ראשי מאמריםהפרכת טענות הרבנים בנוגע למקורה של התורה שבעל-פה הפרכת טענה 12: כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים י”ז 10)

הפרכת טענה 12: כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים י”ז 10)


אנו מוצאים אם כן במפורש בתנ”ך, שישנה לחכמים סמכות להוסיף תקנות על גבי מצוות התורה…”וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ”… המקור לסמכות זו הוא מסורת שבעל-פה שנאמרה בסיני, ובה ניתנה לחכמים הסמכות להוסיף תקנות וגזירות (הרב שמואל אריאל).[1]


“וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ”, כל מה שיגידו לך אותם הרבנים. אותם התלמידי חכמים (הרב אפרים כחלון).[2]

 

כדי להוכיח את קיומה של תורה שנמסרה בעל-פה משתמשים הרבנים בביטוי “ככל אשר יורוך” שבספר דברים:

וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים י”ז 10).

לשיטתם, “ככל אשר יורוך” מתייחס לרבנים, כאשר ההיגיון הוא כי ישנה תורה שבעל-פה, אשר בהתבסס עליה שופטים הרבנים.

ראשית, הכשל הלוגי בטיעון זה הוא מסוג “אישור הסוגר”: נכונות הטענה הפותחת (קיומן של הוראות נסתרות בעל-פה) משתמעת מהנכונות של הטיעון הסוגר (לשופטים יש סמכות לשפוט). הרב שמואל אריאל מניח שאם לשופט ניתנה סמכות לשפוט, בהכרח גם ניתנו לו הוראות בעל-פה שעליהן הוא מסתמך. אבל אין כל הצדקה להנחה הזו, לא לוגית ולא מן הטקסט. שנית, יש בה שני כשלים לוגיים: “ערפול” ו”עסקת חבילה”, זאת מכיוון שהפסוק אינו מדבר כלל על רבנים או על תלמידי חכמים. כחלון ואריאל דחפו בכוח רבנים ותלמידי חכמים לתוך הטקסט המקראי.

אבל אם לא על רבנים ותלמידי ישיבות מדובר, על מי כן מדבר הפסוק? התשובה ברורה מן ההקשר, פסוק אחד קודם לכן:

“וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט” (דברים י”ז 9).

כך גם כמה פסוקים לפני כן, בסוף הפרק הקודם:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק” (דברים ט”ז 18).

למה שופטים, שוטרים, כוהנים ולוויים כן, ואילו רבנים ותלמידי ישיבה לא? עם ישראל זה עתה יצא ממצרים ועדיין המשרות האלה של שופטים ושוטרים לא היו קיימות בקרב העם. העם הלך וגדל, והתעורר הצורך המיידי ברשות מחוקקת ובשומרי חוק – שוטרים, שופטים ואנשי צבא – שישמרו על הסדר, יגנו על האזרחים, יעצרו עבריינים ויעמידו אותם למשפט. בפרשה זו משה ממנה את בעלי התפקידים האלה. בדברים י”ט ישנה דוגמה מעשית ליישום המצווה הזאת מדברים י”ז:

כִּי־יָקוּם עֵד־חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה׃ וְעָמְדוּ שְׁנֵי־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה’ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם׃ וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד־שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו (דברים י”ט 16-18).

לאחר מינוי השופטים והשוטרים מבקש משה מהעם להכיר בסמכותם ולשפוט משפט צדק:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת (מריבה) בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ׃ וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט׃ וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים י”ז 8-10).

אם רכושו של מישהו נגנב, בעליו היה יכול לפנות אל בעלי הסמכות השיפוטית – לשוטר ולשופט, ואלה היו מסייעים לו להוציא את הצדק לאור ומאלצים את הגנב להשיב לו את רכושו. השוטרים והשופטים, שבדרך כלל היו כוהנים ולוויים, הם בעלי הסמכות. סמכות על מה? “בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין” (דברים י”ז 8). “בין דם לדם”, כמו לדוגמה רצח. “בין דין לדין”, כמו לדוגמה גניבה ומרמה.

גם בימינו, אם יגנבו למישהו את המכונית, הוא לא יפנה לעזרתם של הרבנים, שהרי אין להם כל סמכות שיפוטית. הוא יפנה בעניין זה למשטרה ולבית המשפט. העובדה שלשופטים הללו יש סמכות לגזור דין או לחייב את הגנב להשיב את הגזלה, אין פירושה שאלוהים מסר להם הלכות בעל-פה, שבעזרתן הם אמורים לשפוט. טענה מעין זו מהווה קפיצה לוגית שאין לה כל בסיס הגיוני. הרי באותה מידה יכולנו לטעון שגם לשופטים בבג”ץ ניתנה תורה בעל-פה, מתוקף סמכותם לשפוט.

אגב, התלמוד הבבלי[3] מוציא את הפסוק מהקשרו ומפרש את הביטוי בפסוק 8 – “בֵּין דָּם לְדָם” – כאומר: “בענייני טהרה וטומאה, בין דם טהור לדם שאינו טהור”. פרשנות זו אינה אלא ראיה ברורה לכך שהמסורת הרבנית אינה מייצגת נאמנה את התורה שבכתב, אלא מעוותת את פסוקי התורה שבכתב על מנת לקדם את האג’נדה הרבנית, שהרי הפסוק בהקשרו אינו עוסק בסוגים שונים של דם, אלא במשפט פלילי, רצח, הריגה וכיוצא באלה.[4] זוהי הוכחה ברורה לכך שפסוקים אלה אינם מקנים לרבנים סמכות כלשהי לחרוץ דין, שהרי הם אפילו לא השכילו להבין את המשמעות המקורית בהקשרה.

בעזרת הפסוק הזה אפשר בסך הכול להוכיח כי לרשות המחוקקת יש סמכות לשפוט. על איזה בסיס הוא שופט? על אותו בסיס שמשמש כל שופט אחר בהיסטוריה: החוק שקבע המחוקק (אלוהים, במקרה של התורה), השכלתו, התבונה, הידע, ההיגיון הבריא, העדויות שמובאות בפניו וכמובן ניסיון החיים שלו, עקרונות המוסר המקובלים ומצפון ישר, ולא על בסיס תורה שבעל-פה (אשר כאמור, עצם קיומה נשען על כרעי תרנגולת).

חוץ מזה, רב אינו בהכרח כוהן או לוי. הכוהנים והלוויים היו צאצאי שבט לוי, והם לא יכלו להעביר את סמכותם לרבנים, שהרי הרבנים אינם בהכרח משבט לוי. הרבנים שמואל אריאל ואפרים כחלון שצוטטו לעיל, למשל, אינם כוהנים וגם לא לויים. הם גם אינם שוטרים או שופטים.

בקיצור, אין כל אזכור בפסוק הזה לאיזושהי תורה שהיא כביכול בעל-פה.

יתרה מכך, לפי הכתוב בדברים י”ז 8-9, האזרח הוא זה שאמור לבוא לשופט, לא השופט אל האזרח. היוזמה היא מצד האזרח, לא מצידו של השופט: “כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר: וְקַמְתָּוְעָלִיתָוּבָאתָ“. אבל הרבנים כופים את הלכותיהם על האזרחים, בניגוד לשופט שעוזר לאזרח לפתור בעיה שהוא (האזרח) שוטח לפניו. השופט אינו נכנס לביתו של הפרט וקובע מה עליו ללבוש, באיזה גודל צריכים להיות העציצים במרפסת שלו, מה עליו לאכול, כיצד עליו להתפלל, כמה ארוך הזקן שלו צריך להיות וכו’.

לסיכום, אין כל קשר בין פסוק זה לבין הסמכות שלקחו על עצמם הרבנים, להמציא ולקבוע הלכות. הפסוק בסך הכול מבהיר שמי שקיבל סמכות לשפוט, חייב להיות הגון וישר, ולא לעוות משפט. למען האמת, עצם הדרישה לשפוט בצדק, כבר יוצאת מתוך הנחה כי לשופט כן יש מרחב מסוים להפעלת שיקול דעת. קרי, שאינו נדרש לפעול בתוך מסגרת חוקים שלכאורה כבר הוענקו לו מראש בעל-פה.


מאמר המשך: הפרכת טענה 13: לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים י”ז 11)


[1] https://www.yeshiva.org.il/ask/113546
[2] הרצאת וידאו, ערוץ היוטיוב “הרב אפרים כחלון”, כותרת סרטון “אמיתות התורה שבעל-פה”. 8 ביוני, 2018.
[3] נידה י”ט ע”א.
[4]  יעקב טיגאי, מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא – דברים, כרך שני טז יח – לד יב, הוצאת האוניברסיטה העברית, עם עובד י”ל מאגנס, 2016, עמ’ 456. וגם: הרמב”ם, הקדמה לפירוש המשנה, עמ’ 22-24; ראו גם: ורמן ושמש, לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן, מוסד ביאליק, 2011, עמ’ 142.

עוד בנושא:

 לרגל השקת הספר 20% הנחה עם קוד הקופון: NEW20