מיתוס התורה שבעל-פה » מדוע התנ”ך לא מזכיר שום “תורה שבעל-פה”, אף פעם?

מדוע התנ”ך לא מזכיר שום “תורה שבעל-פה”, אף פעם?


כל אחד מהמונחים “אלוהים” ו”ישראל” מופיע בתנ”ך למעלה מאלפיים וחמש מאות פעם. כלומר, אלה הם נושאים מרכזיים. היינו מצפים שמונחים כמו “תורה שבעל-פה” או “הלכה רבנית” יופיעו גם הם אלפי פעמים לאורך המקרא, אלא שהמונחים האלה אינם נזכרים בו כלל – אף לא פעם אחת.

אם משה, יהושע, הכוהנים, השופטים, הנביאים, המלכים והעם כולו האמינו בתורה שבעל-פה, למדו אותה, לימדו עליה ושפטו על פיה, איך זה שהמונח לא מופיע אפילו פעם אחת במקרא? לאורך אלפי שנות המקרא לא התייחסה אף דמות בתנ”ך לתורה שנמסרה בעל-פה ולא ציטטה מתוכה. אף אחד גם לא נאשם על הפרת מצווה המופיעה בתורה שבעל-פה (על אחת כמה וכמה על המצוות החשובות ביותר בהלכה הרבנית, כגון: הנחת תפילין, הפרדה בין בשר וחלב, תלמוד הגמרא, הדלקת נרות, שגם הן נעדרות לגמרי מהמקרא).

תהינו מוקדם יותר איך זה שאפילו משה, האדם שלכאורה קיבל מאלוהים את התורה שבעל-פה, פנה לעזרת אלוהים בארבעה מקרים לפחות, כשלא ידע איך ליישם מצווה מסוימת.[1] התשובה: מסתבר כי לא עמדה לרשותו תורה שנמסרה לו בעל-פה ובה הסבר מקיף בנוגע לחוקי התורה. ואם נכונה הטענה שמשה “שכח” פה ושם כמה הלכות, הרי שאחריו נשכחו אין ספור תקנות נוספות, שהרי המשנה גדושה במצוות משוללות כל בסיס מקראי.[2]

בתנ”ך לא מסופר אפילו על דמות אחת שקיימה הלכות שנמסרו בעל-פה, או על מישהו שלמד או לימד הלכה בעל-פה. אפילו עזרא הסופר, שהחיה את התורה בקרב העם לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, לא הזכיר דבר וחצי דבר על תורה שנמסרה בעל-פה. אף אחד מהנביאים או המלכים לא הזכיר הלכה בכתביו, אפילו לא ברמז. כמו-כן, אין בתנ”ך כולו דוגמה למישהו שנענש, ננזף או הואשם בהפרת הלכה כזו.

אם לימוד התורה שבעל-פה הוא ערך עליון, כפי שקבעו החכמים,[3] מדוע אינו קיים בתנ”ך? הסיבה ברורה: התורה שבעל-פה אינה קיימת בתנ”ך. במקרה הטוב, מדובר בהצטברות של מסורות שנאספו עם השנים; במקרה הרע, מדובר במיתוס.[4] 

פרופ’ ישי רוזן-צבי, ראש המגמה לתלמוד באוניברסיטת תל-אביב, כותב על הניסיון של הרבנים לטעון כי התורה שבעל-פה קדומה ומקורה עוד מתקופת המקרא:

“בכמה מקומות מייחסים מקורות שונים בספרות חז”ל את מקור התורה שבעל פה למתן תורה בסיני…תפיסות כאלה מבוססות על שחזור ספקולטיבי, ובמובן מסוים מיתי, ועל מניעים פולמוסיים, ולא על עובדות שניתן לאמת אותן…אין לנו שום מקור קדם-חז”לי שיאשר את קיומם.”[5] 

לא רק שמסורות, הלכות ומצוות שנמסרו בעל-פה נעדרות כליל מן המקרא, אלא שאלוהים גוער ומזהיר את העם מפני האפשרות שחכמים ימציאו מצוות משלהם. ישעיהו הנביא מגנה את מצוותיהם של החכמים בימיו ומדבר על הקשר בין הריחוק של העם מאלוהים לבין דבקותו של העם במסורות חכמים:

נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה (ישעיהו כ”ט 13).[6]

 

 

כל התורה ניתנה אך ורק בכתב ולא בעל-פה

בעוד המקרא שותק בכל הנוגע לתורה שנמסרה בעל-פה, הרי שהוא שב ומדגיש כי התורה שניתנה למשה נכתבה כולה, ושברית סיני התבססה על הכתוב.

נניח שאתם חותמים על חוזה שכירות ארוך טווח עם בעל הבית. כעבור כעשרים שנה הוא דופק בדלת ודורש את מכוניתכם, בטענה שבמעמד החתימה על חוזה השכירות הכתוב, הסכמתם בעל-פה לסעיף נוסף, המעניק לו חזקה על רכבכם. ובמסגרת אותו “סעיף שסיכמתם בעל-פה” הוא גם אוסר עליכם לפתוח את הברזים בימי רביעי. תשאלו כמובן, ובצדק, “כיצד ייתכן כי במשך עשרים שנה לא הזכרת אפילו פעם אחת את הסעיפים האלה, וגם לא התייחסת אליהם בשום תכתובת בינינו?” זה כמובן נשמע חסר היגיון לחלוטין, אך זה הוא בדיוק ההיגיון שעומד מאחורי התורה שבעל-פה.

הברית שנכרתה בסיני היא הסכם בין אלוהים לעם. כל תנאיה וכל סעיפיה הועלו על הכתב, והיא לא כללה הוראות עתידיות שנמסרו באופן אחר. הנה כמה הוכחות:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה'” (שמות כ”ד 4). משה העלה על הכתב את כל מה שאלוהים נתן לו. דבר לא נמסר בעל-פה.

“וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כ”ד 7). משה הקריא מתוך הכתוב את כל מה שאלוהים דיבר.

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל” (שמות ל”ד 27). הברית כללה את הדברים שכתב משה.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים ל”א 9). משה כתב את התורה, ואז נתן אותה לכוהנים, ללוויים ולזקני ישראל.

“וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם” (דברים ל”א 24). משה כתב את התורה שקיבל עד שסיים את המלאכה.

“לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל” (יהושע א’ 8). התנ”ך מצווה עלינו לשמור את כל הכתוב, ולא אומר מילה על משהו שהועבר בעל-פה.

“וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם” (יהושע ח’ 34-35). יהושע קרא את כל דברי התורה הכתובה. לא היה משהו שמשה ציווה ויהושע לא קרא.

“וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לְבִלְתִּי סוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול” (יהושע כ”ג 6). שוב, המצווה היא לשמור לעשות את כל הכתוב.

“וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים” (יהושע כ”ד 26). גם יהושע, כמו משה, כתב את תורת אלוהים כולה.

“וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה” (מל”א ב’ 2). המצווה היא לשמור את החוקים, המצוות, המשפטים והעדות הכתובים בתורת משה.

 

[1] ויקרא כ”ד 10-23; במדבר ט”ו 32-36; ט’ 6-8; כ”ז 1-4.
[2] דוד הרטמן, מסיני לציון: התחדשותה של ברית, בהוצאת עם עובד, 1992, עמ’ 48.
[3] בבא מציעא ל”ג ע”א; קידושין ל”ט ע”ב.
[4] זאת חרף טענתם של חז”ל שהמקרא מהווה את הבסיס לתושב”ע (למשל: מנחות כ”ט ע”ב; הקדמת הרמב”ם לפרק “חלק”, שלושה עשר עיקרי אמונה, היסוד התשיעי).
[5] ישי רוזן-צבי, “בין משנה למדרש, קריאה בספרות התנאית”, עמ’ 39-41.

[6] ראו גם שם, כ”ח 10-13.

עוד בנושא:

 לרגל השקת הספר 20% הנחה עם קוד הקופון: NEW20