ראשי מאמריםהפרכת טענות הרבנים בנוגע למקורה של התורה שבעל-פה הפרכת טענה 32: התורה שבעל-פה והברית החדשה

ישנם רבנים, הטוענים כי ישוע היה פרושי אדוק, ולא זו בלבד, שהכיר בסמכות הרבנית, אלא אפילו שמר את מצוות “התורה שבעל-פה”.
הטענה המרכזית עליה נשענים, הם שני פסוקים בבשורה ע”פ מתי:

לגילויים מפורשים בדבריו של ישו עצמו שהוא מודה בסמכותה של התורה שבעל פה כמו בסמכותה של התורה שבכתב כאחד. כך כותב מתי:
“אָז דִבֵּר יֵשׁוּעַ אֶל הֲמוֹן הָעָם וְאֶל תַּלְמִידָיו. אָמַר לָהֶם: “הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֹשֶׁה. לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לָכֶם עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ, אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ, כִּי אוֹמְרִים הֵם וְאֵינָם עוֹשִׂים” (מתי כ”ג 2-3) [הרב עשור, “פתח רומי”, עמ’ 453]

 

מתי כ”ג – על מה הפרק מדבר?

אין זה מן החכמה לבסס תיאולוגיה מקיפה ורחבת טווח על פסוק אחד ויחיד, במיוחד אם הוא מוצא מהקשרו. בשלב זה, ישוע דיבר לפני שהברית החדשה נכרתה. אם ישוע היה רוצה שתלמידיו יצייטו לרבנים (הפרושים והסופרים), הוא בוודאי היה חוזר ומזכיר זאת במקומות נוספים בבשורות. היינו מצפים גם מהשליחים של ישוע ללמד לציית לסמכות הפרושית-רבנית. אבל בפועל, גם השליחים וגם ישוע בעצמו, הפגינו בחייהם את ההפך הגמור. לדוגמא, ישוע לא נטל את ידיו בהתאם למסורת של תקופת בית שני (מתי טו 9-1). במקום אחר ישוע אומר בפירוש: “יָפֶה בִּטַּלְתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּכֶם!” (מרקוס ז 9).

אבל גם אם נניח לרגע שבפסוק אחד ויחיד זה ישוע כן ציווה על מאמניו לציית למסורות הרבנים, הוא שכח לומר לאיזה פלג לציית (כלומר, בית שמאי או בית הלל), שהרי הם ייצגו בימיו של ישוע שתי פרשנויות שונות ולעיתים נוגדות של מצוות ברית סיני. זאת ועוד, אם זה מה שהוא אמר, הוא סתר ישירות את העקרונות שהוא עצמו לימד באותו הפרק ממש, כפי שנראה בהמשך.

אם כן, על מה ישוע דיבר בפסוק הזה? האם “כיסא משה” מתייחס לסמכות הרבנים, כפי שיש הטוענים? התשובה הינה כלל וכלל לא! דבריו של ישוע התייחסו למקום הפיזי בבית הכנסת שבו היה נהוג לקרוא את כתבי הקודש.

הבה נניח לרגע שאנחנו נמצאים עכשיו בישראל בתקופת בית שני. אין לנו עותק של כתבי הקודש וגם אין חנויות ספרים או אינטרנט. כיצד אנחנו, יהודים בתקופת בית שני, יכולים להיחשף לכתבי הקודש? יש דרך אחת בלבד: עלינו ללכת לבית הכנסת. שם קראו מ”כיסא משה” את כתבי הקודש בקול. אפשר למצוא תימוכין לפרשנות הזאת בכורזין.

בבית כנסת עתיק מהמאה הרביעית גילו הארכיאולוגים את מה שנקרא “כיסא משה”, כיסא שהיה נהוג לשבת עליו ולקרוא בקול את כתבי הקודש. התגלית הזו היא מתקופה מאוחרת יותר, אבל אפשר להניח במידה רבה של ודאות שהמנהג הזה לא הופיע פתאום יש מאין במאה הרביעית. גם המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן מחזקת את ההנחה הזאת[1].

כשישוע אמר לעם להקשיב לסופרים ולפרושים כשקראו מכיסא משה, הוא התכוון לדבריו כלשונם. ולמה היה לישוע חשוב כל כך שהעם יקשיב לקריאה בקול של כתבי הקודש? ישוע כבר טען שכתבי הקודש מצביעים עליו: “אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי כִּי עָלַי כָּתַב” (יוח’ ה 46). כיסא משה בבית הכנסת הוא המקום היחיד שממנו זכו היהודים בתקופת בית שני לשמוע את עדותם של משה והנביאים על המשיח: “נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן” (דבר’ יח 15). ישוע רצה שהעם יקשיב למשה, כי ישוע האמין שמשה ניבא עליו (מתי יט 21-16). הרי, כפי שהברית החדשה מלמדת – המשיח הוא המטרה והתכלית של התורה (החומש) בכלל, ושל מצוות ברית סיני בפרט (ראו רומים י 4).

ההקשר הוא הכול. מוקדם יותר אמרנו שישוע היה סותר את עצמו אילו דרש לציית לרבנים (הפרושים והסופרים). באותו פרק בדיוק (מתי כג) הוא מתאר אותם כ”צבועים” (פס’ 13), “בני גיהינום” (פס’ 15), “מורי דרך עיוורים” (פס’ 16), כסילים ועיוורים (פס’ 17), סופרים ופרושים צבועים (פס’ 23) מלאי צביעות ועוול (פס’ 28), נחשים בני צפעונים (פס’ 33) ורוצחים (פס’ 35). האם אנחנו יכולים לחשוב ברצינות שישוע ציווה עלינו לציית להם? ישוע אומר בבירור שהם מכבדים מסורות של בני אדם יותר מאשר את דבר אלוהים (מתי טו 9, ציטוט של ישע’ כט 13). כשישוע אמר: “אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ”, הוא התייחס למסורות אשר הפרושים והסופרים חשבו שבאמצעותן הם יגיעו לאלוהים. מגוחך לומר שישוע דרש לציית להם. אם הוא אמר זאת, היינו מאמיניו בדילמה קשה עוד יותר שכן המסורת הפרושית-רבנית מתנגדת נחרצות לכל הקשור לישוע. בתלמוד לדוגמא,  כתוב שישוע היה נביא שקר.

 

האם תורה שבעל-פה בפסוק: כָּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ או כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר?

מבט בגרסאות שונות של הברית החדשה, מראה כי יש חילוקי דעות באשר לתרגום של פסוק 3. ישנם תרגומים שמציינים ברבים “יֹאמְרוּ” ואילו יש תרגומים שמציינים ביחיד “יֹאמַר”. מי הוא היחיד? ברור מההקשר – משה בעצמו.

אפילו בתרגומים יהודים לבשורה ניתן למצוא זאת. שם טוב בן יוסף אבן פלקירה (1225–1295) היה מקיים פולמוסים נגד הנצרות הקתולית, בספרו מתייחס ומצטט מתוך גרסא עברית קדומה של הברית החדשה. שימו לב כיצד ציטט את מתי פרק כג: “כל אשר יאמר לכם” (לשון יחיד):

הבשורה על פי מתי – שם טוב בן יוסף אבן פלקירה

כותב הבשורה העברית הקדומה, הבין את ישוע כמתייחס אל משה, אשר אליו יש לשמוע – מאחר ומשה מנבא על ישוע “אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה, הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי, כִּי עָלַי כָּתַב. אֲבָל אִם לִכְתָבָיו אֵינְכֶם מַאֲמִינִים, אֵיךְ תַּאֲמִינוּ לִדְבָרַי?” (יוחנן ה 46-47). זאת אומרת, שישוע ביקש לציית למשה, ולא לרבנים.

 

מבחינת ישוע – למי הסמכות?

מבחינת הסמכות, כבר במתי פרק ט”ז ניתן לראות כי ישוע מכין את תלמידיו כי הוא עתיד להעביר את הסמכות (“המפתחות”) מהרבנים, אל השליחים: “וְגַם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כִּי אַתָּה כֵּיפָא וְעַל הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ. אֶתֵּן לְךָ אֶת מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְכָל מַה שֶּׁתֶּאֱסֹר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה אָסוּר בַּשָּׁמַיִם, וְכָל מַה שֶּׁתַּתִּיר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה מֻתָּר בַּשָּׁמַיִם.” (מתי ט”ז 18-19).

ושוב פעם שני פרקים לאחר מכן: ” אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל מַה שֶּׁתַּאַסְרוּ עַל הָאָרֶץ אָסוּר יִהְיֶה בַּשָּׁמַיִם וְכָל מַה שֶׁתַּתִּירוּ עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה מֻתָּר בַּשָּׁמַיִם.” (מתי י”ח 18)

ושוב פעם שלושה פרקים לאחר מכן: “עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי תִּלָּקַח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְתִנָּתֵן לְגוֹי אֲשֶׁר יָפִיק אֶת פִּרְיָהּ. וְהַנּוֹפֵל עַל הָאֶבֶן הַזֹּאת יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים, וְכָל מִי שֶׁתִּפֹּל עָלָיו תִּכְתֹּשׁ אוֹתוֹ.” כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַפְּרוּשִׁים אֶת מְשָׁלָיו הֵבִינוּ כִּי עֲלֵיהֶם הוּא מְדַבֵּר.” (מתי כא 43-45)

אפשר לראות את הסמכות הזאת מועברת על ידי ישוע לשליחים לאחר תחייתו מן המתים במתי כח (פסוק 18) ובאה לידי ביטוי כבר במעשי השליחים ט”ו (1-35). זאת אומרת, שגם אם מבחינתו של ישוע היתה הסמכות המדוברת בידיהם של הרבנים, וגם אם היא היתה בידיו של משה – היא לאחר מכן עברה לתלמידיו של ישוע.

 

מדוע ישוע מברך לפני הסעודה?

יש הטוענים כי העובדה שישוע בירך לפני שאכל מעידה על אמִתותה של התורה שבעל-פה, שהרי על-פי חז”ל יש לברך לפני שאוכלים.

ואכן, מספר פעמים רב בכתבי הברית החדשה כתוב כי ישוע בירך לפני הסעודה (למשל: מתי י”ד 19, ט”ו 36, כ”ו 26; מרקוס ו’ 41, ח’ 6, י”ד 22; לוקס ט’ 16, לוקס כ”ב 19, לוקס כ”ד 30; יוחנן ו’ 11). ברכת המזון טרם האכילה אינה מוזכרת בתנ”ך; בספר דברים ח’ 10 דווקא נאמר “וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ…”, דהיינו: “אכלת ושבעת? מצויין! אל תשכח להודות לאלוהיך!”

וכך עולה השאלה: האם העובדה שישוע נהג לברך במקרים אלו לפני הסעודה, מעידים כל כך שככה חובה לעשות? כמובן שלא. הרי ישוע מתואר גם כעולה להתפלל על ההר, האם זה אומר שעכשיו כולם חייבים לעלות להתפלל על הר? כמובן שלא. ישוע התפלל המון וככל הנראה התפלל לפני שאכל ואחרי שאכל. ייתכן וישוע התפלל כמנהג שהיה מקובל סביבו בימיו – אך אין זה מעיד בשום צורה על כך שישוע לכאורה האמין כי מקור אותו מנהג היה בתורה שבעל-פה רבנית שמקורה בהר-סיני. זאת בדומה לישראלי בימנו שמסובב סביבון בחנוכה, אוכל תפוח בדבש בראש השנה או מתחפש בפורים – אין זה אומר שישראלים שלוקחים חלק במנהגים הללו בהכרח מאמינים כי מקורם של המנהגים הללו הוא שמימי בתורה שבעל-פה שהגיעה מסיני.

 

תפילת מנחה ותחום שבת

במעשי השליחים ג’ 1 מסופר: “וּפֶטְרוֹס וְיוֹחָנָן הָיוּ עֹלִים יַחְדָּו אֶל־הַמִּקְדָּשׁ לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה בַּשָּׁעָה הַתְּשִׁיעִית”.
לאחר שהוקם ישוע מן המתים, נגלה את תלמידיו ועלה לשמים, כתוב:
וַיַּבִּיטוּ אַחֲרָיו הַשָּׁמַיִם בַּעֲלוֹתוֹ וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְבוּשֵׁי בַדִּים נִצָּבִים עֲלֵיהֶם׃ 11 וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הַגָּלִיל מַה־תַּעַמְדוּ וְעֵינֵיכֶם לַשָּׁמָיִם זֶה יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר הוֹעֲלָה מֵעֲלֵיכֶם הַשָּׁמַיִם בּוֹא יָבוֹא כַּאֲשֶׁר רְאִיתֶם אֹתוֹ עֹלֶה לַמָּרוֹם׃ 12 וַיִּפְנוּ וַיֵּלְכוּ יְרוּשָׁלַיְמָה מִן־הָהָר הַנִּקְרָא הַר הַזֵּיתִים וְהוּא קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם כְּדֶרֶךְ תְּחוּם שַׁבָּת (מעשי השליחים א’ 10-12).
הקטע הראשון מתאר שניים מתלמידיו של ישוע עולים לבית המקדש בשעת תפילת המנחה; הקטע השני מציין כי תלמידיו של ישוע שבו לירושלים תוך שהם מכבדים את מסורת “תחום השבת”. האם בעשותם זאת הם טענו כי קיימת מסורת רבנית אשר הוענקה על ידי אלוהים בסיני?

  • כפי שכבר ציינו – בדיוק כפי שיהודים חילונים מדליקים היום נרות חנוכה ומסובבים סביבונים, לא כי הם חושבים שאלוהים דרש זאת, אלא כי מדובר במנהג תרבותי. כך גם תלמידיו הראשנים של המשיח ישוע, הם היו יהודים אשר חיו בארץ ישראל בדיוק בתקופה בה ביססו חז”ל את מרותם על כלל העם. בתוך כך, אין להשתומם על כך שחסידיו של ישוע כיבדו את המנהגים שרווחו בארץ ושמרו מסורות אשר לא עמדו בסתירה לתורה. מדוע שיהודים מאמינים בישראל של תקופת בית שני לא יכבדו את השבת?.. הם לא עשו אלא את הדבר הטבעי ביותר שניתן היה לצפות מהם.
  • לתלמידיו של ישוע לא היתה כל סיבה לחפש פרובוקציה מיותרת או להיכנס למחלוקת אשר אינה לשם שמיים. עצם הבשורה על המשיח שבא על-מנת לכפר במותו על חטאת העם וקם מן המתים ביום השלישי, היתה מספיק פרובוקטיבית; בקיצור, התלמידים לא חיפשו צרות – הצרות רדפו אחריהם גם ככה.

 

מדוע ישוע מצטט מכתבים חוץ-מקראיים?

נכון שישוע ותלמידיו ציטטו ממקורות חוץ-מקראיים, אבל אין להניח שישוע ראה במידע הזה “קדוש”.

  • באיגרת יהודה כתוב “וּמִיכָאֵל שַׂר הַמַּלְאָכִים בְּהִתְוַכְּחוֹ עִם-הַשָּׂטָן וַיָּרֶב אִתּוֹ עַל-אֹדוֹת גְּוִיַּת מֹשֶׁה לֹא-מְלָאוֹ לִבּוֹ לַחֲרֹץ מִשְׁפַּט גִּדּוּפִים כִּי אִם-אָמַר יִגְעַר יְהוָֹה בָּךְ”. הוויכוח בין השטן למיכאל מופיע בספר שנקרא “עליית משה” (הספרים החיצוניים), ולא בתורה שבעל-פה.
  • שאול כותב “וּכְמוֹ יַנִּיס וְיַמְבְּרִיס אֲשֶׁר-קָמוּ עַל-משֶׁה כֵּן גַּם-אֵלֶּה מִתְקוֹמֲמִים אֶל-הָאֱמֶת אֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁחֲתָה דַעְתָּם וּנְלוֹזִים בָּאֱמוּנָה”. יניס וימבריס קיימים בכתבים עתיקים וקודמים לתלמוד, לדוגמא במגילות קומראן, במגילות האתיופיות, בספרים חיצוניים ובכתבים יוונים – שהיו קיימים לפני התלמוד וגם לפני הברית החדשה, ניתן למצוא את זוג המכשפים הללו.

זאת אומרת, שנוכחותה של אמת כלשהי שמופיעה מחות לספר התנ”ך (כמו המדעים השונים), בשום פנים לא מעידה על קיומה של תורה שבעל-פה, או עדות לכך שישוע או תלמידיו ראו בכתבים שכאלה “קדושים”. הנחה זאת תהיה קפיצה לוגית בלתי סבירה בעליל.

דוגמא טובה לכך היא שאול השליח, אשר ציטט פואטיקה יוונית-פאגנית:
“הֵן בּוֹ אֲנַחְנוּ חַיִּים וּמִתְנוֹעֲעִים וְקַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁגַּם אֲחָדִים מִמְּשׁוֹרְרֵיכֶם אָמְרוּ שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ צֶאֱצָאָיו.” (מע”ש יז 28)
האם זה אומר ששאול האמין שהפאגאנים קיבלו תורה שבעל-פה קדושה? כמובן שלא.

 

לסיכום

ישוע ותלמידיו נהגו לקיים מספר מסורות אשר אינן מוזכרות במפורש במקרא. לחלק מאותן מסורות קיים תיעוד במסמכים אשר קדמו לכתביהם של חז”ל ולכן אין שום היגיון לומר כי מסורות אלו הועתקו מהתושב”ע. מנהג הברכה על המזון לפני הארוחה רווח בעם ישראל לפני הופעתה של התושב”ע ולכן אין זה מן ההכרח כי המנהג הועתק ממסורת הרבנים. נהפוך הוא, הגיוני יותר לומר כי חז”ל העתיקו חלק ממסורתם ממנהגים אשר קדמו להם בעשרות ואפילו מאות שנים. הוויכוחים הרבים בספרות הרבנית, על אופן קיומן של אותן מסורות, מורידות ממהימנותה של התושב”ע ומגדילות את הספק באמינותה ובמקוריותה.

 

[1] פרופסור חננאל מאק מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן מאשר במחקרו ( The Seat of Moses כיסא משה”) שהביטוי “כיסא משה” בברית החדשה מתייחס לכיסא הפיזי שממנו היה נהוג לקרוא את כתבי הקודש בבית הכנסת. את זה הוא מבסס על ממצאים ארכאולוגים ועל הפרשנות הרבנית הקדומה פסיקתא דה רב כהנא.

עוד בנושא:

 לרגל השקת הספר 20% הנחה עם קוד הקופון: NEW20