במאמר זה נסקור את התורה שבעל-פה ע"י הגדרתה, הצגת ההתפתחות ההיסטורית שלה והדרכים בהן הרבנים השליטו אותה בכוח על עם-ישראל בעודם מנשילים את היהדות המקראית ומבססים במקומה את היהדות החדשה – ההלכה הרבנית "שבעל-פה".
"התורה שבעל-פה כוללת בעיקר את הקבצים הבאים: המשנה (אשר נערכה על ידי רבי יהודה הנשיא), התלמודים (הבבלי והירושלמי) ומדרשי הלכה ואגדה".[א]
המונח "תורה שבעל-פה" אינו מופיע ב-929 הפרקים של התנ"ך אפילו לא פעם אחת – עובדה מדהימה בפני עצמה. אך הדבר אינו מפריע ליהדות ההלכה הרבנית, שהחלה בימי בית שני עם כת הפרושים, לטעון כי בנוסף לתורה שבכתב אלוהים העניק למשה גם תורה בעל-פה, שבלעדיה אי אפשר לכאורה להבין את זו שבכתב או לקיים אותה. ואת זו שבעל-פה, כך טוענים הרבנים, רק הם יכולים לפרש, שכן המפתחות נמצאים אך ורק בידיהם. כפועל יוצא מכך, גם הסמכות על עם ישראל נמצאת בידיהם, לצד כל ההשלכות וההטבות הנלוות: כוח רב, שליטה וממון רב.[ב]
באגדת העם הידועה "בגדי המלך החדשים" אומרים זוג הנוכלים למלך כי את הבגדים שיכינו עבורו:
רק האיש הישר והחכם יראה אותם, ואם יביט אליהם אחד הפקידים אשר לא יצלח לפקודתו או אחד הסכלים אשר לבו טח מהשכיל, והיו הבגדים כּלֹא-היו ונעלמו מנגד עיניו ולא יראה דבר.[ג]
יועציו הבכירים של המלך נשלחו להתרשם מעבודתם של זוג האורגים אך פחדו לומר כי אינם רואים דבר. אפילו המלך נאלץ לשתף פעולה ולהעמיד פנים כאילו עוטה הוא את בגדיו החדשים. רק כאשר יצא המלך והתהלך בחוצות העיר ב"מלבושו" החדש, העז ילד קטן אחד לומר את האמת העירומה: "אבל אין כל כסות למלך ואין כל בגד על בשרו". פתע פתאום נפקחו עיני ההמון וכולם קראו יחדיו: "המלך עירום!"
חכמי המשנה והתלמוד "תפרו" את התורה שבעל-פה לפי מידותיו של העולם היהודי שביקשו לעצב בדמותם. אז מה אם אין לתורה שבעל-פה מקור או גיבוי כתוב אמיתי שיגבה אותה; אז מה אם אין לה כל אזכור במקרא? מי שאינו מבחין בקיומה ואינו נכנע למרותה, קבעו הרבנים, משול ל"עם הארץ" (כסיל גמור), הכופר לא רק בסמכות הרבנית, אלא גם בתורה שבכתב ולפיכך באלוהים עצמו.
על כן, אין ברירה ליהודי, שאינו רוצה להיחשב לבור ועם הארץ, אלא לקבל בעיוורון את אותה תורה שבעל-פה בלתי נראית. בדומה לזוג השרלטנים מהאגדה לעיל, גם היהדות הרבנית גורסת שהתורה שבעל-פה קיימת מאז ומתמיד, ורק תלמיד חכם אמיתי ידע להבחין בה. וזה אלפיים שנה שכמעט אין על כך ויכוח. אבל מי שיחליט לחקור את הנושא לעומק, מהר מאוד יגלה סיפור שונה לחלוטין. לדברי פרופ' (להיסטוריה של עם ישראל) ורמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים,
"[הרבנים] הפרושים ביקשו ליצור עולם דתי שיהיה בו מקום גם לטקסים בלא מקדש וכוהן, ועל כן ליקטו מהמקרא רק חוקים שהתאימו למגמתם, או שנשארו נאמנים למסורת העממית המתעלמת מהמקרא"[ג2]
הַפְּרוּשִׁים
עם חורבן בית המקדש השני חדלה לפתע היהדות המקראית להתקיים. הזרם הפרושי השתלט בהדרגה וביסס את מעמדו על פני שאר הזרמים ביהדות, כשהוא מחסל בזה אחר זה את יתר הזרמים.[ד] העולם היהודי עבר מהפכה כפולה. לא רק שהיהדות המקראית המבוססת על הכהונה ועל עבודת המשכן חדלה לפתע להתקיים בעקבות חורבן המקדש, אלא שהפלורליזם הדתי הוכחד על ידי הזרם הפרושי[ה], שהשתלט מהר מאוד על היהדות. יורשיהם של הפרושים, כפי שההיסטוריה מלמדת, הם כידוע רבני ההלכה האורתודוקסית, אשר המציאו את היהדות החדשה, הבנויה על שלושה עמודי תווך חדשים:
- הרבנים והרבנות (במקומם של הכוהנים והכהונה)
- הישיבה (במקום המקדש והמזבח)
- ההלכה שבעל-פה (במקום התורה שבכתב)
על שלושה יסודות אלה נשענת יהדות ההלכה הרבנית והתורה שבעל-פה.
מהי התורה שבעל-פה?
עם חורבן בית המקדש נוצר חלל גדול במרכזה של היהדות, ולכן נוצר צורך מיידי בחלופה למשכן, לכהונה ולמערכת הקורבנות – כל אשר היוו את לב ליבה של ברית סיני. לפיכך, רבני הפרושים הגו רעיון מהפכני – לפיו הטקסים, המנהגים והמסורות שלהם אינם אלא הלכה שהועברה בעל-פה מדור לדור, הלכה בעל-פה, שאותה אלוהים עצמו מסר לכאורה לאבות, הם מסרוה לעם ישראל ולידי אנשי כנסת גדולה,[ו] ומשם היא הגיעה לחכמי ההלכה. לכן, רק הם מוסמכים ורשאים לפרש את התורה שבכתב. במילים אחרות, הם יצרו מצב לפיו יהודי שרוצה לעבוד את אלוהים – תלוי כליל ברבנים ובהלכה הרבנית, המתמקדת בלימוד התורה שבעל-פה ובהגות בה. עם הזמן גברה הלכה זו שבעל-פה על התורה שבכתב, והפכה לבסיס שעליו נשענות כל המסורות הרבניות. בלי התורה שבעל-פה מאבדת היהדות הרבנית את תוקפה ואת הבסיס לקיומה.[ז] מכאן שאם אלוהים אינו זה שנתן את התורה שבעל-פה, ואם אכן מדובר אך ורק במיתוס ואגדת-עם, הרי שאין לרבנים ולהלכה שום סמכות רוחנית אמיתית, ותורתם אינה מייצגת את רצון אלוהים אלא להפך – נושאת את שמו לשווא על חשבונו של עם ישראל שמולך שולל.[ח] ספר זה יעסוק בדיוק בכך.
אנו מאמינים שכאשר משה הוריד תורה מן השמים, הוא לא הוריד רק תורה שבכתב אלא גם תורה שבעל-פה. אנו מאמינים שהתורה שבכתב וזו שבעל-פה ירדו כרוכים יחד, ולכן אין להפרידן (הרב רבי ברכיהו).[1]
אין ספק שסמכות התורה שבעל-פה הינה סמכות בלעדית. רק מי שמאמין בדברי התורה שבעל-פה יש לו את התורה שבכתב גם כן, וכל המכחש בתורה שבעל-פה, אף את התורה שבכתב אין לו (הרב דניאל עשור).[2]
יהודים מעולם לא הלכו אחרי המילים המילוליות שבתורה, אלא אחרי המסורות של הרבנים (רב חיים שימל, סופר חרדי).[3]
היהודי הממוצע שאינו מודע להיסטוריה, מתייחס לכתבי הרבנים כאל "תורה", מבלי ממש לדעת את ההבדלים בין התורה שבכתב לבין זאת שבעל-פה. ודאי שמעתם פתגמים כמו: "הבא להורגך – השכם להורגו", או "עשה לך רב וקנה לך חבר", בצירוף הטענה שמדובר בפסוקים מהתורה. אבל האמת היא שפתגמים אלה אינם מהתנ"ך. הם משמשים דוגמה מצוינת לשטיפת המוח שלתוכה כולנו נולדנו ולבלבול שהמסורת הצליחה לזרוע בכולנו, עד כדי כך שאיננו מבחינים עוד בין פסוקים שמקורם בתנ"ך לבין כאלה שמובאים מתוך כתביהם של הרבנים (התורה שבעל-פה).
הרבנים טוענים שללא התורה שבעל-פה, אי אפשר לשמור את התורה, כמו לדוגמה את השבת. בתנ"ך אלוהים אוסר עלינו לעבוד בשבת, אבל מה נחשב בעיניו לעבודה? "הרי אלוהים לא יצווה עלינו דבר מה מבלי להסביר כיצד לעשות זאת", הם טוענים, "ומכאן נחיצותה של התורה שבעל-פה". דוגמה זו היא בעצם גם ההסבר לקיומו של "ארון הספרים היהודי". מדובר באוקיינוס אין סופי של ספרים, המסבירים ומפרשים כל היבט בחיי היום יום, כולל אלפי מקרים היפותטיים ואף מוזרים ביותר שאין להם זכר בתורה שבכתב. לדוגמה: מה אומרת ההלכה על תינוקות שנבלעו שלמים על ידי זאב ויצאו בחיים בצואתו?[4] באיזה סוג של צואת שור יכול הבעל למרוח ולקדש את אשתו; בצואתו של שור המיועד לסקילה או בצואת שור של עובד כוכבים?[5] האם כוהן יכול לשאת לאישה ילדה בת שתים עשרה שנבעלה על ידי כלב?[6] האם מותר להרוג ביצי כינים בשבת?[7] ומה דינו של אדם שלפתע מצא קן ציפורים על ראשו, האם הוא חייב במצוות שילוח הקן?[8] כמה כוסות יין יגרמו לאישה לרצות לשכב עם חמור בשוק?[9] ועוד אין ספור הלכות שונות ומשונות (עליהן הרחבנו בפרק ג': "ההלכות התמוהות של התורה שבעל-פה").
כל זאת לומר, שהתורה שבעל-פה הופכת את הרבנים לשליחי ההלכות והמצוות החדשות, וליוצריהן. הם כמובן מסבירים שסמכות זו היא חלק מתוכניתו המקורית של אלוהים. הרב קרדוזו מסביר:
למעשה, אלוהים הגביל את עצמו מלהתערב בתהליך ההלכתי. הוא מעדיף תהליכים חוקתיים מסודרים על פני ניסים וקולות מן השמים. כאשר מאפשרים לתופעות על טבעיות להשפיע על החלטת הלכה, כל מבנה לימוד התורה – העמוד עליו נשענת היהדות כולה – יתמוטט. ברגע שמסירים את יכולתם של החכמים לפרש את התורה, הופכים את הדיונים ואת דו השיח שבתלמוד לחסר משמעות.[10]
התגבשות מעמדה של התורה שבעל-פה
המונח "תורה שבעל-פה" כולל את המשנה, התוספתא, התלמוד, ההלכה, פסקי דין, אגדה, מדרש, ספרי מוסר,[11] ואפילו דברים שתלמיד ישיבה חכם בן זמננו יגיד לפני רבו.[12] אם כך, יש לתורה שבעל-פה משמעות רחבה יותר ממה שכתוב במשנה ובתלמוד. בעצם מדובר במערכת משפטית אורגנית של חוקים, הממשיכה להתרחב ולגדול, בהתאם לנסיבות המשתנות.[13]
המונח תורה שבעל-פה נעדר לחלוטין מאלף וחמש מאות השנים שבהן נכתב התנ"ך, ונזכר לראשונה רק בתלמוד (הבבלי), בשלוש מסכתות בלבד. זוהי עובדה מפתיעה למדי, שהרי התלמוד אמור לקדם את רעיון התורה שבעל-פה שלכאורה היה קיים עוד לפני כן, לכל אורך התנ"ך.[14] הכתבים הרבניים העתיקים ביותר נכתבו רק למן המאה ה- 3 לספירה, ויש הטוענים אף לתאריך מאוחר יותר: לקראת סוף המילניום הראשון.[15] דהיינו, אין בנמצא ולו גם מקור היסטורי קדום אחד (שחובר לפני המאה ה- 3 לס') ובו מופיע המונח "תורה שבעל-פה", בצורה בה הוא מקשר מפורשות בין המסורות של הפרושים לבין מתן תורה בהר סיני.[16] אבל הרבנים מתעלמים מעובדה זו, וטוענים שיחד עם משה, שהכיר, למד ולימד את התורה שבעל-פה, כך גם שאר גיבורי התנ"ך.
יחד עם התגבשותה לראשונה של "התורה שבעל-פה", החלו להתגבש ולהתבסס גם מעמדה וסמכותה. ההלכה הרבנית מבוססת כל כולה על מסורות שעברו מפה לאוזן.[17] החכמים עשו כל שביכולתם על מנת לרומם את מעמדה בקרב העם ולשכנעם שאין דבר חשוב יותר מלימודה – "תלמוד תורה כנגד כולם" – יומם וליל; כלומר, כל יום מחייו של הגבר היהודי.[18] הכתבים הרבניים משבחים את מעלותיה של התורה שבעל-פה, עד כדי כך שעצם הלימוד הפך לערך עליון בפני עצמו. בתקופת התנ"ך, הקשר בין אדם לחברו ("ואהבת לרעך כמוך") הוא שגרם לאדם לשאת חן בעיני אלוהים. אך ההלכה הרבנית אינה מייחסת כל חשיבות לטיבן של מערכות יחסים. לימוד משנתם של הרבנים הוא לפי ההלכה מה שמאפשר לאדם לשאת חן בעיני בוראו. זו הסיבה שתלמידי הישיבות מקדישים את חייהם לשינון ולימוד הגמרא.[19] ובאופן אירוני למדי, לעיתים קרובות זה בא על חשבון "ואהבת לרעך כמוך" בעודם מתקוטטים בצורה אלימה ביותר בינם לבין עצמם בגלל חוסר הסכמה על פרשנויות שונות לתורה שבעל-פה.[20]
על פי ההלכה, לימוד התורה שבעל-פה חשוב יותר מבניית בית המקדש, גדול ממצוות כיבוד הורים ואף משמעותי יותר מהצלת חיים.[21] זהו כמובן טיעון מעגלי שנועד לרומם את מעמדה של התורה שבעל-פה. ההלכה הרבנית מתמקדת בחינוך,[22] ולימוד התורה שבעל-פה נחשב למשימה קדושה בחסות אלוהים,[23] למטרה הנעלה ביותר,[24] לאחריות שמוטלת על כתפי הלומדים מלידתם ועד מותם.[25]
בעבר לימדו הרבנים שבנים צריכים להתחיל בלימוד תורה עם הגיעם לגיל חמש,[26] אבל הנורמה בעולם החרדי בימינו היא כבר מגיל שלוש, מהרגע בו נשלח היַּנּוּקָא ל"חדר". יש המרחיקים לכת וטוענים כי יש להתחיל את פעולת שינון הגמרא כבר מרגע הלידה ואפילו כשהתינוק עודנו ברחם אימו,[27] מתוך אמונה שמה שהילד לומד בגיל מוקדם יישאר בראשו לתמיד.[28]
אך למרבה האירוניה, המלומדים והמשכילים, גם כאלה שבאים מרקע דתי, כבר מודים בפה מלא שהסיפור הוא אחר, וכי אין קשר ממשי בין הכתוב במקרא לבין המסורות הרבניות, וכי מעמדה של התורה שבעל-פה החל להתגבש לא בסיני, אלא מאוחר הרבה יותר. לדוגמה, פרופסור אביגדור שנאן, מומחה לספרות חז"ל מהאוניברסיטה העברית בירושלים, הודה לאחרונה בראיון טלוויזיוני:[29]
אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, ותחום העיסוק שלי זה הספרות היהודית אחרי התנ"ך, כלומר כל מה שהתחבר בעם ישראל מהמאה ה-2 לפנה"ס: משנה, תלמוד, סידור תפילה, כולל מדרשי אגדה, כולל תרגומים לתנ"ך. כל הספרות היהודית שנקראת 'ספרות חז"ל', הספרות הרבנית – היא אבן היסוד של היהדות, ולא התנ"ך.
התיאולוגיה שלנו היום היא לא התיאולוגיה של התנ"ך. ההלכה שאנחנו חיים לפיה היום היא לא ההלכה של התנ"ך, היא הלכה של חז"ל. דוגמה מאוד קיצונית: לפי התנ"ך אדם שייך לעם ישראל על פי האב, לא על פי האם, לכן כל הבנים של יעקב התחתנו עם נשים כנעניות, לכן יוסף מתחתן עם אישה מצרייה, לכן משה מתחתן עם אישה מדיינית. ונזכור, אשתו המצרייה של יוסף היא אימא של אפרים ומנשה – שני שבטים גדולים בעם ישראל. משה התחתן עם אישה מדיינית, שלמה התחתן עם אישה עמונית, שהיא אימו של רחבעם המלך שבא בעקבותיו, בועז מתחתן עם אישה מואבית – רות. לתנ"ך אין שום בעיה להכניס לעם ישראל נשים זרות, והתינוק שנולד שייך לעם ישראל על פי האב. פתאום אתה מגיע לספרות המשנה והתלמוד, והתמונה היא מאה שמונים מעלות להפך. עכשיו ההלכה אומרת שיהודי הוא מי שנולד לאישה יהודייה ללא קשר לאב.
ההלכה של היהודים – דיני שבת, דיני כשרות וכל דבר שעולה בדעתך – היא לא מקראית, לא תנ"כית. אין בתנ"ך "בית כנסת", אין בתנ"ך "קדיש", אין בתנ"ך "כל נדרי", אין בתנ"ך "בר מצווה", אין בתנ"ך "טלית". כל דבר שמישהו מגדיר אותו כ"יהודי" ומתחיל לחפש את השורשים – זה לא התנ"ך, זה ספרות חז"ל, שם התחיל הכול. איפה יש בתנ"ך את היהדות? על משה לא נאמר שהוא יהודי, על אברהם לא נאמר שהוא יהודי, על דוד גם לא. רק על מרדכי – "מרדכי היהודי". זה כבר סוף התנ"ך, זאת התקופה הפרסית.
יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי הגדול בן המאה ה-1 לס', תיעד את המנהגים והאמונות שרווחו ביהדות בתקופתו. הוא אינו מזכיר במאומה את קיומה של תורה שנמסרה בעל-פה. גם במגילות ים המלח מהמאה ה-2 לפני הספירה, לא נאמר דבר על תורה שבעל-פה שכזו. למען האמת, בשום מסמך היסטורי מתקופת בית שני לא מוזכרת תורה בעל-פה.
כך גם לפני כן, סיפורי התנ"ך אינם מזכירים כלל רבנים, ישיבות או אנשים שלומדים תורה שתים עשרה שעות ביום. בתקופת התנ"ך, מצוות התורה היו חוקת המדינה. העם ניהל את חייו לאורן, אבל לא הקדיש את כל זמנו להגות באותם חוקים, ללימוד מתמשך שלהם או לניסיון לפרשם ולהמציא להם הלכות חדשות. יהיה זה משול לאדם בן ימינו שמבלה שתים עשרה שעות ביום בלימוד של תמרורי הכבישים והתפלפלות על משמעותם.
ד"ר אליעזר דיימונד, פרופ' לתלמוד, אומר:
בהיסטוריה של העם היהודי, התקופה של היהדות הרבנית מתאפיינת בטרנספורמציה מדהימה. אילו ישראלי אחד מתקופת הבית הראשון היה מועבר לשלהי המאה ה-2 לס', הוא היה מוצא צורת יהדות כמעט בלתי ניתנת לזיהוי. במקומו של בית המקדש, הוא היה מוצא את בית הדין ואת בית המדרש של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. הוא היה פוגש מלומדים ומשכילים שתפסו את מקומם של הכוהנים. במקום קורבנות הוא היה מגלה אורח חיים דתי, שהתרכז סביב תפילה ולימוד ספרי התלמוד והמשנה, ובסופו של דבר הוא היה מגלה, לתדהמתו הרבה, שההתגלות שהנביא משה קיבל בהר סיני כוללת גם תורה שבעל-פה ולא אך ורק חמשת חומשי תורה, דהיינו התורה שאלוהים ציווה על משה לכתוב.[30]
הסופר החרדי חיים שימל, כותב:
העם היהודי נקרא לעיתים קרובות 'עם הספר', ובכל זאת, אם מישהו היה מחפש אנשים שמצייתים לספרי התנ"ך פשוטו כמשמעו, אפשר שהיה מגיע אל השומרונים, שעדיין מקיימים את מצוות התורה בפאתי העיר שכם, או אל הקראים, שהתיישבו באזור שמדרום לתל אביב המודרנית. אבל הוא אף פעם לא היה מגיע בחיפושו לעם היהודי. הרי היהודים אינם נוהגים לפי התורה שבכתב באופן מילולי וקפדני, ולאמיתו של דבר, הם אף פעם לא עשו זאת. תודעתם ואורך חייהם עוצבו על ידי פירושים מילוליים של התנ"ך, בעיקר של התורה אשר כוללת את שניהם – התורה שבכתב והתורה שבעל-פה.[31]
הפער העצום בין התנ"ך לתורה שבעל-פה הוליד הצהרות מבלבלות מצד הרבנים, שניסו להסביר את הצורך בתורה שבעל-פה. חלקם טוענים שהיא מבארת את זו שבכתב: "תורה שבעל-פה היא הביאור לתורה שבכתב, שנמסר מאת האלקים למשה רבינו בהר סיני יחד עם מסירת התורה שבכתב."[32] מנגד יש רבנים הטוענים שלתורה שבעל-פה אין כל קשר לזו שבכתב: "תורה שבעל-פה איננה פרשנות של תורה שבכתב".[33]
ואילו רבנים אחרים כבר אינם מנסים להכחיש את הסתירה בין שתי הגישות. בספרו "התורה שבעל-פה" מודה הרב יהושע ענבל כי בשל הסתירות שמכילה התורה שבעל-פה מול זאת שבכתב, במקום להתאים את זאת שבעל-פה למקורית שבכתב, עשו הרבנים בדיוק את ההפך. הם התאימו את תורת משה, לזאת שלהם:
כוחה של התורה שבעל-פה כה רב היה, שחכמינו התאימו את התורה [שבכתב] אל ההלכה שבעל-פה, ולא להיפך. גם כאשר פסוקים מפורשים נראים כסותרים את ההלכות המקובלות, טרחו חכמים ליישב את הפסוקים כפי ההלכה ולא להיפך.[34]
"עם הארץ" מול "תלמידי חכמים" (מעמד החילוני בתושב"ע)
חז"ל נאלצו לכפות את ההלכה שבעל-פה על העם בכוח ובאיומי מוות, כדי שפשוטי העם יקבלו ללא עוררין את ההלכה שבעל-פה. הרמב"ם כתב:
מי שאינו מאמין בתורה שבעל-פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל-פה – מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין 'אין תורה מן השמים' והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצווה גדולה והסיר מכשול.[35]
חז"ל גזרו כיליון על מי שלא שמע בקולם ולא סר למרותם, באומרם: "הווי מתחמם כנגד אורן של חכמים". הם איימו על המתנגדים: "והווי זהיר מגחלתן שמא תיכווה – שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש".[36] הם אף הוסיפו ש"כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה"[37] ומי שלא נכנע לסמכות של הרבנים "נידון בצואה רותחת".[38] ולא מדובר ברעיון עתיק שעבר מן העולם, גם בעת המודרנית ניתן למצוא הצהרות דומות, כדוגמת זאת של המרן עובדיה יוסף שהצהיר כי "מותר להרוג מי שמזלזל בבחורי הישיבות".[39]
מה אפוא דינם של אלה שבכל זאת מתעקשים שלא לקבל את סמכות ההלכה הרבנית שבעל-פה או מסרבים להישמע לפסיקותיהם של הרבנים? אותם "כופרים" נקראים בפי הרבנים "עם הארץ" – כינוי גנאי שחל על כל מי "שיש לו בנים ואינו מגדלן לתורה".[40] לדידם של החכמים, רק מי שמקבל את מרותם ותומך בהם כספית[41] יכול להינצל מהבוז ומהתווית השלילית הזו. תנו דעתכם לאמירות הבאות:
אמר רבי אליעזר: עם הארץ אסור להתלוות עימו בדרך… לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכם… ולא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ. ועל בנותיהן הוא אומר: ארור שוכב עם כל בהמה… שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם (גרועה) יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל… אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג.[42]
כלומר, את אלה שאינם מקבלים את סמכות הרבנים, את עם הארץ הנחשבים לשקץ, מותר לקרוע כדג! וכך נאלץ עם ישראל לקבל בפחד ובכפייה את ההלכה שבעל-פה ולפעול על פיה. התוצאה היא שבימינו, גם אלה המבקשים לשמור את מצוות התורה, למעשה מקיימים את המנהגים והמסורות של ההלכה הרבנית, שלרובם המכריע אין כל זכר בתנ"ך.
לאורך הדורות, יהודים אשר סרבו לשלוח את בניהם לישיבות וסרבו להיכנע למרות הרבנים, זכו לכינוי המשפיל "עם הארץ",[43] המַפלה ומנדה אותם.[44] בעיני החכמים, חוסר בקיאות בתלמוד משול לרשעות, ומי שדוחה את מסורת הפרושים, לא מציית לה או סתם מתעלם ממנה, נחשב לבוּר חסר ערך.[45]
לעומת זאת, אלה הנחשבים ל"תלמידי חכמים", כלומר, לבקיאים בגמרא, זוכים למעמד מרומם ולשלל הטבות. אדם המארח תלמידי חכמים ומעניק להם מנכסיו נחשב למי שמעלה קורבן לאלוהים.[46] מי שנותן כסף לתלמידי חכמים, מובטח לו שיירש את מלכות שמיים.[47] בעבר, אף פטרו עצמם תלמידי חכמים מתשלומי מיסים.[48] תלמידי חכמים ששימשו כשופטים מומחים בבית דין יהודי[49] היו פטורים מתשלום קנסות או מענישה בגין עבירות. הם קיבלו זכות ראשונים כשהציגו את מרכולתם למכירה בשוק, לפני שאר הרוכלים.[50] חז"ל קבעו שכל עם ישראל מצוּוה ללמוד תורה, ואלה שלא יכלו לעשות זאת חויבו לתמוך בתלמידי הישיבות.[51]
ההערצה והכבוד האלה זיכו את תלמידי החכמים במעמד הרם ביותר בעולם היהודי. עד סוף המאה ה-2 לס' הפך מעמד זה לאידיאל שכולם שאפו אליו, בידיעה שמי שמפגין בקיאות יוצאת דופן בתכניה של התורה שבעל-פה, יהפוך בשלב מסוים למנהיג בקהילה[52] ויהנה מההטבות הכרוכות בכך.
על הפער העצום בין היהדות של התנ"ך ליהדות בת זמננו, הלא היא ההלכה הרבנית, אפשר ללמוד מאגדה המובאת בתלמוד הבבלי, מסכת מנחות כ"ט. לפי אגדה זו, באחד הימים הוריד אלוהים את משה מגן עדן ישירות לבית מדרשו של רבי עקיבא, כדי שיראה במו עיניו כיצד לומדים שם תורה. האבסורד מתגלה כאשר משה מתואר כצופה בעקיבא מבאר את החומש ומתפלפל על כל אות ותו, ואינו מבין כלל את פירושו של עקיבא. כן כן, משה "רבנו" בכבודו ובעצמו אינו מצליח להבין את התורה שהוא עצמו קיבל, כשהיא יוצאת מפיו של עקיבא.
כנאמר, אין יהדות רבנית ללא תורה שבעל-פה, והתורה שבעל-פה לא יכולה להתקיים ללא רבנים שמלמדים אותה. למעשה, אין כאמור "איום גדול יותר על היהדות הרבנית מאשר הכחשת התורה שבעל-פה כתורה שנמסרה למשה בסיני".[53] הסרת מהימנותה של התורה שבעל-פה, שווה לשמיטת השטיח מתחת לרגליהם של חכמי ההלכה. לכן אין להתפלא על כך שחז"ל ביקשו לרומם את מעמדה של התורה שבעל-פה; בעשותם זאת, הם בעצם רוממו את מעמדם שלהם ותבעו מחסידיהם כבוד השמור למלכים[54] ואף לאלוהים עצמו.[55] פסיקותיהם חשובות יותר מדברי הנביאים,[56] שכן מעמדו של רב גבוה מזה של נביא.[57] על בסיס זה הם הרשו לעצמם לאיים כי כל מי שיעז לחלוק על פסיקותיהם יוּצא להורג בעולם הזה וייענש בעולם הבא.[58] אך אם מקורה של התורה שבעל-פה איננו באלוהים, משמע שכל הסמכות הזאת אשר העניקו הרבנים לעצמם – אינה אלא בדיה.
המעבר מיהדות התנ"ך ליהדות ההלכה הרבנית של התורה שבעל-פה
חמשת חומשי תורה מבהירים שעל עם ישראל היה ללמוד את התורה על מנת לשמור ולעשות אותה.[59] זו אמורה להיות משמעותו האמיתית של המונח "יהודי שומר מצוות". אלא שבפועל, חז"ל אינם מתכוונים למצוות התורה שבכתב, אלא למצוות ההלכה. הם לקחו את הפסוקים בתורת משה שמצווים ללמוד את התורה הכתובה, וייחסו אותם לתורתם שבעל-פה.
חז"ל גם המעיטו בחשיבותה של העשייה, וכך נותרנו עם תלמוד תורה לשמו: ללמוד בשביל ללמוד, שהרי זה ההסבר שההלכה נותנת למהותן של המצוות. פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המחיש זאת כאשר לקח את "קריאת שמע" (דברים ו' 6-9) – פסוקים המדברים על התורה הכתובה – והשליכם על התורה שבעל-פה. בכך הוא נתן משנה תוקף לקיומן של הישיבות התורניות, שמתמקדות בלימוד גמרא.[60]
בעיקר התשיעי מתוך י"ג עיקרי האמונה שלו פוסק הרמב"ם בנוגע לתורת משה כי "זאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". ולמרות זאת זנחו הרבנים את תורת משה והחליפו אותה בהלכה. בפירושו לדברים י"ג 1 מציין אומנם הרמב"ם שאסור להוסיף על דברי התורה או לגרוע מהם וכי יש "לקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה", אך באותה נשימה הוא מבהיר שהכוונה איננה רק לתורה הכתובה, אלא "בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל-פה".[61] במילים אלה הוא השווה את התורה שבכתב לתורה שבעל-פה.
למעשה, חז"ל טוענים שלימוד התורה שבעל-פה עולה בערכו על זה של התורה שבכתב:
העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה,
במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר,
בגמרא (תלמוד) – אין לך מידה גדולה מזו![62]
האם הרבנים שומרי המצוות מקיימים את תורת משה ודבקים בה בכל מאודם, כפי שהם מתיימרים לעשות? התשובה לכך שלילית. מעבר לעובדה שתורת משה הכתובה איבדה מערכה בפועל, איש, גם לא היהודים הקראים, אינו יכול לשמור – ללא כהונה, קורבנות ומקדש מתפקדים – את תורת משה ככתבה וכלשונה, גם אם הוא חפץ בכך.
אבל יש שיגידו בתגובה כי דווקא משום שאלוהים ידע שאי אפשר לקיים את כל המצוות, כל אחד חייב לשמור באדיקות את אלה שביכולתו לקיים. אלא שגם כאן יש בעיה, שהרי אפילו על פי ההלכה הרבנית עצמה, דין פרוטה כדין מאה. במסכת דרך ארץ זוטא נאמר מפורשות ש"כל המבטל דבר אחד מן התורה – חייב כרת".[63] חיזוק נוסף לכך נמצא בספר תומר דבורה לרבי קורדואירו: "אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה".[64]
לפיכך, חז"ל נאלצו להודות שהם אינם דבקים עוד בתורה הכתובה, ושעם ישראל מעולם לא קיים אותה בהצלחה, אלא:
מאחר שעברנו על כל התורה מאל'ף ועד תי'ו, היה ראוי שיחרב העולם כולו… והם [עם ישראל] עברו התורה מאל'ף ועד תי'ו כדברי חכמינו ז"ל… ובראות שאף על פי שעברנו כל התורה ולא חזר העולם לתהו ובהו, נראה שכוונת פסוק 'אם לא בריתי' אינו מדבר על התורה… ועכשיו לא עברו, כי אם תורה שבכתב שהיא בבחינת זכר… ואם היו עוברים גם על תורה שבעל-פה שהיא בבחינת נקבה, הייתי מחריב גם שאר העולם.[65]
חז"ל טוענים כאן שאלוהים לא החריב את העולם למרות שעם ישראל הפר את התורה שבכתב. מכך הם מסיקים שהוא לא באמת התכוון שהעם ישמור את התורה הכתובה, אלא את זו שנמסרה בעל-פה. מצד אחד הם טוענים שלא הצלחנו לקיים את התורה שבכתב,[66] ומצד שני הם טוענים שעל זו שבעל-פה לא עברנו, שכן אילו הפרנו גם אותה, היה הקב"ה מחריב את העולם. מעבר לעובדה שמדובר פה בטיעון שהלוגיקה שבו אינה עקבית, נמצא פה כשל לוגי מסוג "ברירה כוזבת" (הצגה של מספר סיבות כאופציה בלעדית, בעוד שבפועל ישנן סיבות נוספות, שאותן הטוען לא הציג). לצורך המחשה, בכשל לוגי זה יחטא גם אדם שיכריז "אלוהים לא קיים, ואם אלוהים כן קיים – אז עכשיו ברק יכה בי מן השמים!", וכאשר לא קורה לו שום דבר, הוא מצהיר "הנה, אלוהים לא קיים!".
אז איך ייתכן שמעולם לא שמרנו את התורה הכתובה? הרי היהודים שומרי המצוות מתגאים בכך שהם מקפידים לשמור בקנאות את תרי"ג המצוות שמסר משה. אלא שעיון קצר באותן מצוות – כפי שערך אותן הרמב"ם[67] – מבהיר שגם צדיק גמור לא יצליח לקיים את מצוות התורה כלשונן. מדוע? רשימת מצוות ה"לא תעשה" וה"עשה" שערך הרמב"ם מציירת מציאות עגומה למדי: מתוך 613 המצוות שהוא מנה, בלתי אפשרי לקיים לפחות רבע מהן. הכוונה למצוות התלויות במשכן, בכוהנים, בהקרבת קורבנות, במלך וכן הלאה. מתוך 248 מצוות "עשה" אי אפשר לקיים קרוב למחצית, ואפילו מתוך 365 מצוות "לא תעשה", בלתי אפשרי לקיים 21 מצוות (כלומר, קרוב ל- 6%).
ניתן להמחיש נקודה זאת בעזרת החגים והמועדים שבלוח השנה המקראי. עם ישראל אכן חוגג את המועדים המצוינים במקרא, אך ממש לא על פי חוקי התורה. בפסח, לדוגמה, חייב להיערך הטקס העיקרי של החג שמהווה בעצם את לב ליבו – הקרבת קורבן הפסח. אבל באין משכן או מקדש, אי אפשר לקיים את הטקס. וכך נותרנו עם ארוחת ערב וקריאה משותפת בהגדה (אשר לה, אגב, אין זכר בתורה שבכתב), אך ללא הבסיס המהותי של החג. יום הכיפורים הוא דוגמה נוספת; בניגוד לדעה הרווחת כיום, דילוג על שתי ארוחות אחת לשנה אינו המוקד של יום הכיפורים. לאמיתו של דבר, התורה אפילו אינה מצווה מפורשות על צום בכיפור. המוקד והתכלית של יום הכיפורים הוא קורבן הכיפורים, אשר מכסה על חטאי העם. אך גם במקרה זה, ללא המשכן, הכהונה והמזבח – עיקר העיקרים של יום הכיפורים שמצווה בתורת משה, זאת אומרת קורבן הכיפורים – לא מתקיים.
חורבן בית המקדש כמוליד את התורה שבעל-פה
גם אם נניח לרגע שהלכה רבנית בעל-פה אכן נמסרה למשה משמיים, עדיין נותרת המצווה המפורשת בתורה: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן".[68] אכן, קללה מרחפת על ראשו של כל מי שאינו מצליח לקיים את כל מצוות התורה. במילים אחרות, כולנו כיהודים תחת קללת התורה.
בתקופת התורה, חטאיו של עם ישראל כוסו הודות לדם הקורבנות שהוקרבו במשכן (ראו לדוגמה ויקרא ט"ז 14-16, י"ז 11) ואילו עם חורבן בית המקדש, נוצר צורך בפתרון חלופי ומיידי לכפרה על חטא.
חלק משמעותי ממצוות התורה הכתובה עוסק ממש בכך – בקורבנות ובדינים הקשורים לעבודת הכוהנים והמשכן. העלאת הקורבנות נמשכה עד חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לס', אך משעה שחרב הבית וחדלה עבודת הכוהנים, היה ברור שדרושה חלופה, שתספק כפרה על חטאים. הרי אלה (החטאים), מן הסתם, לא נעלמו עם חורבן הבית. ואכן, מאז החורבן חדלה להתקיים היהדות התנ"כית, והחלה במהירות מתפתחת יהדות מסוג אחר. לא כזו המבוססת על משכן, כהונה וקורבנות, אלא כזו שמבוססת על טקסים, מנהגים ומסורות שרובן (כפי שנביא בפרק ה'), נשאבו בכלל מעמים גויים.
במסכת יומא (ל"ט ע"ב) חז"ל מספרים שכארבעים שנה לפני חורבן הבית (כלומר, בסביבות שנת 30 לס'), החלו להופיע אותות משונים בבית המקדש: הנר המערבי (שהיה אמור לדלוק כל הלילה) כבה; גורל של שם (הגורל שלפיו נבחר השעיר שיועלה כקורבן ביום הכיפורים) היה עולה ביד שמאל ולא בימין, כפי שהיה אמור לעלות; ודלתות המקדש נפתחו מעצמן.[69] תופעות אלה עוררו דאגה רבה בקרב מנהיגי העם, כי הם הבינו שאלוהים חדל לספק ביום הכיפורים את האישור לכך שהקורבן השנתי התקבל ברצון. אחת התופעות המשמעותיות ביותר הייתה "לשון הזהורית" שחדלה מלהלבין, דבר שבעיניהם של הרבנים עצמם היווה עדות לכך שאלוהים נטש את בית המקדש: "משמעות הדבר, שבית המקדש כמקום השראת שכינה חדל מלתפקד" (הרב אברהם סתיו).[70]
המעניין הוא, שכל האותות הללו, שאותם פירשו הרבנים כמסמנים כי אלוהים עזב את המקדש, התרחשו בדיוק באותה התקופה שבה נצלב ישוע מנצרת. בכל אופן, לחז"ל היה ברור שיש למצוא חלופה לכפרת העוונות, וכך גם עשו:
פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים".[71] "מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחהּ, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפילתו מתקבלת ברצון".[72]
נוסף לגמילות חסדים מציגה ההלכה הרבנית דרכים נוספות לכפרה על עוונות:
- "בזמן שאין בית המקדש קיים, תלמידי חכמים הם כפרה להם לישראל".[73]
- "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם".[74]
- "מי שדעתו שְפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם".[75]
- "בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם [על ישראל]? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קורבנות [הפטרות], בזמן שקוראין בהן לפנַי, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם".[76]
כאמור, תורת משה חוזרת ומבהירה שכפרה וסליחה ניתנות אך ורק במחיר דמם של קורבנות.[77] ואילו התורה שבעל-פה מוותרת אפוא על הקורבנות, ומסתפקת בגמילות חסדים, בתלמוד תורה, בקריאת הפטרות ובתפילה (בעניין תפילה מחליפה קורבנות – ראו טענה 29).
תורה – מה תהא עליה? [78] עכשיו שהרבנים כבר לא חפצים בתורה שבכתב, אלא בזאת שבעל-פה, מה יהיה גורלה של התורה שבכתב? בהדרגה הלך והחמיר יחסם של הרבנים לתורה שבכתב: "אותן שבפה – חביבין… חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה מן הדברים הנדרשים מן הכתב".[79] היה זה רק עניין של זמן עד שחז"ל הגיעו לתובנה מרחיקת הלכת, לפיה התורה שבעל-פה החליפה לאלתר את התנ"ך: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל-פה".[80] אימרה חז"לית זו מציגה את התורה שבעל-פה בכל הדרה, על חשבונה של זו שבכתב.
יהדות חדשה נוצרה – לא עוד יהדות תנ"כית המונהגת על ידי הכהונה וסובבת את המשכן (מה שהיווה את לב ליבה של ברית סיני ומצוותיה) אלא, יהדות חדשה הסובבת את הישיבה ומונהגת על ידי הרבנות.
תורה חדשה הוצגה – לא עוד מצוות התורה, שסבבו את בית המקדש, את המזבח, את הכהונה, את הקורבנות, את הזבחים, את המשכן ואת קודש הקודשים (והיוו את לב ליבה של תורת משה) אלא, הלכות חדשות אשר מנותקות מהתורה, ורובן בכלל נשאבו מעמים פאגאנים בקרבם חי עם ישראל – אך על כך נרחיב בפרק ה'.
חז"ל לא הסתפקו בזאת. על מנת להצדיק את קיומה של התורה שבעל-פה, הם ביקשו לייחס לה תוקף היסטורי שהחל כבר בבראשית. לדבריהם, התורה שבעל-פה – לא רק שניתנה למשה על הר סיני, אלא שאפילו אברהם[81] ויצחק[82] כבר ידעו אותה וקיימו את כולה, תפיסה אשר יוצרת לא מעט סתירות תיאולוגיות, כפי שנראה בהמשך. וכאילו אין בכך די, הם קבעו שאלוהים עצמו לומד את התורה הרבנית; שהרי בכל יום הוא "יושב ועוסק בתורה"[83] "בבית המדרש שלו",[84] כמו כל תלמיד ישיבה "שתורתו אומנותו".[85] חז"ל אף הבטיחו ש"כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עימו".[86]
בעזרת הצהרות מעין אלה צברו בעלי המסורת כוח והשפעה נרחבת, שאפשרו להם לעצב את היהדות מחדש. מצד אחד הם השמיעו אִמרות כגון: "חביבים דברי סופרים מדברי תורה", ו"חמוּרים דברי זקנים מדברי נביאים" משום ש"דברי תורה – יש בהן איסור ויש בהן היתר. יש בהן קולין ויש בהן חומרים, אבל דברי סופרים – כולן חמורין הן".[87] מצד שני, "בא רבי עקיבא ודרש [על דברים ו' יג], 'את ה' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים".[88] באמצעות פסיקות כאלה החלו הרבנים להשוות את מעמדם לזה של הקב"ה.[89] אם "השמים – שמים לה' ",[90] הארץ – שייכת מעתה לרבנים. הם המלכים החדשים: "מאן מלכי? רבנן".[91] כלומר, מי הם המלכים? הרבנים. כל תלמיד ישיבה נצטווה "לכבד את רבו יותר מאשר את אביו",[92] ועל תרי"ג המצוות שבתורה הוסיפו חז"ל את המצווה "לשמוע דברי חכמים"[93] והבהירו ש"כל העובר על דברי סופרים[94] – חייב מיתה".[95]
"לא בשמיים היא" – סמכותה של התורה שבעל-פה על חשבונו של אלוהים
אחד השיאים של התהליך שאותו הוליד חורבן בית המקדש, מתועד בוויכוח שהפך למיתולוגי. במסכת בבא מציעא (נ"ט ע"ב) מובא סיפור הממחיש איך האפילה סמכותם של הרבנים על זו של אלוהים; בעצם, איך "הועברה" סמכותו הריבונית של אלוהים לידיהם.[96]
לאדם בשם עכנאי היה תנור חרס. כשביקש להרחיבו, הוא חתך את התנור לחוליות והדביקן מחדש באמצעות חול. בפני הסנהדרין הועלתה השאלה: האם התנור החדש כשר או טמא? התלמוד מספר שרבי אליעזר הביא "את כל התשובות בעולם" והוכיח שהתנור כשר. אבל רוב חכמי הסנהדרין לא קיבלו את תשובותיו של רבי אליעזר וטענו שהתנור טמא. רבי אליעזר לא ויתר, והוכיח את טענתו בעזרת אותות על טבעיים: מסופר כי עץ תאנה נעקר משורשיו בדרך נס וניטע מחדש בצידה האחר של החצר, ומים זרמו במעלה ההר. ואם לא די בכך, הוא הכריז: "אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו". ואכן, אלוהים השמיע בת קול מן השמיים ואמר: "מה לכם? אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו!"[97] כלומר, אלוהים הבהיר שפסיקתו של רבי אליעזר היא הפסיקה הנכונה. אבל אז קם רבי יהושע והשמיע את אחת ההצהרות המשמעותיות ביותר בתלמוד ובעולם היהודי: "לא בשמים היא!"[98] זאת אומרת, אלוהים לא אוחז עוד במושכות; המנדט מעכשיו הוא בידי הרבנים. רק הם יכולים לפסוק הלכה ולהחליט מה כשר ומה טמא. ואלוהים? הוא נשאר בחוץ. התלמוד ממשיך ומספר שאלוהים חייך בתגובה ואמר: "נִצחוני בָּנַי, נצחוני בני".[99] כלומר, הוא נכנע לסמכותם של הרבנים והודה שפסיקותיהם עולות על אלה של משה, ואפילו על שלו. כך נפל דבר בישראל; אלוהים הפסיק להתגלות לעם ישראל בדרך שבה נהג לאורך המקרא, ורצונו של אלוהים, על פי האגדה הרבנית הזאת, מתגלה מעתה ואילך אך ורק דרך חכמי ההלכה – הרבנים עצמם.
בסיפור התלמודי הזה, שמהווה את שורש הסמכות של הרבנים, קל למדי לזהות שיש כשל לוגי מסוג "טיעון מעגלי", שהרי הטענה לסמכות הרבנית מגיעה מהיכן? מתוך סיפור שאותו המציאו הרבנים בעצמם.
במקום אחר מתאר התלמוד[100] מחלוקת הלכתית שפרצה בין אלוהים לבין הישיבה השמימית של נשמות הרבנים (מתיבתא דרקיעא) בנוגע לנגע מסוים בעור; אלוהים טען שהנגע טהור, ברם הרבנים חלקו עליו. כדי ליישב את המחלוקת, הוזמן רבה בר נחמני לגן עדן על מנת להכריע בין אלוהים לבין הרבנים.[101] אגדות תלמודיות כגון אלו מראות עד כמה רחוק מוכנים הרבנים ללכת כדי להצדיק את קיומה של התורה שבעל-פה ואת עליונות סמכותם, אפילו על חשבון אלוהים עצמו, שכביכול הוא זה שמסר להם אותה. בעוד שכפי שציינו, ברמה הלוגית מדובר בכשל לוגי. ברמה הרוחנית מדובר בנשיאת שם אלוהים לשווא על ידי הרבנים.
"הרבנים" – צאצאיהם של הפרושים
באלף השנה האחרונות מזוהה המילה "יהדות" עם מסורות רבניות, ולהפך.[102] אך מהיכן צצו הרבנים? הרי המונחים "רב", "רבי" ו"הלכה רבנית" כלל אינם קיימים בתנ"ך.
כידוע, הרבנים הם צאצאי כת הפרושים[103] – אחת הכיתות העיקריות שפעלו בתקופת בית שני לצד הצדוקים, הסופרים והאיסיים.[104] חוקרי תקופת בית שני מעריכים כי הפרושים התגבשו לכדי כת עצמאית בסביבות שנת 150 לפנה"ס (שמם אינו מוזכר בשום מקור היסטורי קדום יותר). גם מקורות שנכתבו אחרי שנת 150 לפנה"ס יוצרים את הרושם שהפרושים, הצדוקים והאיסיים התגבשו באותה תקופה ולא קודם לכן.[105] כאמור, רק בתקופת בית שני החלה להיבנות התיאולוגיה הרבנית והתפתחה לזו שמוכרת לנו היום.[106] מי שהצטרף לכת הפרושים התחייב לקיים ארבע מצוות עיקריות:[107] לא לתת תרומות ומעשרות לעם הארץ;[108] לא להיטהר אצל עם הארץ; לאכול חולין בטהרה;[109] וכמובן, לקבל עליו להיות נאמן.[110]
כת הפרושים כינתה את חבריה "חכמים" ונודעה בשל העברת משנתה בעל-פה – מפה לאוזן.[111] לצורת ההעברה הזאת היו כמה סיבות. ראשית, עם ישראל החל להאמין לטיעון המעגלי – שהמפתחות לתורה שבעל-פה נמצאים רק בידי הפרושים, שרק הם יודעים להסביר ולפרש אותה ורק בידם הסמכות לעשות זאת; משמע, שפשוטי העם תלויים בהם וחייבים ללכת בעקבותיהם. שנית, הפרושים היו בעלי כוח וממון, ומי שלא הסכים איתם הסתכן בנידוי חברתי ועסקי. שלישית, עם חורבנו של המקדש בשנת 70 לס' מצאו עצמם הכוהנים מחוסרי עבודה, על קרקע לא מוכרת בכל הנוגע לסמכותם ולמקור פרנסתם. הם איבדו את מנהיגותם ואת מעמדם, ולתוך הריק הזה נכנסו רבני הפרושים.[112] אבל האמת היא, כפי שמביא יוסף בן מתתיהו, שמאבק הכוחות בין הפרושים לכוהנים החל מוקדם יותר.
מחלוקות בין הפרושים לצדוקים ולכוהנים
המחלוקת נסובה בראש ובראשונה סביב הסמכות על העם.[113] כיצד הצליחו הפרושים לקבל לידיהם את הסמכות שתורת משה העניקה לכוהנים מזרע אהרון?[114] איך הפכו לבעלי הסמכות הבלעדית ביהדות? איך הצליחה כת כה קטנה לצבור כוח כה רב?
מגילות מדבר יהודה (המאה ה-2 לפנה"ס) תיעדו את הסכסוך החריף בין שתי הסיעות המובילות ביהדות של אותם ימים. נאמר שם שהפרושים הם "מַתעֵי אֶפרַיִם אשר בתלמוד שִקרָם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים".[115] מנהיג הפרושים מתואר במגילות ים המלח כ"מטיף כזב" ו"איש לצון", ומואשם בהטעיית רבים באמצעות תורתו המזויפת[116] ואפילו בכך שמאס בתורה שבכתב.[117]
ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו כתב כי הפרושים ציוו על ישראל מסורת שמעולם לא הייתה חלק מהתורה הכתובה ושזו הסיבה שהכוהנים, שהיו מבית צדוק ודרשו להיצמד לטקסט המקראי, דחו אותם. יוסף בן מתתיהו מוסיף שבתגובה לכך, פרצו ויכוחים וסכסוכים חריפים בין שתי הסיעות.[118] הוא תיעד גם את היריבות הפוליטית בין המלך אלכסנדר ינאי[119] לבין הפרושים, יריבות שהובילה לצליבתם של שמונה מאות פרושים,[120] לאחר שאלה הזמינו את המלך הסלוקי לכבוש את ירושלים מידי אלכסנדר ינאי.[121] אולם הפרושים למעשה ניצלו את הסלמת מאבק הירושה בין יורשיו של אלכסנדר ינאי, בהזמינם את הרומאים לכבוש את ישראל במטרה לפרק את בית חשמונאי. כך הם תכננו לסלול את דרכה של ההנהגה הרבנית ולהשתלט על חשבונם של שאר הזרמים.[122] שלומציון המלכה (המוכרת בשם אלכסנדרה)[123] נודעה באהדתה לפרושים. היא אפשרה להם להרחיב את השפעתם ובעצם להשליט את סמכותם על העם.[124] בתקופת שלטונה הם החלו להפיץ את תורתם ולכפות אותה על מתנגדיהם. יצירת ה"זוגות"[125] נועדה לבסס את שלטון התורה הזו בישראל, לא רק במישור המדיני, אלא גם בחיי היום יום.[126] בשלב זה נחשפה היריבות בין הצדוקים לפרושים במלוא חומרתה. יוסף בן מתתיהו כותב שאלכסנדרה העניקה לפרושים סמכות מלאה על העם וחידשה את כל הפסיקות המסורתיות שלהם (שלפני כן בוטלו על ידי הורקנוס חמיה).[127] אלכסנדרה העבירה את הכהונה לידי הורקנוס ה-2 ואת השליטה במערכת המשפט הפקידה בידי הפרושים.[128] הייתה זו נקודת מפנה חשובה ביותר בעולם היהודי, ראשיתו של עידן שבו כל התפתחות דתית כללה גם היבט משפטי.[129] מאותה העת נמצא הכוח באופן רשמי בידיהם של רבני-הפרושים.
הפרושים היו המתנגדים הגדולים ביותר של הכוהנים הצדוקים – מתנגדים אלימים, אכזריים וחסרי רחמים. באחד המקרים הם טימאו אחד מהם בכוונה, כדי שלא יוכל להעלות עוד קורבנות. בפעם אחרת הם הורו לסקול למוות כוהן שהעז להתנגד לתורתם. קיים תיעוד של אחד הכוהנים, המספר שלמרות שהצדוקים היו האחראים על בית המקדש באותה תקופה, הם חששו מפני הפרושים. ואכן, הפרושים דחו ופסלו רבים מהכללים שעל פיהם פעלו הצדוקים ואכפו מסורות חדשות שהכוהנים נאלצו להישמע להן.[130]
המהפכה הפרושית-רבנית על מנת לבסס את התורה שבעל-פה
חורבן הבית סיפק לפרושים את ההזדמנות להוציא לפועל את המהפכה הדתית שלהם. הם החליטו להקים גוף לאומי שלא נזקק למקדש גשמי,[131] גוף שיישלט על ידי משנתם ויוכל להתקיים בכל מקום בעולם.[132]
חז"ל הכחישו את חשיבותה של השושלת, שאפשרה לכוהנים מבית צדוק להוריש את סמכותם מדור לדור. הם דחו את הרעיון שרק צאצאיו של צדוק הכוהן רשאים לשרת במקדש והכריזו שעידן הנבואה חלף מן העולם, ושכתביהם של הכוהנים בטלים ומבוטלים.[133] לאחר החורבן הם אפילו לקחו לידיהם את הסמכות לקביעת זמני החגים בלוח השנה – סמכות שעד אז הייתה נחלתם הבלעדית של הכוהנים.[134]
עצם קיומה של תורה שנמסרה בעל-פה התבסס על נימוקים אנושיים ולכאורה לוגיים שאפשרו לשכנע בקלות את פשוטי העם, שלא ידעו קרוא וכתוב ולכן לא יכלו לבדוק בעצמם מה נאמר בכתבי הקודש. כך הצליחו הפרושים לבסס את מעמדם ולהכניס לתמונה מסגרת חדשה שבה התקבלו פסיקות משפטיות, גם כשהן סתרו את התורה שבכתב וגם כאשר הן עמדו בניגוד גמור למעמד הכהונה.[135]
ההשתלטות הדתית של הרבנים על העולם היהודי הושלמה עם הטלת צנזורה חריפה על כתבי הקודש באמצעות שיטת פרשנות חדשנית ומעוותת (עליה נרחיב בפרק ב'). לדוגמה, פיתוח שיטות דרש על מנת לשרת את מטרתם ואת הרחבת תחומי סמכותם. בסוף המאה ה-1 לס' הושלם ניצחונם של הפרושים על הנבואה והכהונה ועל כל שאר הזרמים האחרים ביהדות. היהדות חצתה את נקודת האל-חזור, ולבשה את פניה של מסורת ההלכה. לא עוד יהדות מקראית, אלא מאותה העת – ההלכה הרבנית. וכך נותרו פני הדברים עד ימינו אנו.[136]
כאמור, חורבן הבית השני סיפק לפרושים את ההזדמנות שציפו לה. "קח את ירושלים, אך תן לי את יבנה ואת חכמיה",[137] התחנן רבי יוחנן בן זכאי בפני הקיסר אספסיאנוס. במילים אלה העלה בן זכאי את המקדש כקורבן על מזבחה של ההלכה הרבנית-פרושית החדשה[138] וחתם את מותה של היהדות המקראית שכאמור, הייתה תלויה בעבודת המשכן והכוהנים.[139]
אם תורה שהיא בעל-פה לא הוענקה למשה (נוסף לזאת שבכתב), אזי שלרבנים אין שום בסיס לגיטימי לסמכותם. ואכן, תורה "בעל-פה" מעולם לא הוענקה לעם ישראל, אלא שמדובר במיתוס אורבני אותו המציאו הרבנים ומטרתו להעניק להם עצמם את הכוח, הסמכות והשליטה על היהודי.
הפרושים והמרד
תמיכתו של רבי עקיבא בבר-כוכבא הייתה צעד מחושב ששירת את המהפכה הרבנית. המרד של שנת 135 לס' חיסל כל סוג אחר של שאיפה יהודית, זולת זו הרבנית.[140] כך הפכה דתם של הפרושים, התלויה לחלוטין ברבנים ובתורתם, לדתו של העם כולו.
דת זו שגשגה בגלות. לא למרות הגלות, אלא בזכותה. הרבנים לא היו מצליחים להטמיע את המסורות שלהם ללא התנתקות חסרת פשרות מהכהונה, מבית המקדש ומירושלים. שהרי כל עוד עמדו אלה על תילם, הונהג העולם היהודי בידי כוהנים ומלכים.[141]
אגב, חשוב לציין כי על אף ניסיונו של הרמב"ם[142] להסית את האשמה לכישלון במרד בר-כוכבא ובמרד הגדול מהפרושים, שנחלו כישלון חרוץ והמיטו על העם חורבן נורא, ידוע וגלוי כי בראש שתי המרידות עמדו חסידי הפרושים וממשיכי דרכם.
הזרם היחיד ביהדות ששרד ואפילו צבר תאוצה, מלבד הפרושים, הוא זה של היהודים המשיחיים[143] תלמידי ישוע מנצרת, שנצלב בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-1 לס'. היה זה כמאה שנה לפני ששמעון בר-כוכבא הנהיג את המרד השני ברומאים (בשנת 132 לס'). בתחילת המרד הסכימו תלמידי ישוע להצטרף למאבק, שנתפס כהגנה על ארץ ישראל. אבל בשלב מסוים הכריז רבי עקיבא שבר-כוכבא, איש מלחמה שנודע באכזריותו הקשה, הוא המשיח, והכרזתו זו אילצה את אותם יהודים משיחיים לפרוש מהמרד, שהרי לא הסכימו לקבל את משיחיותו של בר-כוכבא. בתגובה תיקן רבי עקיבא, בשיתוף פעולה עם הסנהדרין, רשימה ארוכה של תקנות שנועדו לנדות את תלמידי ישוע מתוך היהדות הרבנית ולאסור על העם לבוא איתם במגע. הדברים הגיעו לשיאם כשהסנהדרין החליטה לגרש את היהודים המשיחיים גם מבתי הכנסת. לשם כך הוסיפו את "ברכת המינים"[144] לתפילת שמונה עשרה – התפילה שכל יהודי אומר שלוש פעמים ביום בבית הכנסת. ההיסטוריונית ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן מבהירה: "הברכה, שהיא למעשה קללה, מכוונת אל כל הנוצרים, ולדעת אחרים היא מכוונת אל יהודים-נוצרים, יהודים שהאמינו במשיחיותו של ישוע אך המשיכו להתפלל עם היהודים בבתי הכנסת. לפי דעה זו ברכת המינים נועדה להרחיקם ולמנוע מהם להשפיע על הציבור היהודי".[145]
בעקבות מהלך זה, היהודים המשיחיים מצאו את עצמם הולכים ונדחקים מן היהדות הרבנית-פרושית, שהלכה והתעצמה. תהליך דחיקתה של היהדות המשיחית אל מחוץ לכותליה של היהדות לא התרחש בבת אחת, אלא לאורך זמן. רק במאה ה-3 לס' הצליחו הרבנים לנתק את תלמידיו היהודים של ישוע משאר היהדות, באמצעות אגדה שהוכנסה לתורה שבעל-פה. הם ידעו שהאגדה תעורר בתלמידי ישוע אי נוחות ותוביל להרחקתם. האגדה מופיעה במסכת סנהדרין.[146] מסופר בה שישוע כישף, הסית והדיח את עם ישראל מאלוהי ישראל לעבודת אלילים. לפי אגדה זו היה ישוע תלמידו של רבי יהושע בן-פרחיה, הסתכסך איתו, וכנקמה החליט ללמוד במצרים את מלאכת הכישוף, במטרה להחטיא את עם ישראל.
אלא שלאגדה זו, שנכתבה על ידי הרבנים מאות שנים אחרי צליבתו של ישוע, אין כל תימוכין מחוץ לתלמוד, מה גם שהיא לוקה בחוסר מהימנות כרונולוגי מביך. רבי יהושע בן-פרחיה חי ופעל במאה ה-2 לפנה"ס, כמאתיים שנה לפני שישוע נולד. פרופ' אביגדור שנאן מתייחס לאגדה זו, באומרו: "בבריחתו [של יהושע בן-פרחיה] למצרים התלווה אליו גם אחד מתלמידיו, הלא הוא ישוע (כן, כן, הכוונה למחולל הנצרות המוכר גם בשם ישו, אף שמבחינה כרונולוגית הדבר בלתי אפשרי!)".[147] לאחרונה הודו כמה רבנים שהאגדה אכן בעייתית. הרב מאיר אליהו לדוגמה טען: "אין זה ישו הנוצרי האמור במסכת סנהדרין שהוציאו אותו להורג בערב פסח. זה לא אותו אחד שהוא התלמיד של יהושע בן פרחיה!"[148]
תיאור נוסף של היהודים המשיחיים מובא במסכת עבודה זרה י"ז, שם מתוארת שיחה בין רבי אליעזר ורבי עקיבא אודות תלמיד של ישוע, יהודי משיחי בשם יעקב איש כפר סכניא, שהיה ידוע ביכולתו לרפא בשם ישוע. בהמשך, בדף כ"ז, מסופר שאחיינו של רבי ישמעאל הוכש על ידי נחש. אותו יעקב הציע לרבי ישמעאל לרפא את בן אחותו בשמו של ישוע, אך הרבי, שאומנם הכיר ביכולתם של תלמידי ישוע לרפא באופן על טבעי בשמו של ישוע, סירב והעדיף שאחיינו ימות.
אגב, באותו הנושא, חננאל מאק, פרופ' לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, מספר שהרבנים עברו באופן שיטתי על כל נבואות התנ"ך המאשרות את משיחיותו של ישוע מנצרת, והסירו אותן מקריאת ההפטרה בבתי הכנסת. כל זאת כדי שהעם לא יאמין באותו אחד שהיהודים המשיחיים מאמינים בו. "עיון בלוח ההפטרות מגלה כי מתקניו נמנעו באופן שיטתי מלכלול בו את הפסוקים מן המקרא שעליהם השתיתו הנוצרים את עיקרי אמונתם".[149]
[א] המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח), ערך התורה שבעל-פה.
[ב] ראו התייחסות לכך בסוף פרק ג' בסעיף "המניע והמנוע של התורה שבעל-פה".
[ג] תורגם ע"י דוד פרישמן, מתוך "פרויקט בן יהודה", בלינק: https://benyehuda.org/read/8233
[ג2] כנה ורמן, ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש, בהוצאת: יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2015, עמ׳ 5.
[ד] איל רגב, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, בהוצאת: יד יצחק בן-צבי, 2005, עמ' 349 (הערת שוליים מס' 1) ועמ' 376.
[ה] הפרושים אכן הצליחו להכחיד את הצדוקים, הסופרים והאיסיים. זה לא קרה עם היהודים-משיחיים (שנקראים גם "נצרנים"), אבל הם כן הצליחו
גרשם מבתי הכנסת.
[ו] משנה, אבות א' א'. ראו דיונים נוספים אצל שלום אלבק, מבוא למשפט העברי בימי התלמוד, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1999, עמ' 17.
[ז] צבי קורצווייל, שיטת הבחינות מאת הרב מרדכי ברויאר, בעריכת יוסף עופר, הוצאת תבונות, 2005, עמ' 267.
[ח] מיכאל בראון, שמעו ועשו, בעריכת סיד רות', 1996. מהדורה עברית בהוצאת מעוז, תל אביב, 2001, עמ' 31.
[1] ידיעות אחרונות, מוסף יהדות, "למה צריך את התורה שבעל-פה", 8.5.2012.
[2] משה בן דוד, על פתחה של רומי, הוצאה עצמאית, עמ' 479.
[3] הקדמה לספרו של H. Chaim Schimmel, The Oral Law: A Study of the Rabbinic Contribution to Torah She-be-al-Peh (2nd, rev. ed.; Jerusalem/New York: Feldheim, 1996), n.p.
[4] הרב מאיר שפרכר על מנחות ס"ט.
[5] הרב אברהם גוגיג על בבא בתרא ט"ז.
[6] הרב אריאל אלקובי על יבמות נ"ט.
[7] שבת ק"ז ע"ב.
[8] הרב מאיר שפרכר על חולין קל"ט.
[9] הרב ישראל מאיר לאו על מסכת כתובות בלינק: https://youtu.be/yGchf15wCkE.
[10] נתן ת' לופז קרדוזו, התורה שבכתב ושבעל-פה, ירושלים, 1989, עמ' 76.
[11] א' א' אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, 1976, עמ' 1.
[12] חננאל מאק, הפרשנות הקדומה למקרא, הוצאת משרד הביטחון, 1993, עמ' 93-94.
[13] מאיר רוט, אורתודוכסיה הומאנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, עמ' 165-173.
[14] דן גרובר, משיחו של רבי עקיבא, עמ' 133-139. ראו גם ורמן ושמש, עמ' 83-86.
[15] רחל אליאור, עמ' 153.
[16] ורמן ושמש, עמ' 87.
[17] מיכאל בראון, עמ' 6.
[18] אלי ויזל, הנשמה התלמודית, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2014, עמ' 372.
[19] חננאל מאק, הפרשנות הקדומה למקרא, בהוצאת: משרד הביטחון, רעננה, 1993, עמ' 92-93.
[20] סוטה מ"ט ע"ב; בבא קמא פ"ג ע"א. בתוך משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, 2008: 130.
[21] מגילה ט"ז ע"ב.
[22] אליעזר שטרן, אישים וכיוונים, אוניברסיטת בר-אילן, 1987, עמ' 15.
[23] יואל פינקלמן, חינוך לתפילה בעלת משמעות, הוצעת עתיד, 2001.
[24] מדרש אבות דרבי נתן, פרק ארבעה עשר, ב.
[25] בנימין שרנסקי, החינוך החרדי בימינו – מורשת סיני בדורנו, הוצאת משרד החינוך, 1999.
[26] משנה, אבות ה.
[27] אפרים קנרפוגל, החינוך והחברה היהודית באירופה הצפונית בימי הביניים, הקיבוץ המאוחד, 2003.
[28] שבת כ"א ע"ב (הרבנים משתמשים בביטוי "גירסא דינוקא"). למעשה, התלמוד הירושלמי מספר שאמו של רבי יהושע לקחה אותו לישיבה כאשר היה תינוק בעריסתו, רק כדי שיוכל לשמוע את התלמידים לומדים את התורה שבעל-פה (יבמות ח' ע"ב).
[29]www.youtube.com/watch?v=9Li8YbeN2OE .
[30] Eliezer Diamond, “The World of the Talmud,” in Barry W. Holtz, ed., The Schocken Guide to Jewish Books (New York: Schocken Books, 1992), 47.
[31] הקדמה לספרו של H. Chaim Schimmel, The Oral Law: A Study of the Rabbinic Contribution to Torah She-be-al-Peh (2nd rev. ed.; Jerusalem/New York: Feldheim, 1996), n.p.
[32] אתר ויקישיבה, הערך "תורה שבעל-פה".
[33] הרב יהושוע ענבל, תורה שבעל-פה, סמכותה ודרכיה, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשע"ה, עמ' 21.
[34] שם, עמ' 40-41.
[35] הלכות ממרים, פרק ג פסקה א.
[36] משנה, אבות ב יג.
[37] עירובין כ"א ע"ב.
[38] עירובין כ"א ע"ב.
[39] (ידיעות אחרונות, ספטמבר 2003) https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2744965,00.html .
[40] סוטה כ"ב ע"א.
[41] "כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין" (שם, ברכות י' ע"ב). או: "כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר: כי בצל החוכמה בצל הכסף" (שם, פסחים נ"ג ע"ב).
[42] פסחים מ"ט ע"ב.
[43] בתנ"ך, משמעות הביטוי היא "העם החי בארץ" (ראו: בראשית כ"ג 12; מ"ב 6; שמות ה' 5; במדבר י"ד 9; מל"ב י"א 14). לעומת זאת, ביהדות הרבנית יש לביטוי משמעות שונה בתכלית, של בורות. ראו: וייס רוחמה, "אוכלים לדעת: תפקידן התרבותי של הסעודות בספרות חז"ל", הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 273.
[44] סוטה כ"ב ע"א; פסחים מ"ט ע"ב. לדיונים נוספים ראו רוחמה וייס, עמ' 294-300.
[45] א' א' ריבלין, כנגד כולם: פדגוגיה של חז"ל, ספריית פועלים, 1985, עמ' 36-37.
[46] ברכות י' ע"ב.
[47] פסחים נ"ג ע"ב.
[48] מודי ברודצקי והלל וינר דוד, ואם תרצה אמור: חברותא במדרש ובאגדה, הוצאת ראובן מס בע"מ, 2007, עמ' 138.
[49] גרובר, עמ' 434-435.
[50] הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, ו.
[51] רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, יורה דעה, מו.
[52] גרשם שלום, שלושה טיפוסים של יראת שמים יהודית, בתוך: דברים בגו, 1975, עמ' 542–545.
[53] יורם ארדר, הקרע בין העדה הרבנית לעדה הקראית בתקופת הגאונים, ציון, החברה ההיסטורית הישראלית, תשע"ג, עמ' 321-349.
[54] נ' ה' טור-סיני, הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים – כרך הספר, מוסד ביאליק, 1959, עמ' 391. למעשה, הרבנים חשבו את עצמם למלכים בפועל ודרשו שיתייחסו אליהם בהתאם. ראו עדין שטיינזלץ, מדריך לתלמוד, הוצאת כתר, 2002, עמ' 24.
[55] פסחים כ"ב ע"ב; ק"ח ע"א.
[56] ירושלמי, ברכות ח ב.
[57] בבא בתרא י"ב ע"א.
[58] עירובין כ"א ע"ב.
[59] דברים ד' 5-6; ה' 1; ה' 29.
[60] ישעיהו ליבוביץ', אמונה, היסטוריה וערכים, אקדמון: בית ההוצאה של הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ב, עמ' 12.
[61] משנה תורה, שופטים, הלכות ממרים ב.
[62] בבא מציעא ל"ג ע"א. עוד במשנה (מסכת אבות ה') קבעו חז"ל את סדר הלימוד הבא: "בן חמש שנים – למקרא, בן עשר – למשנה, בן שלוש עשרה – למצוות, בן חמש עשרה – לתלמוד". דהיינו, הלימוד הגבוה בישיבה התרכז בגמרא (עיין: ישראל לוין, בתוך: מנחם שטרן [עורך], ההיסטוריה של ארץ-ישראל – שלטון רומי: התקופה הרומית – ביזנטית, יד יצחק בן-צבי כתר הוצאה לאור, 1984: 218-219).
[63] שם, פרק ח', פיסקה חמישית. ובמקום אחר נאמר ש"כל העובר על מה שכתוב בתורה, עוקר את עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (מדרש תנא דבי אליהו, פרק טו קנט).
[64] פרק ראשון, עמ' ל"ט. נראה שדברים אלה נכתבו בהשראת המאמר התלמודי: "כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה" (חגיגה ה' ע"ב). באיגרת יעקב שבברית החדשה נאמר כי "איש אשר יקיים את כל התורה ונכשל באחת ממצוותיה, נידון על כולן" (יעקב ב' 10).
[65] רבי אליהו הכהן, ספר מנחת אליהו, פרק ב', עמ' 30-31.
[66] ובכך הם צודקים, שהרי לא לחינם הִתוודה דניאל ואמר ש"כל ישראל עברו את תורתך" (דניאל ט' 11).
[67] בהקדמה לספרו משנה תורה.
[68] דברים כ"ז 26.
[69] טל אילן, בתוך: טל אילן וורד נעם, בין יוספוס לחז"ל: כרך ב – אגדות החורבן, בהוצאת יד יצחק בן-צבי, 2017, עמ' 808.
[70] http://www.daat.ac.il/he-il/hagim/hodashim/yom_hakipurim/stav-lashon.htm
הרחבה נוספת בנושא ראה להלן בפרק ב', "טענה 14: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא (דברים ל' 12)".
[71] אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.
[72] שם. גם בתלמוד נאמר ש"כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות ה' א-ב); וגם: "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות" (שם, ל"ב ע"ב).
[73] מדרש אליהו זוטא, פרק ב.
[74] מנחות ק"י ע"א; או כפי שאמר הקב"ה לדוד המלך: "טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח" (שבת ל' ע"א), שהרי "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין" (מגילה ג' ע"ב).
[75] סנהדרין מ"ג ע"ב; סוטה ה' ע"ב. או: "כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סוכה מ"ה ע"א); ובנוסף: "יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם" (ברכות ה' ע"א).
[76] תענית כ"ז ע"ב; חז"ל אף קבעו כי בכוחה של הגלות לכפר על חטאים, שהלא "גלות מכפרת עון… גלות מכפרת על הכל" (סנהדרין ל"ז ע"ב); בספר "קדושת העיניים" נאמר ש"אם עוצם עיניו מראות ברע, אזי נתכפרו לו כל עוונותיו" (פרק ה, עמ' תלה); ובספר מנחת אליהו מבטיחים לנו חכמינו ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" (מפתחות, תלמוד, עמ' 39).
[77] ראו שמות כ"ד 8, ויקרא ט"ז 14-16, ויקרא י"ז 11.
[78] בפארפרזה לכתוב בבבלי, ברכות ל"ה ע"ב; נזיר נ' ע"א; קידושין נ"ב ע"ב.
[79] שם.
[80] גיטין ס' ע"ב (על סמך שמות ל"ד 27).
[81] יומא כ"ח ע"ב.
[82] מדרש תנא דבי אליהו, פרק ו, עמ' סה; למעשה, במדרש ויקרא רבא נאמר שגם יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); ושיעקב אבינו יושב היה בשני בתי מדרשות (בראשית רבה, תולדות, י); למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב ב; פרק ה, הלכה א); יהושע בן נון ננזף על ידי מלאך ה' משום שהעז לצאת למלחמה וכך בטל מתלמוד תורה (בבלי, מגילה ג' ע"א); ודוד המלך, כשלמד בישיבה, "לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע", ו"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן ט"ז ע"ב). דרך אגב, חכמינו האמינו שגם "אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשֵת בנו, ואחר כך באה לידי חנוך, עד שבאה לשֵם והיה מתעסק בה" (רבי מאיר בן גבאי, ספר עבודת הקודש, חלק ג, פרק כא). אפילו על בצלאל בן אורי נאמר שמילא "אותו רוח אלהים בחכמה – שהיה חכם בתורה, בתבונה – שהיה מבין בהלכה, ובדעת – שהיה דעתו מלאה תלמוד" (מדרש תנחומא, שמות, פרשת ויקהל פרק ה).
[83] עבודה זרה ג ב; וכן מדרש אליהו זוטא, פרק כ.
[84] מדרש תנא דבי אליהו, פרק ג, עמ' כה.
[85] מדרש פלא יועץ, סימן הלכה, עמ' קפד.
[86] שם, פרק יח, עמ' קפג; או: "כל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים, זכה לישב בצילו של הקב"ה" (ירושלמי, תענית כא א).
[87] ירושלמי, ברכות ח ב.
[88] פסחים כ"ב ע"ב. יש לפחד מהם עד מאוד מפני "שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש" (משנה, אבות ב יג).
[89] ככתוב: "מורא רבך כמורא שמים" (שם, ד טו).
[90] תהילים קט"ו 16.
[91] עדין שטיינזלץ, מדריך לתלמוד, 2002: 26. על מעמדם ההולך ונחלש של הכוהנים ניתן ללמוד מהפתגם התלמודי: "אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ" (ירושלמי, הוריות יח ב, פרק ג, הלכה ה; בבלי, הוריות יג א). עבור הרבנים היתה התורה שבעל-פה גדולה "יותר מן הכהונה ומן המלכות" (משנה, אבות ו ו).
[92] משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, 1982: 53-55. יחסים אלו נשמרו גם בימי הביניים, כפי שניתן ללמוד מדברי הרמב"ם: "אין לך כבוד גדול מכבוד הרב" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ה, ב).
[93] יבמות כ' ע"א; ולא רק לשמוע, אלא אף לשתות "בצמא את דבריהם" (אבות א ד).
[94] "סופר" משמעו "תלמיד חכם" (מדרש תנא דבי אליהו, פרק א, עמ' ז, בפירוש למטה).
[95] עירובין כ"א ע"ב; ואף גרוע מכך: "כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת" (גיטין נ"ז ע"א).
[96] עיין: מנחם פיש, ברית עימות: קווים לפולמוס המחויבות הדתית בספרות חז"ל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, מכון שלום הרטמן, 2019, עמ' 32-45.
[97] בבא מציעא נ"ט ע"ב.
[98] שם.
[99] שם. לכן נאלץ ה' להודות: "אני מושל באדם. מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה ו[הוא] מבטלה" (מועד קטן ט"ז ע"ב).
[100] בבא מציעא פ"ו ע"א.
[101] כשהצטרף הרמב"ם לדיון במחלוקת, הוא פסק לטובת הרבנים ונגד אלוהים. ראו גם נבון חיים, תיקו – 101 ויכוחים גדולים של היהדות, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2014, עמ' 43-44.
[102] דוד פלוסר, מגילות מדבר יהודה והאיסיים, משרד הביטחון, 1985, עמ' 14.
[103] אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה: החיבורים העבריים, כרך ראשון, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2010, עמ' 243.
[104] פלוסר, בתוך מ' אבי-יונה וצ' ברס (עורכים), ההיסטוריה של עם ישראל – חברה ודת בימי בית שני, הוצאת עם עובד, 1983.
[105] י' ל' לוין, מחקרים בתולדות ישראל בתקופת בית שני, בעריכת דניאל שוורץ, הוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 1996, עמ' 290.
[106] פלוסר, יהדות בית שני, חכמיה וספרותה, הוצאת מאגנס, 2002, עמ' 12.
[107] פלוסר, מגילות מדבר יהודה והאיסיים, משרד הביטחון, 1985, עמ' 17.
[108] למונח הרבני "עם הארץ" יש משמעות שלילית. הוא מתייחס לאדם מישראל "שיש לו בנים ואינו מגדלן ללמוד תורה (שבע"פ)". סוטה, כ"ב ע"א; ברכות, מ"ז ע"ב.
[109] המונח הרבני "אוכל חולין בטהרה" משמעו טיהור כל מאכל וכלי אוכל טרם האכילה, לרבות מצוות נטילת ידיים וכו'. ראו: שמואל ספראי, בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה: פרקים בתולדות החברה והתרבות, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות העם היהודי, 1983, עמ' 130-131.
[110] תוספתא, מסכת דמאי, ב ב-ג.
[111] אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, הוצאת מכון ון ליר בירושלים, 2009, עמ' 148.
[112] גרובר, עמ' 213.
[113] גרובר, עמ' 324.
[114] אליאור, עמ' 153-150.
[115] בלהה ניצן, מגילות קומראן: מבואות ומחקרים – כרך ראשון, בעריכת מנחם קיסטר, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2009, עמ' 178.
[116] שם, עמ' 192-194.
[117] שם, עמ' 178.
[118] אליאור, שם, עמ' 152-153.
[119] אלכסנדר ינאי מלך בין השנים 103-76 לפנה"ס ותמך בצדוקים, על חשבון הפרושים. ראו: אייל רגב, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2005, עמ' 261-262.
[120] רגב, שם, עמ' 262.
[121] לוין, שם, עמ' 295.
[122] יגאל עילם, מה התרחש כאן, עם עובד, 2012, עמ' 57-58.
[123] אשתו של המלך אלכסנדר ינאי ויורשת העצר שלו לאחר מותו. ראו: א' רפפורט, בעריכת ד' ר' שוורץ, עמ' 283.
[124] ניצן, שם, עמ' 179.
[125] המונח "זוגות" מתייחס לשני החכמים ששלטו בסנהדרין וקיבלו, לכאורה, את התורה שבעל-פה ממשה רבנו. ראו: רמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה, עמ' 22-24; ראו גם: ורמן ושמש, לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן, מוסד ביאליק, 2011, עמ' 83-94.
[126] אברבך, עמ' 19.
[127] לוין, עמ' 291.
[128] רפפורט, עמ' 283.
[129] גרובר, עמ' 435.
[130] גרובר, עמ' 206. ראו דוגמאות למחלוקות ההלכתיות בין הפרושים והצדוקים במשנה, ידיים ד ו-ד וגם ז.
[131] רפפורט, עמ' 414-415.
[132] אשר צבי הירש גינסבורג (ידוע גם כאחד העם), בשר ורוח, בתוך על פרשת דרכים, כרך ב', חלק שלישי, 1921, עמ' 222-232.
[133] למעשה, הרבנים איגדו את כתבי הצדוקים והחשמונאים לספרים חיצוניים ואסרו על העם לקרוא בהם. ראו: אליאור, עמ' 66, 71.
[134] אליאור, עמ' 132-133.
[135] אליאור, עמ' 136-150.
[136] אברבך, עמ' 300.
[137] פרפרזה על הציטוט: "תן לי יבנה וחכמיה, ושושלת הנשיאות ורופא לר' צדוק". גיטין, ה, דף נ"ו ע"ב.
[138] ראו דיונים אצל עזריה בייטנר, ביקור חולים וניחום אבלים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2011, עמ' 11-12.
[139] אמנון שפירא, אנרכיזם יהודי דתי, הוצאת אוניברסיטת אריאל, 2015, עמ' 197.
[140] גרובר, עמ' 435-436.
[141] עילם, עמ' 57.
[142] הרמב"ם ניסה להטיל את האשמה בכישלון המרד על תלמידי ישוע. ראו משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות יא.
[143] כתבי הברית החדשה מתעדים כי כך נקראו תלמידיו הראשונים של ישוע (ראו: מע"ה י"א 26; פט"א ד' 16). כינוי נוסף שדבק בתלמידי ישוע היה "נצרים" (ראו: מע"ה כ"ד 5; כ"ו 28).
[144] דוד רוקח, בתוך: שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה: קובץ מאמרים, בהוצאת: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 1980, עמ' 75.
[145] lib.toldot.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18026.
[146] סנהדרין ק"ז ע"ב.
[147] אביגדור שנאן, פרקי אבות: פירוש ישראלי חדש, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, ירושלים, 2009, עמ' 12.
[148] הרב מאיר אליהו, יוני 2019: www.youtube.com/watch?v=dLOy63RbFTE.
[149] https://www.haaretz.co.il/1.1032931.
