לאחר שהרבנים נטלו לעצמם את הסמכות הרוחנית והפקיעו אותה מידי אלוהים, היה עליהם למצוא הצדקה מתוך הטקסט המקראי לעצם קיומה של תורה שבעל-פה. כידוע, הקונספט של תורה שבעל-פה נעדר לחלוטין מהתנ"ך, פרופ' ישי רוזן-צבי, ראש המגמה לתלמוד באוניברסיטת תל-אביב, כותב על הניסיון של הרבנים לטעון כי התורה שבעל-פה קדומה ומקורה עוד מתקופת המקרא,
"בכמה מקומות מייחסים מקורות שונים בספרות חז"ל את מקור התורה שבעל פה למתן תורה בסיני…תפיסות כאלה מבוססות על שחזור ספקולטיבי, ובמובן מסוים מיתי, ועל מניעים פולמוסיים, ולא על עובדות שניתן לאמת אותן…אין לנו שום מקור קדם-חז"לי שיאשר את קיומם."[א]
לכן, הרבנים המציאו הצדקה לקיומה באמצעות הוצאת פסוקים מהקשרם, עיוות משמעותם וסילופם הבלתי-נמנע. הנה כמה דוגמאות:
בשמות ל"ד 27 כתוב שאלוהים אמר למשה "כְּתָב לְךָ" את הדברים האלה, שכן "עַל פִּי" דברים אלה הוא יכרות ברית עם ישראל. בפסוק 28 נאמר: "וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית". ההקשר מבהיר שהצירוף "על פי" פירושו שהברית נכרתה בהתאם לדברים שנכתבו.[1] ובכל זאת התלמוד מתעלם מהמשמעות הברורה, ועל סמך פסוק זה טוען שהברית נכרתה בעל-פה ולא בכתב.[2] ההסבר התלמודי: הביטוי "על פי" (שפירושו "לפי, בהתאם ל…") דומה למילה "פה". התלמוד ניתק אותו מהקשרו והשתמש בו כהוכחה לכך שהתורה לא נכרתה על בסיס זו שבכתב, אלא זו שבעל-פה.
התנ"ך מבהיר אפוא שוב ושוב שספר התורה השלם הועלה על הכתב. ובכל זאת, מדרש הנקרא "דגל מחנה אפרים" טוען שהתורה שבכתב אינה שלמה ללא התורה שבעל-פה, אלא מהווה רק מחצית ממנה. כלומר, התורה שלמה רק אם משלבים בין זו שבכתב לזו שבעל-פה.[3] מדרש שמואל[4] מסביר שאלוהים לא נתן למשה את התורה כולה כי משה לא היה מספיק מוכן לכך. לפיכך, התורה הכתובה מהווה רק חלקיק של התורה השלמה, הכוללת גם תורה נרחבת שניתנה לכאורה בעל-פה.[5]
בתהילים כתוב: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (קי"ט 126). המזמור כולו משבח את מצוותיו של אלוהים, וההקשר מבהיר את כוונת פסוק 126: במקום לעשות את רצון אלוהים, הם (עם ישראל) הפרו את תורתו.[6] אבל התלמוד עיוות משמעות זו לחלוטין וטען שהפסוק מתייחס לתורה שבעל-פה: למרות שנאסר להעלות אותה על הכתב, חז"ל נאלצו להפר את האיסור ולכתוב אותה פן תישכח. במילים אחרות, לפעמים אין ברירה אלא להפר את מצוות התורה על מנת לשמור אותן.[7] פתרון תלמודי זה מעלה שאלה אחרת: אם ניתן לשכוח את התורה שבעל-פה, איך נוכל להיות בטוחים שהגירסה המצויה בידינו היום אינה שגויה או לוקה בחסר?
בספר דברים ט"ז 20 נאמר: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". הפיסקה מדברת על צדק משפטי ועל הדרישות הבסיסיות מהשופט ומשומרי החוק, שהוזכרו בפסוק 18. עליהם לעשות כמיטב יכולתם כדי לשמור על מערכת צדק אמינה ובלתי מתפשרת.[8] אבל חז"ל התעלמו מההיגיון הפשוט והשתמשו בפסוק כדי לצוות על חסידיהם ללמוד בישיבות.[9] התורה מצווה "רדפו צדק", אבל הרבנים אומרים: רדפו אחרי הצדק שלנו, היישר אל שערי הישיבה.[10]
בספר דברים ל"ב 25 כתוב: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה". המשמעות הפשוטה היא האבל והאימה שיכו גברים, נשים, ילדים וקשישים. אלא שמדרש תנאים הוסיף למילה "שיבה" את האות יו"ד והפך אותה ל"ישיבה". ואם כך, "כולם חייבים ללכת לישיבה". הרבנים שינו הן את הכוונה והן את הטקסט עצמו כדי שיתאימו למטרתם.
בספר בראשית מ"ט 13-14 כתוב: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם". את המילה מִּשְׁפְּתָיִם ניתן לפרש כ"דירי כבשים" או כ"תנורי אפייה".[11] אך זה לא מנע מחז"ל לפרש את הפסוק כאילו יש בו רמז לכך שיששכר למד תלמוד בישיבה, בעוד שאחיו מימן את לימודיו.[12] הרבנים לקחו את הפסוק צעד נוסף קדימה, והפכו את ההסכם לכאורה בין שני האחים לתקדים, שעד עצם היום הזה מאפשר לתלמידי ישיבה לעסוק בתלמוד על חשבון אחרים.[13]
בספר איוב י"א 7-9 כתוב: "הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא. גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע. אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם". משמעות הפסוק היא שתבונתו של אלוהים גדולה מהארץ ורחבה מן הים.[14] אך במסגרת מאמציהם של חז"ל להצדיק את לימודי התלמוד בישיבות, הם פירשו את פסוק 9 כמתייחס לתורה שבעל-פה.[15] בכך הם חטאו לתנ"ך בשלוש דרכים לפחות: 1) הם התעלמו מהמשמעות של הפסוק. 2) הם הטמינו את רעיון התורה שבעל-פה בתוך ספר איוב, למרות שאין לכך אפילו רמז קלוש בטקסט.[16] 3) הרבנים מצטטים במדרש פסוק מדבריו של צופר הנעמתי, אחד מרעיו של איוב (פסוק 1), ומביאים אותו כאסמכתא. אבל אלוהים הרי אמר לאליפז התימני שהוא ושני רעיו (כולל צופר) לא אמרו לאיוב את הדברים הנכונים.[17] כלומר, גם אם פרשנותם של הרבנים תקפה, היא מבוססת על עמדה בלתי נכונה.
בספר דברים ו' 7 כתוב: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". הרבנים שינו את המילה "שִׁנַּנְתָּם" למילה "שִׁלַשְׁתָם" (שלוש פעמים). מדוע שלוש? כי על האדם לחלק את יומו לשלושה חלקים: שליש אחד יוקדש לתורה, שליש שני למשנה, ושליש שלישי לתלמוד (קידושין ל' ע"א). כך מנצלים הרבנים את הטקסט המקראי למטרותיהם. לא זו בלבד שהם משנים מילים מהכתובים, הם אף מוסיפים מצווה שאינה קיימת במקור.
בספר במדבר ל"א 3-5 כתוב:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא.
מדרש במדבר רבה כ"ב סותר את הכתוב וטוען שמשה שלח אלפיים, אפילו שלושת אלפים איש מכל שבט, ולא אלף ככתוב בתורה. מדוע? כי חז"ל החליטו להשתמש בפסוקים אלה כהוכחה לכך שהניצחון במלחמה תלוי בתלמידי ישיבה הלומדים תלמוד.[18]
בספר תהילים ט"ו 4 כתוב: "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר". תוך כדי התעלמות בוטה מההקשר קבע התלמוד שהפסוק מתייחס למלך יהושפט. לטענת חז"ל, "כשהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי".[19]
בספר בראשית י"ח 8 כתוב: "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ". ברור שאברהם עמד בפני אורחיו בעודם סועדים את ארוחתם. אך על מנת להוכיח באמצעות התנ"ך שעל כל אדם לעמוד על רגליו בראותו רב, לקחו חז"ל את הפסוק והפכו אותו.[20] לטענתם, אברהם לא עומד כאן לצידו של אלוהים, אלא השכינה עומדת לפני אברהם. וכך יוצא שאלוהים עצמו קיים את מצוות הרבנים לעמוד בפני רב, ונתן דוגמה לדורות הבאים לגבי מידת הכבוד שיש לנהוג בהם.[21]
בספר במדבר כ"ז 18-21 כתוב:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה.
הביטוי "כל העדה" מתייחס לכל בני ישראל.[22] רצו חז"ל להצדיק את תפקידה של הסנהדרין, שהייתה כפופה למרותם,[23] וטענו כי "כל העדה" היא הסנהדרין.[24] זוהי פרשנות קיצונית ביותר בהתחשב בעובדה שלאורך התנ"ך כולו, המילים "כל העדה" מתייחסות אך ורק לישראל, לא לגוף נפרד כלשהו. אך זה לא מנע מחז"ל לחזור על אותה קביעה בבואם לפרש את שמות י"ט 3. גם שם הם טוענים ש"בית יעקב" הוא הסנהדרין.[25] כמובן שבמקור, גם "בית יעקב" אינו מתייחס אלא לבני ישראל.
דוגמאות אלה מעידות על פרשנות מעוּותת של התנ"ך, ועל סילוף מכוּון של המשמעות; לרבנים אין כל בעיה לעוות את התורה, כל עוד הדבר משרת את מטרתם. כדי לבסס את טענותיהם ביחס לסמכותם ולקיומה של התורה שבעל-פה, הם מרחיקים לכת ומסלפים אפילו את הטקסט המקודש.[26]
[א] ישי רוזן-צבי, "בין משנה למדרש, קריאה בספרות התנאית", עמ' 39-41.
[1] קדרי, מילון העברית המקראית, עמ' 799, 848.
[2] גיטין ס' ע"ב.
[3] אמנון בזק, עד היום הזה, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2013, עמ' 416.
[4] מדרש שמואל על אבות א.
[5] שמעון ראבידוביץ, עיונים במחשבת ישראל – כרך ראשון, ראובן מס בע"מ, 1969, עמ' 46-47.
[6] נחום מ' סרנה (עורך), עולם התנ"ך – תהלים ב, הוצאת דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 1993-1996, עמ' 209.
[7] תמורה י"ד ע"ב.
[8] משה וינפלד ודוד כהן-צמח (עורכים), עולם התנ"ך – דברים, הוצאת דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 2002, עמ' 139.
[9] סנהדרין ל"ב ע"ב.
[10] בן-ציון רוזנפלד, בתוך מנחם שטרן, ישעיהו גפני ואהרן אופנהיימר (עורכים), יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1993, עמ' 159.
[11] קדרי, עמ' 680.
[12] מדרש בראשית רבה, פרשת ויחי צח-צט.
[13] חיים זיכרמן, שחור כחול לבן: מסע אל תוך החברה החרדית בישראל, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2014, עמ' 191.
[14] ישעיהו נבנצל, איש תם וישר: לימוד ועיון בספר איוב, ראובן מס בע"מ, ירושלים, 2008, עמ' 143.
[15] מדרש תנחומא נח ג.
[16] ספר איוב נכתב ככל הנראה לפני זמנו של משה, ולכן אינו מציין אפילו את התורה שבכתב, לא כל שכן תורה שבעל-פה. ראו: עולם התנ"ך – איוב, דברי הימים, הוצאת דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 1993-1996, עמ' 16.
[17] איוב מ"ב 7.
[18] זיכרמן, עמ' 320.
[19] כתובות ק"ג ע"ב.
[20] מדרש בראשית רבה מח.
[21] חוק זה נקרא "עמידת זקן". ראו משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, ראובן מס בע"מ, 2008, עמ' 169.
[22] ראו לאור פס' 2, 20.
[23] י' ל' לוין אצל ג' ברקאי וא' שילר (עורכים), עמ' 136-138.
[24] יומא ע"ג ע"ב.
[25] מדרש שמות רבה, סדר יתרו, פרשה כח.
[26] חנן גפני, פשוטה של משנה: עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 192.
