונה שבעה רבנים, צוות "לדעת להאמין" כולל עשרה רבנים ושמונה רבות.  www.rationalbelief.org.il/אודות-ערכים-בחזית-2-2-2; www.knowingfaith.co.il/חברי-המכון.
[3] ספר יהודית, פרק שמיני, בתוך: יהושע מ' גרינץ, ספר יהודית: תחזורת הנוסח המקורי בצירוף מבוא, פירושים ומפתחות, בהוצאת: מוסד ביאליק, 1986, עמ' 129-132.
[4] בספרו פרקים בהשתלשלות ההלכה, 1992, עמ' 110-111.
[5] שם, עמ' 113.
[6] מתוך האתר החרד"לי: "לדעת להאמין", במאמר תחת הכותרת, "קדמות מסורת חז"ל (לקט)".
[7] בספרו עולמה של ספרות האגדה, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1987, עמ' 37-38.
[8] מתוך האתר: "לדעת להאמין".
[9] בספרו יסודות דיני הנישואין בתלמוד, 2010, עמ' 198-199.
[10] מאת: מ"צ קדרי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 1177.
[11] דברים כ"ד.
[12] אצל עמנואל בן גוריון, שבילי האגדה: מבוא לאגדת עם של העמים ושל ישראל, 1970, עמ' 204-205.
[13] בספר מלאכי ב' פס' 14-16 נאמר כי ה' שונא גירושים (ראו גם משלי ה' 18-19).
[14] לפי מסכת כתובות ע"ה ע"א, מותר לגרש את האישה גם בגין גודל דדיה והרווח ביניהם.
[15] מהאתר "לדעת להאמין".
[16] איגרת שנכתבה ככל הנראה על ידי יהודי אלכסנדרוני במאה ה- 3-2 לפנה"ס. הרבנים משתמשים בה כהוכחה קדומה לאמיתות התורה שבעל-פה (עוד על האיגרת אצל דניאל שוורץ, בתוך: מנחם קיסטר [עורך], מגילות קומראן מבואות ומחקרים – כרך שני, יד יצחק בן-צבי, 2009, עמ' 619).
[17] מנחם שטרן, בתוך היסטוריונים ואסכולות היסטוריות: קובץ מאמרים, 1962, עמ' 25.
[18] מהאתר "לדעת להאמין".
[19] אוריאל רפפורט, ספר מקבים א: מבוא, תרגום ופירוש, בהוצאת יד יצחק בן-צבי, 2004, עמ' 50.
[20] סנהדרין ק' ע"ב.
[21] באתר "לדעת להאמין".
[22] ראו למשל, ויכוח בין הלל לשמאי על עיתוי הברכה על היין (ירושלמי, ברכות דף נו,ב פרק ח הלכה א משנה); על עיתוי נטילת ידיים ביחס למזיגת הכוס (שם, דף נז,ב פרק ח הלכה ב משנה); או על נוסח ואופן קיום ההבדלה (שם, דף ס,א פרק ח הלכה ה משנה). למחלוקות אחרות בנושא הקשורים לארוחה, ראו: עזגד גולד, השמאים: אישיות, פילוסופיה והלכה, 2011, עמ' 47-48; וגם: ששה סדרי משנה: מפורשים בידי חנוך אלבק ומנוקדים בידי חנוך ילון – סדר זרעים, 1957, עמ' 12. דוגמה לחוסר הסכמה מסוג כזה קיימת במשנה, מסכת ברכות, פרקים ג ו- ח.
[23] שמואל ספראי, בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה: פרקים בתולדות החברה והתרבות, 1983, עמ' 111-112.
[24] ברנרד לזר, בתוך: יעקב גורן וחיים זליגמן [עורכים], אנרכיזטים יהודים, קובץ ב', 2005, עמ' 39.
[25] באתר "לדעת להאמין". ההפניה שם לספר מקבים שגויה. ההתייחסות מופיעה במקבים א' ב מז.
[26] Benedikt  Eckhardt ,Jewish Identity and Politics between the Maccabees and Bar Kokhba, BRILL, 2011, p. 109
[27] באתר: "לדעת להאמין".
[28] ראו למשל בראשית ל"ז 34; יהושע ז' 6; ישעיהו ל"ז 1; ירמיהו ו' 26; יונה ג' 6; איוב א' 20; ב' 12; אסתר ד' 1-16.
[29] תענית ב.
[30] יעל שמש, אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית, 2015, עמ' 81-84.
[31] דבריו של יהודה קפלן, מנהל מחלקת חינוך והדרכה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים, שם הוצגו הלוחות. http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/673/972.html.
[32] ארווינג פינקל, אוצר במוזיאון הלאומי הבריטי. הכתבה פורסמה בידיעות אחרונות, " 'מגילות קומראן' הבבליות: ד"ש מהגולים", פברואר 2015.
[33]איגרת אַרִיסְטֵיאַס אל פילוקראטס (Επιστολή Αριστέα), פיסקה 158.
[34] בבלי, סנהדרין ק' ע"ב; ירושלמי, פאה דף ה,א פרק א הלכה א גמרא.

עוד בנושא: