קהילת 'ביתא ישראל' מהווה עדות נוספת לכך שהתורה שבעל-פה לא ניתנה בסיני, אלא שהיא התגבשה מאוחר יותר על ידי חז"ל. קהילות היהודים באתיופיה הן דתיות ביותר, אך אינן מכירות את מסורות התורה שבעל-פה. הכיצד? הסיבה נעוצה בכך שהיהודים גלו לאתיופיה לפני תקופת בית שני ולכן לא נחשפו למסורת הרבנית שהחלה להתגבש רק לקראת המאה ה-1 לספ'. פרופ' דניאל שפרבר סובר שקהילות היהודים באתיופיה, שגלו מארץ ישראל בתקופת בית ראשון, קיימו מסורת משלהם; מנהגיהם המבוססים על המקרא ואשר קודמים לתקופת חז"ל ולפרשנותם ההלכתית של הפרושים.[1] מנהגיהם מבוססים על המקרא וקודמים לתקופת חז"ל ולפרשנותם.
בספרו "יהדות אתיופיה – זהות ומסורת" מדגיש פרופ' מיכאל קורינאלדי, מומחה ליהדות אתיופיה, שהמשנה והתלמוד, לצד יתר כתבי התורה שבעל-פה, לא היו ידועים כלל לעדה האתיופית.[2] הוא מוסיף ש"מקורות התורה שבעל-פה אינם ידועים להם כי בבית שני נתחברו ולא השיגום".
ד"ר יוסי זיו[3] חקר במשך שמונה עשרה שנה את חייהם הדתיים של יהודי אתיופיה. לפי ממצאיו שפורסמו[4] היהודים שגלו לאתיופיה התנתקו מישראל טרם הפכה המסורת הפרושית-רבנית למונופול. הוא מסביר כי יהודי אתיופיה חיו בגלות כשהם מנותקים מעם ישראל, ושם הם המשיכו לשמור את מנהג אבותיהם עד ימינו. ממצאיו של ד"ר זיו מבהירים שבקהילה האתיופית יש הלכות רבות המנוגדות להלכה הרבנית המקובלת היום, אך דומות לאלה שמופיעות במגילות קומראן ובסִפרות בית שני. כמו כן נמצאו סתירות משמעותיות בין ההלכה הרבנית, הנהוגה על פי השולחן ערוך, לבין ההלכה של הקייסים.[5] למשל, יהודי אתיופיה אינם מדליקים נרות שבת משום שהם מקפידים על איסור הבערת האש, גם אם מבעירים אותה לפני כניסת השבת.
דוגמאות נוספות: במסורת הרבנית נתפסים יחסי אישות כחלק מעונג שבת, אבל בהלכה האתיופית הם נתפסים כמטמאים את הגוף ולכן הם אסורים בשבת. הלכה זו מופיעה במגילות קומראן וגם בספר היובלים. ההלכה הרבנית אוסרת על אבלים להסתפר ולגלח את זקנם,[6] ואילו בעדה האתיופית המנהג הפוך. שם יש להתגלח ולהסתפר קצוץ. גם בנקודה זו מצא ד"ר זיו שורשים למנהג שקיים בתנ"ך: כשהבשורות הרעות הגיעו אל איוב, הוא גזז את שערות ראשו; בכמה מנבואות ישעיהו ויחזקאל מסופר על יהודים שגזזו את שערות ראשם לאות אבל. פערים נוספים בין ההלכה האתיופית לבין הלכות שולחן ערוך התגלו גם בהלכות שחיטה ונידה.
למרבה האירוניה, ומבלי לשים לב, אתר "הידברות" פרסם כתבה על יהדות איתיופיה, בה הוא מודה כי התורה שבעל-פה היא המצאה מאוחרת:
מכיוון שקהילת יהודי אתיופיה התנתקה משאר עם ישראל לפני חורבן בית שני, היא לא הייתה מודעת לתורה שבעל-פה. כך, למשל, לא נהגו יהודי אתיופיה לחגוג את חג החנוכה. הם ניהלו את חייהם לפי דברי התורה ככתבם וכלשונם, כולל הקרבת קרבנות וכדומה.[7]
"הגדת אתיופיה" סותרת את התורה שבעל-פה
"הגדת אתיופיה" (הגדה לפסח של יהודי אתיופיה בעריכת הרב מנחם ולדמן) מבהירה שהרבנים באתיופיה לא נהגו להתלבש לפי הסממנים החיצוניים המוכרים כיום ביהדות ההלכה הרבנית, אלא הקפידו על לבוש שונה לחלוטין, כמו שאפשר לראות בתצלומים משנת 1937:[8]
בשלהי המאה ה-20 הצליחו כמאה אלף יהודים אתיופים להגשים את חלומם ולעלות לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, שבמהלכן הם חיו שם בבידוד יחסי. למרות שבאתיופיה הם לא שמרו את התורה שבעל-פה ואף לא ידעו דבר אודותיה, הם הקפידו על חיי הקהילה המתוארים בתורת משה; הם שרדו למעלה מאלפיים שנה בשל היותם קבוצה ייחודית, המתבדלת מהגויים שסביבה. הם לא נעלמו ולא נמחקו, הקפידו על העלאת קורבנות, שמרו על הלכות טהרה מחמירות (נידה ויולדת, טומאת שרץ ונבלה, טומאת המת והגוי), וגם על כמה מלאכות של הכהונה.
לעומת זאת, מנהגים כמו הנחת תפילין, הדלקת נרות ותפילת שמונה עשרה נתפסו על ידם כזרים ומשונים, ולכן הם לא התקבלו כאן כיהודים טהורים דיים. עם הגיעם לארץ, אפילו מנהיגי הקהילה, הקייסים, נאלצו להשתתף בתוכנית לימודים מייגעת שנמשכה שבע שנים, ולעיתים אף להתגייר, לפני שהותר להם לקבל את הסמכות הדתית על קהילותיהם.
[1] שלום, שרון, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, בהוצאת: משכל (ידיעות ספרים), 2012. עמ' 11.
[2] מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה: זהות ומסורת, 2005: 62.
[3] זיו הציג את מחקרו ביום עיון שנערך בבית ספר שדה כפר עציון, לרגל חג הסיגד – החשוב בחגי יהדות אתיופיה.
[4] מאמר מתאריך 30.11.16, נגיש ב-http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4886218,00.html.
[5] "קייס" – מנהיג דת באתיופיה.
[6] עיין: משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק ה.
[7] www.hidabroot.org/article/118711.
[8] רבני יהדות אתיופיה. צולם בשנת 1937. מתוך הספר “הגדת אתיופיה” בעריכת מנחם ולדמן.
