ראשי מאמריםהפרכת טענות הרבנים בנוגע למקורה של התורה שבעל-פה הפרכת טענה 16: התפילין (לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ)

כל המצוות הינן תורה שבעל-פה. ניקח לדוגמה את מצוות תפילין. בתורה כתוב: ‘וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך’. לא נאמר בשום מקום בתורה שבכתב שצריך לשים שתי קופסאות שחורות מעור בהמה על היד ועל המצח (הרב אורי שרקי).[1]


במצוות הנחת תפילין נאמר: ‘וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרָיִם’ (שמות יג טז). לא מפורש מהו האות, ועל איזה יד, ובאיזה מקום על היד? ומה משמעות המילה ‘טוטפת’? וכאן באה התורה שבע”פ שנמסרה מדור לדור, וכך אנו יודעים כיצד לקיים את המצוה (הרב שמואל זעפרני).[2]


כל הלומד בתורה שבכתב ומבקש לעשות את רצון ה’ ולקיים את המצוות, עומד תמה ואינו מבין את כוונת ההוראות שבה, ללא ליווי של הסבר בעל-פה. לדוגמה ניקח את הפסוק: “וקשרתם לאות על ידך” – הרי מקריאה בלבד של הפסוקים לא מובן כלל את מה בדיוק יש לקשור, במה לקשור וכיצד. האם מדובר בספר תורה שלם? היכן ביד? האם יש חשיבות לצבע או לצורה של מה שקושרים על היד? ועוד שאלות רבות (הרב זמיר כהן, הידברות, גיליון 207).[3]

חז”ל מצאו אסמכתא למצוות הנחת התפילין בדברים ו’ 4-9, בקריאת השמע. בפסוק 8 כתוב: “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ”. כמה פרקים לאחר מכן מופיע משפט דומה: “וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם” (י”א 18).

על בסיס שני פסוקים אלה בנו הרבנים תילי תילים של הלכות והנחיות מפורטות העוסקות בצורת התפילין ובאופן ליפופן על הזרוע והראש. כל זאת מתוך הנחה שהמילה “טוטפות” מדברת על חפץ בעל רצועות עור הצבועות בשחור. האם אלוהים אכן התכוון לכך שהאדם יתקרב אליו באמצעות ליפוף רצועות צבועות העשויות מעור בהמה על זרועו? אם כך אכן היה הדבר, איך זה שבשום מקום בתנ”ך – והרי מדובר באלף וחמש מאות שנות היסטוריה של העם היהודי – אף דמות מקראית מעולם לא מתוארת כמניחה תפילין ואף דמות איננה מתוארת כמתייחסת למצוות התפילין הרבנית, אף לא פעם אחת?

עובדה זו מעלה את השאלה המתבקשת – כיצד הגיעו הרבנים מ”טוֹטָפֹת” ל”תפילין”? המילה “תפילין” כלל לא מופיעה בתנ”ך. חז”ל לקחו את המילה “טוֹטָפֹת”,[4] הוציאו אותה מהקשרה וטענו שמדובר בתפילין (תשמיש קדושה עשוי עור בהמה). אך מקור המילה טוטפת הוא ככל הנראה ארמי – טוֺטֶפְתָּא, ופירושו תכשיט נשי[5] או קישוט.[6] זאת אומרת, שכפי שתכשיט יקר לליבך ולכן לא תשכח מקיומו, כך גם באופן סמלי, על אלוהים להיות יקר לליבך ולמחשבותיך כמו תכשיט, כך שתזכור את אלוהיך תמיד.

את המשמעות המקראית המקורית של המילה טוֹטָפֹת אפשר גם להבין בקלות בעזרת השוואה של שני הציוויים הכמעט זהים, המופיעים בשמות י”ג 9, 16:

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ (שמות י”ג 9)

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (שמות י”ג 16)

פסוק 9 מפרש את פסוק 16, שהרי “טוטפת בין עיניך” מקביל ל”זכרון בין עיניך”. הפסוק אינו מדבר על תכשיט פיזי שיש לענוד בין העיניים. אלא, כפי שהאדם מקפיד לזכור לענוד את התכשיט היקר שהוא מתפאר בו, כך עליו לזכור את האלוהים שהוציא אותו מארץ מצרים. זה עתה הוציא אלוהים את העם ממצרים באותות ובמופתים, לאחר שסבל והתענה שם במשך מאות בשנים. פרק י”ג בספר שמות מדגיש את חשיבות הזיכרון לדורי דורות של מה שקרה. המיקום המצוין בפסוק חשוב לא פחות. האזור שבין העיניים מייצג את מרכז החשיבה שלנו, והעיניים הן שמובילות אותנו. הכוונה היא שהאמונה של העם באלוהים צריכה לבוא לידי ביטוי במעשים (עַל יָדְךָ), במחשבות (בֵּין עֵינֶיךָ) ובלב (עַל לְבָבֶךָ).

ברצוננו להפריך כאן את הקשר שיצרו חז”ל בין פסוקים אלה לבין הנחת תפילין. אם אלוהים אכן דורש שנקיים מצווה זו מדי יום, אם היא אכן כה מרכזית, אז כאמור, היה ראוי למצוא לאורך התנ”ך מאות תיאורים, אולי אפילו אלפים, של בני ישראל כשהם מניחים תפילין; היינו מצפים לקרוא שמלכים כמו שאול, דוד ושלמה הניחו תפילין; שנביאי התנ”ך עשו זאת, או לפחות הוכיחו את העם על אי קיום מצווה זו. אלא שלמעשה, אין אפילו אזכור אחד, ולו גם מרומז, לכך שגיבור מקראי כלשהו הניח תפילין אי-פעם בחייו.

ההלכה הרבנית מיישמת את הפסוקים האלה באופן מילולי. אלא שהבעיה עם פירוש מילולי לפסוקים הללו היא שהם מצווים לשים טוטפות לא רק בין העיניים ועל היד, אלא גם “עַל לְבָבֶךָ” ו”בְּפִיךָ”. אם כך, מדוע הרבנים אינם קושרים רצועות עור גם על החזה ועל הפה? במשלי ג’ 3 נאמר: “חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ”. מדוע הרבנים לא מפרשים גם פסוק זה באופן מילולי וקושרים תפילין על הגרון?

יש בעיה נוספת עם הפירוש הרבני לפסוקים משמות ודברים. היא קשורה להיבט הפילולוגי והמגדרי. את מצוות התורה אפשר לחלק לקבוצות שונות. למשל: מצוות עשה מול מצוות אל תעשה; או מצוות שהזמן גרמן, מול מצוות שאינן תלויות בזמן. חלוקה נוספת נעשית לפי סוג הנמען (או המושא) שלהן, כלומר לפי הקבוצות באוכלוסייה שאליהן המצוות פונות. בדרך כלל מדובר בארבע קבוצות: 1) מצוות שנועדו לגברים בלבד; 2) מצוות הפונות לנשים בלבד; 3) מצוות הפונות אל קבוצה מוגדרת מתוך עם ישראל (כוהנים ונזירים למשל); 4) מצוות הפונות לכלל ישראל.

לדוגמה, בספר ויקרא פרק י”ח מפורטות מספר מצוות הפונות לגברים בלבד, וכך גם בויקרא י”ט 27. בויקרא י”ב ובבמדבר ה’ 12-31 יש מצוות שנועדו לנשים בלבד. בויקרא ו’ ובויקרא ט”ז 2-28 יש מצוות שפונות לכוהנים ובפרק י”ד יש מצוות שנועדו למצורעים. כל מצווה שאינה שייכת לשלוש הקבוצות הראשונות, נועדה אפוא לכל עדת ישראל – נשים וגברים כאחד. וגם אם המצווה מנוסחת בלשון זכר, אין זה אומר שהיא פונה אך ורק לגברים. כך, למשל, הציוויים: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ’ 8), או: “לֹא תִרְצַח” (פסוק 13) – כמובן שהדרישה לזכור את השבת והציווי “לא תרצח” שכתובים בלשון זכר, פונים הן לגברים והן לנשים.

כעת נשוב למצווה בדברים ו’ 4-9:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

ברור מההקשר כי ציווי זה פונה אל כלל ישראל, גברים ונשים כאחד. אלא שבנקודה זו מתעוררת בעיה הקשורה בהנחת התפילין, שנגזרת מפסוק 8. הרי על פי ההלכה, רק גברים מניחים תפילין.[7] נאמר מפורשות: “נשים פטורות מלהניח תפילין. ואם רוצות להחמיר על עצמן ולהניח תפילין, יש למחות בידן”. אבל אם הטוטפות (התפילין) המוזכרות בפסוק 8 נועדו לגברים בלבד, מדוע צריכות נשים לקיים את יתר המצוות המפורטות באותם פסוקים? האם, למשל, הן פטורות מן המצווה לאהוב את אלוהים בכל ליבן (פסוק 5)? יש כאן חוסר עקביות המעיד על הוצאה גסה של פסוק מהקשרו.[8]

פרופ’ יהודה אליצור מזכיר את פרשנותו של רשב”ם למילים “לְאוֹת עַל יָדְךָ” משמות י”ג 9, פרשנות שצונזרה על ידי הרבנים.[9] הרשב”ם טען כי: “לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך”. אליצור מוסיף שלמרות שהרוב סבורים שפשוטו של מקרא עוסק במצוות תפילין, “רשב”ם חולק על הדעה הרווחת… ומדגיש, כי מצוות תפילין היא אך מדרשו של הכתוב ואילו פשוטו אחר”.[10] כלומר, אפילו בין הרבנים היו כאלה שראו כאן מצווה סמלית בלבד. אבל את הפרשנות הזו דחו הרבנים האחרים וצנזרו אותה. גם הרב ד”ר שרון שלום מודה כי רק בתקופה מאוחרת יותר החליטו הרבנים לא להסתפק בממד הסמלי של המצווה ולשוות למצווה נופך מעשי חדש.[11]  

החוקרים מלמדים שמנהג קשירת התפילין רווח בעם עוד לפני תקופת התנאים. מסתבר שקמעות הדומים בצורתם לתפילין היו נפוצים בתרבויות עתיקות של עובדי אלילים, ובעיקר באגן הים התיכון.[12] פרופ’ מנחם הרן מציין כי “במקורם נתפסו ה’טוטפת’ וה’אות’ כסמלים מאגיים דימוניים, ושימוש בקמעים מעין אלה, שהיו מוצמדים לראש או לזרוע, היה נוהג בעולם העתיק”.[13]

מה שקרה עם קמעות אחרים קרה כנראה גם כאן. רבני הפרושים ראו את הטקסים הנהוגים בקרב עובדי האלילים ואימצו חלקים מהם, תוך גיורם. שימוש בקמעות הנקשרים לגוף רווח בתרבויות פגאניות רבות באזור מסופוטמיה.[14] במצרים, למשל, נהגו לכתוב מילים על פפירוס, לקפל את הנייר ולתחוב אותו בתוך אריגי פשתן תפורים לקופסה, מתוך אמונה שהקמעות האלה ניחנו ביכולת לברך את מי שהם נמצאים בבעלותו.[15]

מצוות הנחת תפילין מתבססת על כך שחפץ דומם (רצועות עור) הופך בעת כריכתו סביב הזרוע לקמע קדוש שניחן בסגולה על טבעית, מעין חיבור מיסטי בין המתפלל לבין אלוהים. ואכן, חז”ל ראו בתפילין קמע בעל כוח אפוטרופאי, שיכול להרחיק רוחות רעות ושדים.[16] פרופ’ טור-סיני מעלה את האפשרות שהתפילין, בצורה שנקבעה על ידי חז”ל, נשאלו ממצרים העתיקה, שם קשרו על הראש נחש קדוש כקמע שמזכיר את התפילין.[17] פרופ’ יהושע בלאו הראה שאפילו בכתבי הרמב”ם (שלכאורה סלד מהשימוש בקמעות) מתגלה זיקה בין הקמע לתפילין.[18]

"תפילין" בקרב עמים פגאנים

“תפילין” בקרב עמים פגאנים

הרב ד”ר שרון שלום, חוקר יהדות מאוניברסיטת בר-אילן, מבהיר שהקהילה האתיופית הדתית כלל לא הכירה את המסורת התלמודית של הנחת תפילין. העובדה שלמנהג אין זכר בלקסיקון הדתי שלהם מעלה תהיות רבות לגבי ההיסטוריה של המצווה. מסתבר שזהו מנהג המקודש אך ורק בהלכה הרבנית ואין לו כל תיעוד בטקסט קדום אחר.[19] העובדה שטקס הנחת התפילין נעדר מיהדות אתיופיה מהווה עדות לכך שהוא טקס שחדר לעם ישראל רק לאחר חורבן בית המקדש הראשון, מה שגם נתמך על ידי פרופ’ נעם זהר מאוניברסיטת בר-אילן, שמודה שחז”ל גיבשו את מצוות התפילין רק בשלהי בית שני; עד אז, הוא טוען, הפסוק “וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך” התפרש באופן אלגורי בלבד, דהיינו כי המצוות תהיינה חקוקות וקשורות בלב ובמוח.[20] רק בתקופה מאוחרת יותר החליטו הרבנים להוסיף למצווה ביטוי מעשי. פרופ’ זהר בעצמו מביא כראיה את העובדה שיהדות אתיופיה כלל לא הכירה את המנהג.[21] באנציקלופדיה המקראית נאמר כי לפי פשט הכתוב בדברים ו’ 8, “אין כוונתם [של הטוטפות] לחפצים ממשיים, אלא למטאפורות לזכירה”.[22]

 

מה לגבי התפילין העתיקות שנמצאו במערות קומראן?

 

ראה כיצד לאחר אלפיים שנות גלות חזרו יהודים מכל קצוות תבל עם אותן תפילין (הרב דניאל בלס).[23]


כשמצאו את התפילין של ראש במערות קומראן… אלפיים ומאתיים שנה והתפילין לא השתנו. עם ישראל מדייק, כי כמו שקיבלנו בדיוק ככה אנחנו מעבירים לדור הבא… אותן פרשיות של היום הן אותן הפרשיות שנמצאו אז. לא יותר ולא פחות. הכל מדויק. זה לא פלא. מה שמשה קיבל בסיני העביר לדור הבא והם לדור הבא וכך עד עצם היום הזה (הרב זמיר כהן).[24]

ראשית, בשפה הפילוסופית מדובר בכשל לוגי שנקרא “נון סקוויטור” (“אינו נובע מכך”) – המסקנה בטיעון (כי תורה שבעל-פה נמסרה על הר סיני) אינה נובעת מהנחת המוצא (כי מנהג התפילין הוא עתיק). הוותק של מסורת כלשהי אינו מוכיח את “אלוהותה”. בנוסף, כפי שמייד נראה, דווקא לא כל התפילין זהות.

שנית, אכן, בשנת 2014 התפרסמה כתבה שכותרתה “התפילין העתיקות והקטנות ביותר”,[25] והכוונה לתפילין שגילן כאלפיים ומאתיים שנה. יש רבנים הטוענים שהממצא מוכיח כי התפילין קדמו לכתיבת התלמוד, והיות שכך, הן מהוות הוכחה לתורה מדויקת שהועברה בעל-פה ממשה בסיני ונשמרה עד ימינו באדיקות וללא סטיות. הלא ההלכה לגבי התפילין ברורה וכתובה במשנה, במשנה תורה של הרמב”ם ובשולחן ערוך (הלכות תפילין). בקיצור שולחן ערוך אף נאמר כי “מי שמניח תפילין פסולין, לא בלבד שאינו מקיים את המצווה, אלא שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה, שהוא עוון גדול”.[26] בהמשך מציינת ההלכה בדיוק רב כיצד אמורים להיראות התפילין שלכאורה הועברו מדור לדור, החל במשה וכלה ברבנים.

אך זוהי טעות אומללה. ד”ר יונתן אדלר חקר את אותן תפילין ומצא כי קיימים הבדלים מהותיים בינן לבין התפילין כיום: גודלן שונה, הצורה והצבע שונים ואפילו פסוקי התורה בתוכן אינם זהים לפסוקים המשולבים בתפילין כיום![27] אם כך, התפילין העתיקות (או לחלופין, התפילין כיום) אינן כשרות כלל וכלל. זאת אומרת שכל מה שחשיפת התפילין העתיקות מוכיח זה כי קמעות מסוג זה היו קיימים בקרב עם ישראל עוד לפני כתיבת התלמוד, וכי התפילין של היום שונות מהתפילין של אז ולכן קיומן בעצם רק מהווה סתירה לקיומה של תורה שהיא בעל-פה, שכן ההבדלים בינן לבין התפילין הרבניות מבהירים שההוראות בנוגע לתפילין לא הועברו ברצף מושלם מסיני. וכך הופכת ההישענות עליהן כהוכחה לקיומה של תורה שבעל-פה ל”שער עצמי”.

אומנם ייתכן שהעיסוק במאגיה, כשפים וקמעות למיניהם הגיע לשיאו בקרב חוגים רבניים רק בשלהי ימי הביניים, כפי שגורס פרופ’ גדעון בוהק,[28] אך ידוע שכבר בתקופת בית שני החלה תעשיית הקמעות לקבל הכרה מצד חז”ל; ולראיה, המשנה[29] חושפת – אולי בלי משים – שהתפילין היוו חלק בלתי מבוטל מתעשיית הקמעות האלילית שהייתה נהוגה בקרב הגויים.[30]

 

מה לגבי הילת התפילין?

בעקבות מחקר “מדעי” שהתפרסם בנושא השפעתה של הנחת התפילין על הראש,[31] הרבנים אוהבים לדבר על מה שנקרא “הילת התפילין”. לדבריהם, כשאדם מניח תפילין, רמתו הרוחנית עולה. האם יש ממש בטענה זו? ואם כן, מה משמעותה?

חסידי אותו מחקר מדווחים שהממצאים גילו כי כמות האנרגיה הרוחנית עלתה כאשר משתתפי המחקר הניחו תפילין לראשם. ד”ר סטיבן שרם פרסם מחקר אחר, המראה שנקודות המגע של התפילין בראש וביד חופפות את נקודות הדיקור הסיני, ושבאמצעותן ניתן לרומם לכאורה את האנרגיה הרוחנית. מחקרו אף הוכיח שהדרך שבה מניחים את התפילין הולמת את דרך הטיפול של הרפואה הסינית.[32]

אולם אם תוצאות מחקר זה אכן נכונות, המשמעות היא שלא התפילין הן שמעלות את האנרגיה; לתפילין עצמן אין כל השפעה רוחנית; מקום הנחתן הוא שמשנה את המצב. כלומר, אם נכרוך את התפילין על הרגל או סביב הבטן, לא תהיה להן כל השפעה אנרגטית יוצאת דופן. במקביל, אם נכרוך על הראש ועל היד פקק שעם של בקבוק יין, או נעל בית – גם כן נקבל את אותה התוצאה בדיוק של “הילה”.

יש להודות על האמת: בסך הכול, מדובר בתעשייה שמגלגלת מיליונים מדי שנה. החומרים שמהם עשויות התפילין אינם יקרים, אך היות שמדובר בתשמיש קדושה, עליהן לקבל חותמת רבנית. מחירן של תפילין נע בין 750 ל-1,500 ש”ח.[33] נוסף על כך, הרבנים מעודדים את חסידיהם לבדוק את התפילין שלהם מדי שנה ולהחליף את אלה שהוכרזו כלא כשרות.[34] מדובר בתעשייה המגלגלת לפתחה מיליונים בכל שנה.

 

[1] https://tinyurl.com/u6dflwp
 [2]https://tinyurl.com/qv8repb
[3] http://spotidoc.com/doc/2765052/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA

[4] שמות י”ג 16; דברים ו’ 8; י”א 18.
[5] לפי מילון העברית המקראית (קדרי, עמ’ 377).
[6] התלמוד מודה כי בתקופת בית שני היו נשים שנהגו לענוד תכשיט הקרוי “טוטפת” (בבלי, שבת נ”ז ע”א. ביאור שטיינזלץ).
[7] נשות הכותל ספגו ביקורת קשה בשל מאבקן להניח תפילין ולהתעטף בטלית. מעניינים הם דבריו של הרב מרדכי צבי, שמצד אחד יוצר תקדים ומתיר הנחת תפילין על ידי נשים ומצד שני פוסל את נשות הכותל על הסף: “ונשאל למה למחות בפניהן / הרי יש תקדימים למעשיהן / וכי בנותיו של שאול המלך או רש”י לא הניחו תפילין / וכי אשתו של יונה הנביא שונה מהן כשעלתה לרגל וחכמינו לא היו מוחין / אלא יש להבין דבר בסיסי / ואין כאן לא פיקנטריה ולא לשון הרע עסיסי / פשוט מאד והמעמיק יראה נכוחה / שיש וחכמים מצאו לנכון למחות או היתה דעתם נוחה / אם הכוונה היא מעלין בקודש בנוסף לקיום המצות החיוביות / יהיה קשה למנוע עשייה בידי הנשים הצדקניות / אך דא עקא שלא קשה לראות בעליל / שזאת התרסה וצורה של תרגיל / לקעקע את הממסד הקיים מתוך ידיעה / ואפשר להביא הוכחות לזה ולהרחיב היריעה / וכבר הזכרנו בראשית המאמר ומעלה אני חשד / שמישהו בכל הסיפור הזה נשמע משוחד / וכי נוכל להעיד עליהן אמת ובתמים / שפיהן וליבן שווים וזה מעשה תמים / הרי מטבע הדברים הדברים יעוררו סערה בקרב הציבור / והאם צעקות ועתונות ושערוריות עדיפות על דיבור / כל ההסברים וכל הטענות / לא יכסו את המגמה והכוונות / ויש מי שעוד יקרא לזה חוסר הבנות / ולא יהיה למי למה ואיך לענות / מדוע, אני שואל, להרוס במקום לבנות / וכי על ידי זה נוכל את בית המקדש לבנות”. נלקח מאתר: http://www.kooker.co.il. באתר של נשות הכותל נאמר: “המאבק של נשות הכותל התחיל בדצמבר 1988 לאחר הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות”. במסגרת הכנס תכננו המשתתפות לשאת תפילת הודיה לשלום המדינה ברחבת הכותל, עם ספר תורה. כאשר החלו לקרוא בתורה הגיבו הגברים באלימות. הם ירקו עליהן, תקפו אותן מילולית ולקחו בכוח את ספרי הסידור מידיהן. בתגובה אמר רב הכותל דאז, מאיר גץ עליו השלום, ברדיו קול ישראל: “מה שעשו נשות הכותל זו פרובוקציה זולה וזה כמו להביא חזיר אל רחבת הכותל המערבי. נשים בכותל זה כמו חזיר בכותל”. http://womenofthewall.org.il/he.
[8] אגב, הדברים נכונים גם לגבי הפסוקים המקבילים בשמות י”ג ודברים י”א; גם שם ברור מעל לכל ספק שההקשר הוא כלל ישראל – גברים ונשים.
[9] רבי שמואל בן מאיר, פרשן המקרא בן המאה ה-11 ונכדו של רש”י.
[10]  יהודה אליצור, ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגרפיים, היסטוריים והגותיים, 2000: 16.
[11] שרון שלום, בתוך – מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012, עמ’ 363 (הערת שוליים מס’ 168).
[12]  בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח’, 1982: 886-888.
[13] מנחם הרן, האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים, חלק ב, 2003: 180.
[14] בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח: שם, תתני, ירושלים, מוסד ביאליק, 1982: 886.
[15] Kaiser, W. C., Jr. (2008). Exodus. In T. Longman III & D. E. Garland (Eds.), The Expositor’s Bible Commentary: Genesis–Leviticus (Revised Edition) (Vol. 1, p. 437). Grand Rapids, MI: Zondervan.
[16] ראו בעניין זה את מאמרו של חיות יוסף, “רבי משה זכות מגרש הרוחות: קבלה מאגיה ורפואה בראשית העת החדשה”, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, קיץ תשס”ג, עמ’ 121-142.
[17]  טור-סיני, הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים, כרך האמונות והדעות, 1955: עמ’ 127.
[18] יהושע בלאו (עורך), תשובות הרמב”ם, כרך ב’, 1989: עמ’ 539. ראו גם במשנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י ה.
[19] שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 108.
[20] אליבא דיהושע השל, שורשיה של מצוות התפילין אינם בתורה שבכתב; הוא סבור שכוונת הביטוי “לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם” היא “בדרך משל ומליצה, והמובן העיקרי בהם שלא ימושו מזכרונם תמיד” (שור יהושוע השיל: מאמרים, 1972: עמ’ 193).
[21] שרון שלום, עמ’ 363 (הערת שוליים מס’ 168).
[22]  בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח’, 1982: עמ’ 893.
[23] www.hidabroot.org/question/214938.
[24] www.youtube.com/watch?v=l4YPTLpM9pI & www.youtube.com/watch?v=DkJ4Qfe-aNs.
[25] http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/573/445.html.
[26] הלכות תפילין, סימן י.
[27] בראיון לאתר NRG בתאריך 18.04.2014:www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/573/445.html .  כמו כן, ראו: דוד נחמן, בתוך מגילות קומראן מבואות ומחקרים בעריכת מנחם קיסטר, כרך ראשון, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2009: 143.
[28] http://vod.walla.co.il/episode/1892359/hamishi-bakempus/episode-4.
[29] במסכת שבת.
[30] בפרק ח (משנה, שבת) מקשרים חז”ל בין “עור”, “קמע” ו”תפילין”: “המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה… נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין… עור, כדי לעשות קמיע. קלף, כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא ‘שמע ישראל’ (דברים ו’ 4)”.
[31] לפרטי המחקר: https://tinyurl.com/vdnuyby
[32] Steven Schram, Tefillin: An Ancient Acupuncture Point Prescription For Mental Clarity, Journal Of Chinese Medicine, No. 70, October 2002.

[33] www.mezuza.net.
[34] “מִנְהָג טוֹב לִבְדּוֹק אֶת הַתְּפִלִּין וְאֶת הַמְּזוּזוֹת כָּל שָׁנָה בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל” www.hidabroot.org/article/149155 וגם: www.jdn.co.il/breakingnews/549129.

עוד בנושא:

 לרגל השקת הספר 20% הנחה עם קוד הקופון: NEW20