הפרכת טענה 27: “לתורה שבעל-פה רציפות בלתי פוסקת מאז סיני”


מיד ברדת משה מהר סיני, ‘צירף’ הבורא לטקסט הכתוב פירוש בעל-פה, אותו מסר למשה רבנו בהר סיני, משה מסר אותו לתלמידו-ממשיכו יהושע ויהושע לזקנים, והשרשרת הזו לא נותקה ולו ליום אחד וממשיכה עד לימינו… התורה שבעל-פה ניתנה ישירות מהקדוש ברוך הוא למשה בסיני ונמסרה באופן רציף (הרב יחזקאל סופר).[1]


מדור לדור הועברה עלינו מסורת אמיתות התורה. אין אנו מסוגלים לדלג על פני הדורות ולאשש את נכונותה בדרך אחרת (הרב יובל שרלו).[2]


כאשר נשאל יהודי מניין הוא יודע שהיהדות אמת, הוא יאמר שכך קיבל מאבותיו, ואבותיו מאבותיהם, וכן הלאה עד לאבות אבותיו שיצאו ממצרים ועמדו כולם לפני הר סיני. כל יהודי שחי כיום הוא ממשיכה של המסורת שעברה מאב לבן לאורך הדורות, עד דור יוצאי מצרים… במילים אחרות, היהדות מבוססת על מסורת שעברה מאב לבנו, דרך עם שלם, לאורך הדורות, מהדור שראה את מעמד סיני בעיניו ועד דורנו (הרב משה רט).[3]

הרבנים מלמדים כי התורה והמסורות הועברו בעל-פה מדור לדור, “תוך שמירה על רציפות היסטורית בלתי פוסקת”.[4] אלא שמדובר במיתוס שלא רק שאין לו תימוכין במקרא, אלא שהוא מיתוס שקל למדי להפריכו דווקא באמצעות המקרא עצמו. אין ספק כי לאורך ההיסטוריה אימץ עם ישראל מנהגים, טקסים ומסורות שונות, שלא ניתנו לו במעמד הר סיני.

לפי המקרא, במאה ה-7 לפנה”ס מצא הכוהן הגדול חלקיהו בן שלום את “ספר התורה” או “ספר הברית” בבית המקדש. הוא העביר אותו לשפן הסופר, וזה הקריא אותו באוזני המלך יאשיהו. לשמע הדברים קרע המלך את בגדיו ופסק:

לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה’ בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה’ אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ (מל”ב כ”ב 13).

ואכן, הספר הוקרא באוזני העם, ובטקס מרשים נכרתה מחדש הברית לפני אלוהים, כשהעם מתחייב לקיים את הדברים הכתובים בספר – “לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ”. אין בסיפור הזה שום אזכור לקיומה של תורה שנמסרה בעל-פה.

מאוחר יותר ביער יאשיהו את עבודת האלילים מהמקדש ומרחבי הממלכה, וחגג את הפסח כפי שלא נחוג מימי השופטים:

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה’ אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה; כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה (מל”ב כ”ג 21-23).

אילו הכירו שפן הסופר, חלקיהו הכוהן, יאשיהו המלך או מישהו אחר בעם ישראל את התורה שבעל-פה, שלכאורה עברה ברצף בלי שנותקה, איך ייתכן שהם לא ידעו כיצד לחגוג את הפסח או לעבוד את אלוהים? חוסר הידיעה שבא לידי ביטוי בסיפור הזה מוכיח שלא הייתה כל מסורת שהועברה לידיהם בעל-פה וברצף. אם יטענו הרבנים שהעם ידע את התורה שבעל-פה, ושרק המלך, הכוהן והסופר לא הכירו אותה, דומה תהיה הטענה, לטענה שבני ישראל לא היו מסוגלים לספור מ-1 עד 100, אבל שלטו היטב באלגברה לינארית ובחשבון דיפרנציאלי.

למעשה, מה שאירע בימיו של יאשיהו חזר על עצמו לאורך כל התנ”ך. לא רק שאין כל עדות לקיומה של תורה בעל-פה, מדי פעם נחשפה בּוּרוּת מבישה של העם בנוגע למצוותיו הכתובות של אלוהים. ואם הבורות בנוגע לתורה הייתה כה בוטה, איך אפשר להאמין שהעם הקפיד דווקא על תורה שהועברה לכאורה בעל-פה?

לאורך כל ההיסטוריה הפרו רבים ממנהיגי העם את מצוות התורה שבכתב ולא הקפידו על מועדי ה’. פסח וסוכות לא נחוגו באופן קבוע, ופה ושם יש בתנ”ך אזכור של חילול שבת של העם כולו, לצד בורות מוחלטת שהעם הפגין בנוגע למצוות התורה שבכתב. אפילו מצוות ברית המילה לא נשמרה כהלכה (כמסופר ביהושע ה’). קשה אם כן להאמין שלאורך כל התקופות הללו דווקא התורה שבעל-פה נשתמרה והועברה בנאמנות.

פרופ’ אלן אוורי-פק, חוקר יהדות ומומחה לספרות חז”ל אומר כי

הרעיון הרבני של תורה שבעל-פה לא יכול באופן רציני להיחשב כקובץ של חוקים ופרשנויות שבאמת היה קיים לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל. יהודים בתקופות ומקומות שונים אכן שמרו את כתבי הקודש בהתאם לפרשנויות טקסטואליות, אשר חלקן אולי עברו מדור לדור, אבל אין עדות לכך שמסורות אלו היו קיימות כקובץ מסורות מאוחד אשר נמתח בחזרה עד לסיני.[5]

כתבי הקודש חוזרים ומדגישים כיאנשי ישראל ויהודה הזניחו את התורה שבכתב. הדין, המשפט והעונש הנורא שאלוהים גזר על שתי הממלכות מבהירים שהעם לא קיים את מצוות התורה. ולמרות זאת, בתלמוד מסופר כי בימיו של חזקיהו:

בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו… תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה.[6]

איך זה ייתכן? הרי העם היה כה מרוחק משמירת המצוות, עד שעל מנת לחוג את הפסח היה צורך לצוות עליו להתאסף. אם כך, איך ייתכן שהם היו בקיאים בדיני טהרה?

דרך אגב, הרמב”ם מציין במפורש[7] כי ירמיהו הנביא קיבל את התורה שבעל-פה ומסר אותה הלאה. אך ירמיהו מודה בספרו (א’ 2) כי הוא התנבא בתקופת יאשיהו ולכן תמוה חוסר היכולת של עם ישראל טרם מציאת ספר התורה לקיים את המצוות ולחגוג את החגים, כאשר התורה שבעל-פה (שכאמור כוללת את התורה שבכתב), לכאורה הייתה כל העת בנמצא, ביד הנביאים.

בדומה לחג הפסח, גם סוכות, לפי נחמיה ח’, עד שמצאו את ספר התורה, לא ידעו בני ישראל כיצד לחגוג את חג הסוכות. נאמר שם כי במשך תקופה של מאות שנים, עוד מימי יהושע בן-נון, לא ישבו ישראל בסוכות:

וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד… וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ בְּיַד-מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי; וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. (נחמיה ח יד-טו, יז)

עובדה זו, כמובן, מייצרת סתירה לוגית חמורה כנגד רעיון התורה שעוברת בעל-פה, שהרי אם ישראל היו מודעים לתושב”ע, מן הסתם הם היו יודעים כיצד לחגוג את חג הסוכות.

ראו הרחבה נוספת לטיעון בפרק ד’ בספר: התורה שבעל-פה והתנ”ך.

 

[1] מגזין “מחפשים”: גיליון 4, עמ’ 22; גיליון 5, עמ’ 20 (הוצאת יד לאחים).
[2] https://tinyurl.com/qs6yofa
[3] https://tinyurl.com/tywcrkl
[4] מרדכי נויגרשל, מסע אל פסגת הר סיני, בהוצאת יהדות מזוית שונה, עמ’ 11-47.
[5] Oral Tradition (Judaism), in David Noel Freedman, ed., Anchor Dictionary of the Bible (New York: Doubleday, 1992), 5:37.
[6] סנהדרין צ”ד ע”ב.
[7] בהקדמתו למשנה תורה.

מאמרים בנושא: