ראשי מאמריםהפרכת טענות הרבנים בנוגע למקורה של התורה שבעל-פה הפרכת טענה 24: וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ (ישעיהו ל’ 20)

הפרכת טענה 24: וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ (ישעיהו ל’ 20)


בהביט האדם אל מי שדעתו נוחה ממנו, מתעוררת נפשו אל הכוונה השלימה ונחה עליו רוח ה’, וכל שכן בהיותו מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו, תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו שפע קדוש, וכמו שנאמר (ישעיה ל כ): ‘וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ’ (הרב מרדכי מנדל, מוקד תהילים).[1]


על ידי ראיית פני הצדיק מקבל ממנו ברכת שפע וטובה וברכה כי עליו חל ושורה אור השכינה (רבי שמאי גרוס).[2]

טענה זו איננה מתייחסת באופן ישיר לתורה שבעל-פה, אלא למעמדם הרם של הרבנים. בכל אופן, גם פה מדובר על הוצאת פסוק מהקשרו. אין שום קשר לתמונות (איקונות) של רבנים קדושים, דבר אשר לכשעצמו סותר את ציווי התורה: “לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה” (שמות כ 3). בישעיהו ל’ 20 ניתנת הבטחה כי בעתיד יראה עם ישראל את אלוהים במו עיניו: “וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ”. ממבנה הפסוק, ברור למדי כי המילה “מוֹרֶיךָ” (למרות שנכתבה בצורת רבים) מתייחסת לאלהים בעצמו, כפי שפירש רש”י בצדק: “מוריך, הקב”ה המלמדך להועיל”. אולם למרות המשמעות הברורה שנושא פסוק זה, הצליחו רבנים מסוימים לעוותו. האתר “השפה העברית” מסביר כי:

בחברה החרדית, המובן המקובל של הפסוק הזה הוא שעל האדם לראות באופן מוחשי את מוריו ורבותיו. אי לכך, נוהגים רבים לתלות בבתיהם דיוקנאות של רבנים חשובים ועליהם כתוב הפסוק הנ”ל. אבל זה לא פשט הפסוק: הפסוק בישעיהו לא מדבר כלל על מורים רבים אלא על מורה יחיד, ואינו מדבר על מורה בשר ודם, אלא על האלוהים: וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר, וּמַיִם לָחַץ; וְלֹא-יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ, וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ (ישעיהו ל כ). הנביא אומר שלעתיד לבוא הקב”ה לא יהיה עוד נסתר מהאדם (“וְלֹא-יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ”) – אלא הוא יהיה נגלה לעיני כל (“וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ”).[3]

אומנם נדיר, אך ניתן למצוא גם רבנים שמודים באופן מפתיע כי הפסוק אינו מתייחס לרבנים, אלא: “על פי הפשט זוהי נבואה שלעתיד לבוא נזכה לראות את פני השכינה” (הרב בנימין שמואלי)[4]

קמעות יכולים להופיע בצורות רבות, אשר אחת מהמפורסמות שבהן היא תליית תמונותיהם של קדושים על הקירות. פולחן מסוג זה מקובל ברוב הדתות אך מקורו נעוץ במסורות פגאניות, ובעיקר בפולחן האלילים הקדום של רומי.[5] בנצרות הקתולית העתיקה נקראו אותם תמונות או ציורים של קדושים בשם “איקונות”[6] והם כיכבו בירידים או קרנבלים שכללו תהלוכה נוצרית הנושאת את תמונות הקדושים לקול תשואות ההמון הנרגש.[7]

חז”ל לא היססו לאמץ את פולחן האיקונות הפגאני ואף גיבו אותו בפרשנות דחוקה לפסוק בודד מישעיהו ל’ 30, כפי שציינו לעיל: “…וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ”. כאמור, מההקשר של הפסוק ברור כי המילים “מוֹרֶיךָ” מכוונות לקב”ה, וכך כאמור, פירשו רש”י[8] ורוב הפרשנים אחריו. אך כאשר נוברים עמוק יותר באוקיינוס הספרות הרבנית, נחשפים על-נקלה לפירוש מגמתי ושונה בתכלית:

בשו”ת “יביע אומר”, חלק ו’, נאמר כי כאשר אדם “מתכוין אל רבו ונותן אליו לבו, תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו שפע קדוש, כמו שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך”. בשו”ת “יחוה דעת”, חלק ג’ סימן י”ט, מזוהה המילה “מוריך” עם הזקנים והחכמים; ובשו”ת “עטרת פז” חלק א’, כרך ג’, כתוב כי האדם מבין יותר בתורה כשרואה פני הרב, כדכתיב “והיו עיניך רואות את מוריך”. דהיינו, במרוצת הדורות נטשו הרבנים את הפירוש המסורתי הנכון של הפסוק ושל המילה “מוֹרֶיךָ” ופירשוהו באופן חדש וחסר ענווה – על עצמם.[9] למרות שעשרת הדיברות אוסרים על העם להשתחוות לתמונות, לקחו הרבנים פסוק מהתנ”ך, הוציאו אותו מהקשרו, עיוותו את משמעותו המקורית ויצרו ציווי חדש: על העם לכבד תמונות וצלמים. שלהם!

 

[1] www.tehillim-center.co.il/article/2509.
[2] http://beinenu.com/sites/default/files/alonim/119_50_74.pdf.
[3] www.safa-ivrit.org/expressions/more.php.
[4] https://www.hidabroot.org/question/192133
[5] משה פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66-67.
[6] ראו: גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – נצרות ונוצרים בארץ-ישראל, 2002: 65-66, 255-257; פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66-67; אבידב ליפסקר, שיר אדום שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על שירת אֶלזֶה לַסקֶר־שׁילֶר, 2010: 106.
[7] גרשון שקד, זהות : ספרויות יהודיות בלשונות לעז, 2006: 86; עד היום מלאים אתרי הקדושה הקתוליים, וביניהם כנסיית הקבר בעיר העתיקה של ירושלים, בתמונות קדושים (יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה – ירושלים במאה התשע-עשרה, 1977: 242-259; יעקב בורקהארט, תרבות הריניסאנס באיטליה, מתוך הסדרה: ספרי מופת ותרבות העולם, 1949: 460, 479-482).
[8] “מוריך – הקב”ה המלמדך להועיל” (רש”י על ישעיהו ל’ 20).
[9] עיין: בבלי, כריתות ו’ ע”א; שם – בהתבסס על הפסוק מישעיהו ל’ 20 – אומר רב משרשיא לבנו כי בעת הלימוד עליו להביט בפני מורו (“א”ל רב משרשיא לבניה… וכי יתביתו קמי רבכון חזו לפומיה דרבכון, שנאמר [ישעיהו ל, כ] ‘והיו עיניך רואות את מוריך’ “). גם מסכת חגיגה ה’ ע”ב מדברת בשבח ראיית פניהם של החכמים: “…ר’ יעקב איש כפר חיטייא היה מקביל את פני רבו בכל יום, כאשר הזדקן ר’ יעקב אמר לו רבו: אל יצטער אדוני שאין אדוני יכול להתאמץ, ומוטב שלא יבקר אותי. אמר לו: האם קטן מה שנאמר בהם בחכמים ‘ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו’ (תהלים מט, י-יא), ונלמד קל וחומר: ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה – הרואה אותם בחייהן על אחת כמה וכמה, ומכאן למד העוור כמה גדולה הקבלת פני תלמידי חכמים” (ביאור שטיינזלץ). גם בעירובין י”ג ע”ב מפורש ישעיהו ל’ 20 באופן כזה הרומז כי “ראיית פני רב מועילה להבנה ולחידוד” (ביאור שטיינזלץ).

עוד בנושא:

 לרגל השקת הספר 20% הנחה עם קוד הקופון: NEW20

לרגל ההשקה באפליקצית “עברית” גרסה אלקטרונית ב9 ש”ח בלבד