הפרכת טענה 14: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא (דברים ל’ 12)


יסוד ברור הוא שהלכה נקבעת על פי חכמים, ולפי כללי פסק כמו ‘אחרי רבים להטות’, ולא על פי אות משמים כמו בת קול, ‘שאין משגיחין בבת קול’, ואפילו יבוא נביא ויפסוק הלכה לא נשמע לו, שנאמר ‘לא בשמים היא’, לאמור, שתורה כבר נמסרה בסיני ומאז היא מסורה לשפוט החכמים, ולהם ורק להם ניתן הכוח לפסוק הלכה (הרב דוד דב לבנון).[1]

 

שימו לב לפסוק המלא:

הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא׃ לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל’ 11-14).

ראשית, הרב לקח שלוש מילים מן הפסוק – “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא”, הוציא אותן מהקשרן ונתן להן משמעות חדשה שמעוותת את המקורית. לטענתו, “לא בשמים היא” פירושו שהכוח והשלטון כבר לא נמצאים בידי אלוהים. ואפילו אם אלוהים יצא בהכרזה כלשהי וישמיע את קולו מן השמיים, אין זה משנה. הכוח כבר לא בידיו, אלא בידי הרבנים. הרבנים אכן ביטלו את כוחם של הנביאים ואת כוחו של אלוהים עצמו (בת קול). אך השאלה היא כיצד עשו זאת ובאיזו סמכות, ולכך נגיע תכף. קודם כול חשוב לציין, הטענה שבפסוק כי “לא בשמים היא” מתייחסת לכך שהמצווה שהעניק אלוהים איננה רחוקה ומסובכת, איננה כזאת שאנחנו תלויים באיזה איש דת שיביא אותה אלינו ויפרש אותה עבורנו. אלא, שהיא קרובה אלינו מאוד – פשוטה להבנה ואפשרית ליישום. אם לא מוציאים את שלוש המילים מחוץ להקשרן, אזי פסוק זה, למרבה האירוניה, בעצם טוען את ההפך הגמור ממה שטען הרב דוד דב לבנון. פרופ’ יהודה איזנברג מהאוניברסיטה העברית מודה שכוונתו המקורית של הפסוק שונה מזו שהעניקו לו חז”ל:

הפסוק בהקשרו אינו מתכוון לכך. הפסוק מתייחס לשמירת המצוות, שהן אפשריות וקרובות”.[2]

שנית, הרב דוד דב לבנון אינו הראשון להוציא את שלוש המילים הללו מהקשרן בפסוק על מנת לטעון לסמכותם של הרבנים. חז”ל חטאו בכך עוד קודם לכן, כבר בתלמוד. למען האמת, אפשר לומר כי פרשנותם המעוותת של חז”ל לפסוק, היוותה את נקודת הציון המשמעותית ביותר ביהדות. על מנת להסביר את כוונתנו, נשוב תחילה מספר צעדים לאחור.

אם לאורך תקופת המקרא היהדות סבבה את המשכן ואת בית המקדש, הרי שלפני אלפיים שנה, כאשר נחרב בית המקדש, הרבנים נדרשו ברגע אחד להמציא את היהדות מחדש. קחו לדוגמה את יום הכיפורים. על פי המסורת היהודית, בסיומו של יום הכיפורים, המתין העם לאישור מאלוהים לכך שחטאי העם נמחלו ונסלחו. מה היה האישור? רש”י, בפירושו על יומא ל”ט, מסביר כי החוט האדום, “לשון של זהורית”, הפך מצבע אדום לְצבע לבן, מה שהיווה “סימן שמחל הקדוש ברוך הוא לישראל”. בקיצור ולעניין, “תפקידה של הלשון היה לברר האם התכפרו חטאיהם של ישראל” (הרב אברהם סתיו, “תפקיד הלשון של זהורית”).[3]

אבל שימו לב לזה: בגמרא, מסכת יומא פרק ד’, חז”ל מתארים כי כבר כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש, אותו חוט אדום, לשון הזהורית, הפסיק להלבין, ולכן גרם, יחד עם סימנים נוספים,[4] לדאגה רבה בקרב מנהיגי העם. מאז שנת שלושים לספירה הפסיק אלוהים לתת את האישור ביום הכיפורים. לשון הזהורית לא שינתה יותר את צבעה ללבן, זאת אומרת שרוח אלוהים עזבה ולא שוכנת יותר בבית המקדש, וקורבן הכיפורים כבר לא מתקבל לשם סליחת חטאים: “משמעות הדבר, שבית המקדש כמקום השראת שכינה חדל מלתפקד” (הרב אברהם סתיו, “תפקיד הלשון של זהורית”).[5]

במילים אחרות – על פי הרבנים עצמם – אלוהים אינו מוכן עוד לקבל את קורבן יום הכיפורים, וחטאי ישראל אינם מכופרים. משנת 30 לס’ אלוהים הפסיק לשכון בבית המקדש,[6] שארבעים שנה מאוחר יותר גם נחרב. מאותה העת, ללא בית המקדש, נוצר חלל ריק שאליו נכנסו הרבנים בניסיון להמציא את היהדות מחדש, באופן שבו היא תוכל להמשיך לתפקד גם ללא בית המקדש, ללא הקרבת הקורבנות, ללא סליחת חטאים וללא התערבותו של אלוהים. ואת זאת הם אכן עשו. הם לא היו זקוקים עוד לאישורו של אלוהים, כי הם החליטו להוציא את אלוהים מהמשוואה ולתפוס את מקומו בעצמם.

ואיך בדיוק הם עשו זאת? שימו לב לאגדה שהרבנים עצמם תיעדו בתלמוד (בבא מציעא נ”ט). זהו ללא ספק הקטע התלמודי המשמעותי ביותר ביהדות ההלכה, אשר ממחיש כיצד הדיחו הרבנים את אלוהים מתפקידו ולקחו לידיהם את סמכותו.

כאמור, הסיפור התלמודי מתייחס לוויכוח הקשור לשאלה הלכתית שולית למדי, אשר הועלתה על ידי אדם בשם עכנאי, שהיה בעל תנור עשוי חרס; עכנאי פרק והרחיב את התנור מחדש והשאלה ההלכתית שהביא בפני הסנהדרין הייתה: האם התנור החדש כשר או טמא? התלמוד מפרט כי רבי אליעזר הביא “את כל התשובות בעולם” כדי להוכיח כי התנור אכן כשר. אבל שאר חכמי הסנהדרין, בראשותו של רבי יהושע, לא קיבלו את התשובות וטענו כי התנור איננו כשר. רבי אליעזר מנגד המשיך והוכיח את טענתו בעזרת אותות על טבעיים: עץ תאנה נקרע משורשיו בדרך נס וניטע מחדש בצידה האחר של החצר, מים זרמו במעלה ההר בניגוד לכוח הכבידה וניסים נוספים – על מנת להוכיח שרבי אליעזר צודק. השיא הגיע כאשר קרא רבי אליעזר לעזרתו של אלוהים:

“אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו”.

ואז, השיב אלוהים דרך בת-קול מהשמיים וצידד ברבי אליעזר:

“מה לכם, אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו”.

כלומר, אלוהים קרא בבת קול מן השמיים שהוא תומך ברבי אליעזר. ואז, קם רבי יהושע והצהיר את אחת ההצהרות המשמעותיות ביותר בתלמוד ובעולם היהודי אי-פעם:

“לא בשמים היא!”

משמע, שהסמכות כבר לא בשמיים אצל אלוהים. מעכשיו, המנדט עבר לידיהם של הרבנים. עכשיו הכוח והשליטה אצלם. אבל לְמרבה האירוניה, האגדה שכתבו הרבנים לא מסתיימת פה. התלמוד ממשיך ומספר כי לאחר שהרבנים דחו את פסיקתו של אלוהים, אלוהים חייך בהכנעה ואמר:

“נצחוני בני, נצחוני בני!”

כלומר, על פי האגדה הזאת שאותה הרבנים בעצמם המציאו, אלוהים הודה כי הם ניצחו אותו. במילים אחרות, הרבנים המציאו סיפור, לפיו אלוהים העניק להם את הסמכות האלוהית. בסיפור התלמודי הזה, שמהווה שורש הסמכות של הרבנים, קל למדי לזהות שיש כשל לוגי מסוג “טיעון מעגלי”, שהרי הטענה לסמכות הרבנית מגיעה מהיכן? מתוך סיפור שאותו המציאו הרבנים בעצמם. דוגמה לכשל של ‘הצדקה מעגלית’ יותר חזקה – לא תמצאו בשום מקום.

 

[1] www.yeshiva.org.il/midrash/11419.
[2] http://www.daat.ac.il/he-il/kitveyet/michlol/eisenberg-lo.htm.
[3] http://www.daat.ac.il/he-il/hagim/hodashim/yom_hakipurim/stav-lashon.htm
[4] במסכת יומא (ל”ט ע”ב) חז”ל מספרים שכארבעים שנה לפני חורבן הבית (כלומר, בסביבות שנת 30 לס’), החלו להופיע אותות משונים בבית המקדש: הנר המערבי (שהיה אמור לדלוק כל הלילה) כבה; גורל של שם (הגורל שלפיו נבחר השעיר שיועלה כקורבן ביום הכיפורים) היה עולה ביד שמאל ולא בימין, כפי שהיה אמור לעלות; ודלתות המקדש נפתחו מעצמן. תופעות אלה עוררו דאגה רבה בקרב מנהיגי העם, כי הם הבינו שאלוהים חדל לספק ביום הכיפורים את האישור לכך שהקורבן השנתי התקבל ברצון.

[5] http://www.daat.ac.il/he-il/hagim/hodashim/yom_hakipurim/stav-lashon.htm
[6] בדיוק באותה התקופה בה נצלב ישוע מנצרת, ראו הרחבה בנושא: www.iGod.co.il/m009

מאמרים בנושא: