הפרכת טענה 26: "דניאל התפלל בהתאם לתורה שבעל-פה"


מדוע מסר דניאל את נפשו על מצוות התפילה דווקא שלוש פעמים ביום? היכן מצווה זו מופיעה בתורה שדווקא שלש פעמים ביום ודוקא לכוון ירושלים יש להתפלל? דניאל מסר נפשו על מצוה מהתורה שבעל-פה ועל פי ההוראות המדוקדקות של התורה שבעל-פה. אם כן הדבר, הרי שהתורה שבעל-פה מוכחת מתוך תוכחת הנביאים לישראל ואף מצד מסירת נפשם של הנביאים על מצוות שאינם כתובים בתורה אלא הינם מצוות התורה שבעל-פה מובהקות בלבד… מדוע ביקש דניאל יחד עם חבריו חנניה משאל ועזריה לאכול זרעונים ולשתות מים במקום פת בג המלך… התשובה היא שעל פי מצוות התורה שבעל-פה ישנו איסור מדרבנן לאכול בישולי גויים… נמצא איפא שדניאל חנניה משאל ועזריה שומרים בקפידה על מצוות מדרבנן שיסודם מתוך התורה שבעל-פה דווקא (הרב דניאל עשור).[1]

בניסיון להוכיח שדמויות מקראיות שמרו את הלכות התורה שבעל-פה מביא הרב עשור כדוגמה גם את הנביא דניאל. הוא טוען שדניאל התפלל שלוש פעמים ביום לפי הנחיות חז"ל ושמר (יחד עם שלושת חבריו) כשרות למהדרין. אבל הפרשנות של הרב עשור לוקה בחסר. אין בתנ"ך כל רמז לכך שדניאל וחבריו אכלו זרעים ושתו מים במטרה לשמור כשרות הלכתית. מסופר שדניאל החליט "אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל" (דניאל א' 8). "יתגאל" פירושו "יטמא".[2] ייתכן כי דניאל וחבריו לא רצו להיטמא על ידי בשר שהוקרב קודם לכן לאלילים ובכל מקרה ביקשו להתרחק מבשר פיגולים (בהתאם לדינים בויקרא י"א ובדברים י"ד).[3]

חוץ מזה, התפריט המוזכר בסיפור מורכב מזרעים בלבד; אילו הקפידו דניאל וחבריו על דיני הכשרות הרבנית, מדוע לא אכלו גם ירקות ופירות?

ההחלטה של דניאל וחבריו מזכירה נדר כדוגמת זה שנדר יפתח לפני צאתו למלחמה,[4] או את נדר הנאמנות של יעקב לאלוהים לגבי מתן מעשר.[5] דניאל וחבריו הגבילו את עצמם מרצון, לא כדי לקיים מצווה מסוימת. גם יעקב הרי, השתחווה 7 פעמים בפני אחיו עשיו (בראשית לג 3), האם בהתאם להיגיון של הרב עשור, זה אומר שישנה מצווה בעל-פה שדורשת מיהודי להשתחוות בפני אחיו הבכור 7 פעמים בכל פעם שהם נפגשים – רק בגלל שיעקב מתואר כעושה מנהג זה בתורה?

 

חז"ל חולקים על הרב עשור

אך הרב עשור נתפס במבוכתו, הרי חז"ל בעצמם לא אמרו שדניאל וחבריו עשו זאת כדי לקיים מצווה שנמסרה בעל-פה, אלא דיברו על התרחקות מזבחי אלילים. לעומת הרב עשור, הרבא"ע סבר כי הסיבה לסירוב של דניאל וחבריו קשורה בעבודת אלילים ולא בקיום מצוות לא ידועות שניתנו בעל-פה בסיני:

וישם – פת בג המלך אסורה גם היין אסור, וכתוב: אמר לנסכא ליה למשפטם לאלהיהם.[6]

כלומר, המזון והשתייה שהוגשו בארמון ככל הנראה הוקדשו לאלילים, ועל רקע זה יש להבין את סירובם של דניאל ורעיו לאוכלם. כך משתמע גם מפירושם של המלבי"ם ו'מצודת דוד'.

הטיעון הרבני רואה במנהגו של דניאל להתפלל שלוש פעמים ביום הוכחה לקיומה של תורה בעל-פה. אבל התורה שבעל-פה נכתבה מאות שנים אחרי ספר דניאל. דניאל לא העתיק ממנה, אלא להפך; הגיוני אם כבר שחז"ל הם שהושפעו ולמדו מסיפורו של דניאל.

דניאל אומנם התפלל שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים,[7] אבל אם הוא קיים תורה שבעל-פה, מדוע לא התפלל על פי הנוסח שמופיע בסידור התפילה? התנ"ך גם מספר שדניאל כרע ברך כשהתפלל,[8] אך במסורת הרבנית התפילה נעשית בעמידה.

דוד המלך מעיד על עצמו כי התפלל שבע פעמים ביום,[9] והוא הרי חי לפני דניאל. אם כך, או שהתורה שבעל-פה סותרת את עצמה (בנוגע למנהגם של דוד ודניאל), או שאחד משני גיבורי התנ"ך האלה הפר את התורה שבעל-פה. אבל ישנה אפשרות נוספת: התנ"ך אינו מחייב מספר מסוים של תפילות ביום וגיבורי התנ"ך לא הכירו שום תורה שבעל-פה.[10]

"התועלת השביעי" לרלב"ג[11] מסביר שלפי התורה מספיק להתפלל פעם ביום, אבל בהשראת המנהג של דניאל קבעו חז"ל שיש להתפלל שלוש פעמים. כלומר, חז"ל הם שהעתיקו מדניאל, ולא דניאל הוא זה שהלך אחרי תורה בעל-פה.

בתנ"ך אין כל הוכחה לכך שדניאל קיים מצוות שניתנו בעל-פה בסיני. נאמר שזה היה מנהגו "מן קדמת דנא". האם ייתכן שדניאל סיגל לעצמו מרצונו החופשי מנהג שנועד להזכיר לו את בית המקדש ואת ירושלים? התפילה בכיוון ירושלים הזכירה לו את העיר הקדושה, ושלוש התפילות הזכירו את אלה שנאמרו בבית המקדש ואת המחויבות שלו לאלוהים. גם דוד אמר בתהילים נ"ה 18: "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי". חוץ מזה, העובדה כי דניאל התפלל לכיוון ירושלים מעידה על היותו איש אלוהים המציית בנאמנות לדברו, שהרי בספר מל"א ח' (ובדה"ב ו') נאמר כי אלוהים ישמע את תחנוני עמו ישראל כאשר הם יהיו בגלות ויתפללו לכיוון בית המקדש:

כִּי יֶחֶטְאוּ־לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל־אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה׃ וְהֵשִׁיבוּ אֶל־לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ־שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ׃ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל־לְבָבָם וּבְכָל־נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר־שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ׃ וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ, אֶת־תְּפִלָּתָם וְאֶת־תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם (פס' 46-49).

למעשה, הצירופים "הַמָּקוֹם הַזֶּה" ו"הַבַּיִת הַזֶּה" מופיעים בתפילת שלמה למעלה מעשר פעמים כדי להדגיש כי כאשר יהיו ישראל בגולה ויתפללו לכיוון בית המקדש, אלוהים ישמע אותם.

 

[1] בן דוד, על פתחה של רומי, עמ' 469-470.
[2] יהושע אורנשטיין, תורה נביאים כתובים, כרך דניאל עזרא ונחמיה, הוצאת יבנה בע"מ (1992), עמ' 9.
[3] אברהם הולץ, בתוך: שמואל גליק, אוולין מ. כהן וסיני תוראן (עורכים), מחווה למנחם: אסופת מחקרים לכבוד מנחם חיים שמלצר, בהוצאת: מכון שוקן למחקר היהדות שליד בית המדרש לרבנים באמריקה, 2019, עמ' 124 (עיין הערת שוליים מס' 40).
[4] שופטים י"א 30-31.
[5] בראשית כ"ח 20-22.
[6] רבא"ע על דניאל א' 8, מקראות גדולות.
[7] דניאל ו' 11-14.
[8] שם, פס' 11.
[9] תהילים קי"ט 164.
[10] לאמיתו של דבר, אין בתורת משה מצוות המתייחסות לתפילה, אך התושב"ע הקדישה מסכת שלמה להלכות תפילה (מסכת ברכות).
[11] "התועלת השביעי הוא להודיע שראוי שיתפלל האדם לה', ושראוי גם כן להודות השם אחר התפלה. וראוי גם כן לכוין ולהתפלל כנגד בית המקדש, כי בהתפללו נגד ירושלם הוא מתפלל כנגד בית המקדש. וכל זה למדנו באמרו, 'וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם' – שהוא מתפלל נגד המקדש, 'וזמנין תלתא ביומא הוה ברך על ברכוהי ומצלי ומודה קדם אלהה' (דנ' ו יא); למדנו שאחר התפלה היה אומר דברי הודאה. ואולם קודם התפלה ראוי לומר דברי שבח כמו שביארנוהו במקומות רבים. ולזה תקנו חכמים להתפלל שלש פעמים ביום, ואף על פי שמן התורה יספיק בפעם אחת; ותקנו שתהיה התפלה כנגד ירושלם. ותקנו דברי התפלה שיש בהתחלתם דברי שבח, ובסופם דברי הודאה" (תועלות לרלב"ד על דניאל ה' 1, מקראות גדולות).

מאמרים בנושא: