התירוץ הרבני לכך שבשלב מסוים העלו חז"ל את התורה שבעל-פה על הכתב מתועד בתלמוד הבבלי.^[1] נאמר שם שלמרות שבהתחלה נאסר לכתוב את התורה שבעל-פה, הם נאלצו לעשות זאת לאחר חורבן הבית השני מחשש שתישכח. זהו תירוץ תמוה משני טעמים: ראשית, רבי חנינא התרברב שאם תישכח התורה מישראל, הוא יוכל להחזירה ללא קושי באמצעות פלפוליו.^[2] אם יכול רבי חנינא להיזכר בכל התורה על ידי פלפוליו בהלכה, מדוע היה צורך להעלות אותה על הכתב? שנית, מסופר שעתניאל בן קנז הצליח להחזיר את ההלכות האבודות האלה מתוך פלפולו.^[3] ואם הוא הצליח לעשות זאת, מדוע לא עשו זאת רבי חנינא וחבריו בתקופת בית שני? מדוע דווקא אז לא הייתה ברירה אלא להעלות אותה על הכתב?

בתלמוד מסופר^[4] שלאחר פטירתו של משה נשתכחו שלושת אלפים הלכות,^[5] בנוסף לשבע מאות ספקות שצצו אצל יהושע בן נון ושלוש מאות הלכות שנשתכחו ממנו. מדוע לא כתבו כבר אז את התורה שבעל-פה, כאשר כל כך הרבה הלכות החלו להשתכח מישראל? מדוע חיכו חז"ל דווקא עד תקופת בית שני ורק אז נרתמו למלאכה?

יתרה מכך, אם כבר בימיו של משה, המנהיג הדגול שלכאורה קיבל ישירות מאלוהים את התורה שבעל-פה, נשתכחו שלושת אלפים הלכות, מה זה אומר על הדורות שבאו אחריו? כמה הלכות יכלו הם לשכוח?

_{[1] גיטין ס' ע"א.
[2] בבא מציעא פ"ה ע"ב.
[3] ראו הרחבה אצל מנחם לורברבוים, מיכאל וולצר, נעם זהר ויאיר לורברבוים (עורכים), המסורת הפוליטית היהודית – כרך א: סמכות, 2007, עמ' 189.
[4] תמורה ט"ז ע"א.
[5] ראו הרב יצחק שילת (עורך), הקדמות הרמב"ם למשנה, 1996: 71.}