"עולמה של היהדות הרבנית שונה מן היסוד מאופייה של היהדות המקראית הקדומה"![1] עיקרו של השינוי נעוץ בהצבת הגמרא והלימוד בה כערך הדתי המרכזי על פני פולחן הקורבנות בבית המקדש, שעליו התבססה יהדות התנ״ך. כך הפך לימוד הגמרא,

שהוא עצם לימוד ההלכה ופרשנותה, גם ללא יישום מיידי או מצורך ענייני, עיסוק מרכזי, בלעדי כמעט, בחייהם של ׳תלמידי חכמים׳, ומצווה בעלת חשיבות ראשונה במעלה. למעשה, לימוד התורה החליף, בתנאי הגלות, את יישומה של התורה בעבודת הקודש בבית המקדש.[2]

ברבות השנים הפך שינון דבריהם של התנאים לב ליבו של תלמוד התורה, והעוסקים בו היו לאליטה המובילה בהיררכיה החברתית של עם ישראל, על חשבון הכוהנים כמובן.[3] דוד הרטמן, פרופ׳ למחשבת ישראל באוני׳ העברית, הודה כי לימודו הרב בגמרא הביא אותו למסקנה, כי תוקפה של ברית התורה שבעל-פה, אותה ״ברית חדשה״ שטבעו חז״ל, עולה בחשיבותה על זאת של התורה שבכתב. אלא שבניגוד למקרא שהעלה על נס את רעיון ההתגלות, התלמוד מזכיר רק לעיתים רחוקות ביותר התערבות ישירה של אלוהים במאורעות ההווה. אם במקרא אלוהים ניצב במרכז הבמה, בתלמוד חכמי הקהילה, קרי הרבנים, עומדים באור הזרקורים. חכמי ההלכה אינם תלויים עוד בהתגלות רוחנית כדי להתוות נתיב בעבודת האל, אלא נסמכים על תבונתם, על כושר פלפולם ועל חירותם האינטלקטואלית בישיבה. בניגוד לבחירי אלוהים במקרא – שאלוהים הקדיש לשליחות – ביהדות הרבנית התייתם הצורך בהקדשה ישירה מפי הגבורה כדי להסמיך אדם לרב בישראל.[4]

בתוך כך, ברית התורה שבעל-פה לא הוגבלה עוד לקורפוס אחד שהושלם בעבר, אלא המשיכה להתפתח התפתחות אורגנית עם מוצא פיו של כל תלמיד חכם הנאמן למסגרת שקבעו קודמיו. במילים אחרות, ברית התורה שבעל-פה אינה מערכת סגורה מושלמת אלא משולה לדרך בלתי-סלולה, אשר מזמינה את באיה להמשיכה ולפתחה בכל דור ודור כמעיין המתגבר.[5]

מוצאה של התושב״ע אפוף מסתורין, לכן זיהוי עקבותיה ומקורותיה מחוץ לספרות חז״ל אינו משימה פשוטה. כפי שהעיד ד״ר חנן גפני: ״סבוכה לא פחות היא ההתחקות אחר קורותיה של התורה שבעל פה מעת שהפכה לאבן יסוד בעולמם של התנאים״.[6] עם-זאת, בעזרת פלפול מדרשי לא מתוחכם מדי, הצליחו חז״ל לשתול בתוככי התורה הכתובה רמזים לתושב״ע. התלמוד הירושלמי מתעד את הִתלבטותו של רבי חגי: ״נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב״.[7] ברם לפי הכתוב בשמות ל״ד 27: ״כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת־יִשְׂרָאֵל״,[8] הגיע הרב למסקנה כי ״אותן שבפה חביבין״, קרי: ״חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה, מן הדברים הנדרשים מן הכתב״![9] בתוך כך, הגיעו חז״ל לתובנה מרחיקת לכת לפיה: ״לא כרת הקב״ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה״![10] לפיכך נאמניה של יהדות ההלכה אינם אלא חסידיה של אותה ברית חדשה, שנכרתה לכאורה בעל-פה. בתלמוד הבבלי (שבועות ל״ט ע״א. ביאור שטיינזלץ), נאמר כי כריתת ברית סיני טומנת בחובה לא את מצוות התורה שבכתב לבדן אלא גם:

מצות העתידות להתחדש על ידי חכמים, כגון מקרא מגילה, מנין שגם הן בכלל הברית והשבועה? תלמוד לומר במגילת אסתר: ״קימו וקבלו… להיות עושים את שני הימים האלה״ (אסתר ט, כז), קיימו באותה שעה מצוות מה שקבלו על עצמם כבר בסיני בשבועה.[11]

לאחר חורבן בית המקדש, בשנת 70 בקירוב, חלק ניכר מתרי״ג המצוות, כמו הקרבת קורבנות וחוקים אחרים הקשורים למשכן ולעבודת הכוהנים, הפך לא רלוונטי ובלתי ישים. או אז הבינו מנהיגי הפרושים, כי זוהי שעת הכושר שקיוו לה, כעת ניתן להוציא אל הפועל שיטה אלטרנטיבית כדי לכפר על החטאים. מאותה נקודת זמן ניתן לומר כי יהדות מסוג אחד חדלה להתקיים ובמקומה החלה להתגבש יהדות מסוג אחר. לראשונה בהיסטוריוגרפיה היהודית, החל להסתובב בקרב חוג התנאים רעיון מהפכני על ״ברית אחרת״ לכאורה מאת הקב״ה,[12] הלא היא ברית התושב״ע, ברית ההלכה.[13] פרופ׳ סיימון שאמה כתב:

[חז״ל] ניצלו את ההזדמנות שזימן להם החורבן הסופי של בית המקדש כדי להגדיר מחדש את היהדות, ולמנות את עצמם לשופטיה ומנסחיה. בתעוזה עוצרת-נשימה, כמתואר באחד מספרי המשנה… החכמים (שנודעו מאוחר יותר בשם תַּנָּאִים) הגדירו מחדש מהי ״תורה״. כשכתבו כי ״משה קיבל תורה מסיני״ הם לא התכוונו רק לתרי״ג המצוות הכתובות ב״תורה שבכתב״, אלא גם לקורפוס רחב מאוד של ״תורה שבעל פה״, אשר התַּנָּאִים שניסחו אותו הפכו בסופו של דבר לשומריו.[14]

שאמה הוסיף כי אומנם מחברי המשנה העמידו פנים כאילו אינם אלא מפרשים ומפרטים את החוק המקראי, אולם בסופו של דבר כתבו אותו מחדש.[15] רק מעבר חָלָק, בלתי ניתן להבחנה, מברית סיני לברית התורה שבעל-פה, יכול אפוא להסביר כיצד חסידי דת ההלכה מאמינים בכל מאודם כי הם דבקים בדת משה, בעודם שומרים אמונים לתושב״ע – הדת החדשה. מהפכת הרבנות הייתה אם-כן כה מבריקה, עד כי הצליחה להעניק להמון את האשליה כי ברית סיני וברית יבנה הן היינו הך; שתיהן חלק מרצף אבולוציוני דתי טבעי של הדת היהודית. יתרה מכך, חז״ל טענו כי שורשיה של התושב״ע נמצאים בתנ״ך ולמעשה היא אף קדמה לתורה שבכתב.[16] לפיכך, עוד לפני שניתנה ברית סיני, שמרו מרבית גיבורי המקרא את ההלכה, קיימו את מצוותיה ואף למדו גמרא בבית מדרשם הקדום.[17] דהיינו, לא זו בלבד שברית התושב״ע מגולמת בתורה שבכתב גופא , אלא אף משקפת את הביטוי האמיתי המקורי של הברית שכרת ה׳ עם ישראל מלכתחילה. יתרה מכך בלתי-אפשרי להבין, לפרש ולקיים את התורה שבכתב ללא התורה שבעל-פה. במילים אחרות, זכות קיומה של תורת משה תלויה בתורת הפרושים. הגולם, כך נראה, קם על יוצרו.[18]

כיוון שהאמינו חז״ל שתושב״ע קדומה יותר ממעמד הר סיני, הם גזרו הלכות גם מתוך סיפורים בחומש שאינם קשורים כלל לתרי״ג המצוות. למשל, בשמות ב, 11–12 נאמר: ״וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל״. בהסתמך על פסוק 12 אך ללא כל רמז לכך מתורת סיני, נקבע בתלמוד: ״גוי שהכה את ישראל – חייב מיתה, שנאמר כאשר ראה משה איש מצרי מכה איש עברי: ׳ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול׳״ (בבלי, סנהדרין נ״ח ע״ב. ביאור שטיינזלץ). דוגמה זו מוכיחה כי התושב״ע אינה פרשנות של מצוות ברית סיני בלבד, שהרי פסיקת הלכות כגון אלו אינה מבוססת אפוא על מצוות התורה, אלא נגזרת של נרטיב או סיפור שארע קודם מתן תורה.

ראיה נוספת לכך שהתושב״ע אינה נגזרת של תרי״ג מצוות התורה, באה כאשר מגלים כי לא זו בלבד שחז״ל פסקו הלכות מתוך סיפורים שקדמו למתן מצוות התורה, הם אף קבעו תקנות המבוססות על ספרי הנביאים, שנכתבו מאות שנים לאחר מות משה. למשל, בהושע, ח 8–10 כתוב:

נִבְלַע יִשְׂרָאֵל עַתָּה הָיוּ בַגּוֹיִם כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ בּוֹ. כִּי־הֵמָּה עָלוּ אַשּׁוּר פֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ אֶפְרַיִם הִתְנוּ אֲהָבִים. גַּם כִּי־יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים.

כאן מתייחס הנביא הושע אל תושבים מישראל שהוגלו ביד אשור,[19] ואז נוקט בלשון תוכחה באומרו כי ישראל יתחבר עם אשור וייבלע בקרב הגויים.[20] הביטוי ״יִתְנוּ בַגּוֹיִם״ מקביל לביטוי ״הִתְנוּ אֲהָבִים״ מהפסוק הקודם ופירושו: ״אע״פ שעשו זאת – שהתנו אהבים בעכו״ם – עתה אקבצם בבא עת גאולתם, לא אעכבנה״ (רש״י). ברם חז״ל ביקשו להצדיק את מפעל תלמידי החכמים, כמו גם את הפטור המגיע להם ממיסי המלך ולשם כך קבעו:

נאמר: ׳גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים׳ (הושע ח, י), ועל כך אמר עולא: פסוק זה בלשון ארמית נאמר, ש׳יתנו׳ משמעו כמו בארמית: ישנו, ילמדו. וכך צריך להבין אותו: אם ילמדו כולם, כל ישראל – עתה אקבצם, ואם מעט מהם ילמדו – יפטרו ממשא מלך ושרים משמע שאלה שלומדים אין עליהם משא המלך (בבלי, בבא בתרא ח׳ ע״א. ביאור שטיינזלץ).[21]

במילים אחרות, בהתבסס על הושע ח' 10, אך ללא כל אסמכתא אמיתית מהטקסט, קבעו חז״ל כי תלמידי חכמים פטורים ממסים.[22]

דוגמה שונה מעט להטמעתה של התושב״ע בתורה שבכתב מתגלה בבראשית, יח 8, שם מתואר מה הגיש אברהם אבינו לשלושת אורחיו, לפני שהתבשר על הולדת יצחק. מה עשה אברהם: ״ויקח חמאה וחלב ובן-הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא-עמד עליהם תחת העץ ויאכלו״. לפי הפסוק הנ״ל, אברהם הגיש למלאכים חלב ובשר גם יחד, ללא הפרדה ובאותה ארוחה (ורש״י מאשר זאת) והם אכלו. הבעיה בפסוק זה מתוארת בתלמוד: ״קִיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו): עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו׳… ״אמר רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר: תורותי – אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה״.[23] אם-כן, לא זו בלבד שאברהם קיים את תורתו הכתובה של משה במלואה, הוא אף ידע וקיים חלקים מהתורה שבעל-פה.

כעת השאלה המתבקשת היא, מדוע הגיש אברהם לשלושת אורחיו בשר וחלב בשעה שידע היטב כי התורה שבכתב, לפי פירושם של חז״ל, והתורה שבעל-פה אוסרות זאת? כאן, ללא ספק, מתגלה סתירה לא קטנה בדברי חז״ל; מצד אחד הם מחילים את האיסור בפסוק: ״לא תבשל גדי בחלב אמו״ על כל סוגי הבהמות הטהורות ומצד שני טוענים כי אברהם אבינו קיים את התורה כולה ומתעלמים לחלוטין מהעובדה שאותו אברהם הגיש לאורחיו בשר וחלב באותה ארוחה ובכך הפר לכאורה את מצוות התורה, כפי שהם פירשוה.

בניסיון ליישב את הסתירה, מצטט המדרש מבראשית יח, 8: ״והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו״, ושואלים: ״וכי אוכלין היו״? ומיד עונים: ״[לא,] אלא נראין כאוכלין, ראשון ראשון מסתלק״.[24] במילים אחרות, למרות שהכתוב אומר מפורשות ״ויאכלו״, סברו החכמים כי אורחיו של אברהם אך העמידו פנים שאכלו. בעיה אחת העולה מפירוש זה, שגם אם נקבל את הטענה כי אורחיו של אברהם לא אכלו, עדיין נשאלת השאלה, מדוע הגיש להם אברהם בשר וחלב אם מלכתחילה ידע שהתורה עתידה לאסור זאת. אך הבעיה העיקרית בפירוש רדיקלי זה, טמונה בכך שהוא איננו סותר רק את הכתוב במקרא אלא גם מדרש אחר של חז״ל, שבו נאמר במפורש כי שלושת האורחים אכלו גם אכלו. לפי אותו מדרש, כאשר נשברו לוחות הברית: ״שמחו מלאכי השרת ואמרו: עכשיו תחזור התורה אלינו. וכשעלה משה לקבלה פעם שניה, אמרו מלאכי השרת: רבונו של עולם, והלא [רק] אתמול עברו אליה, שכתב בה ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳ (שמות כ, ג). אמר להם הקב״ה: בכל יום הייתם קטיגורין ביני לבין ישראל, [האם] לא אתם שירדתם אצל אברהם, אכלתם בשר וחלב? שנאמר: ׳ויקח חמאה וחלב ובן הבקר׳ וגו׳ ויאכלו״ (תהילים רבה ח, סימן ב).[25] כאן מלין אלוהים כנגד המלאכים על כך שאכלו בשר וחלב כאשר התארחו אצל אברהם. דוגמה זו מוכיחה לאיזו תסבוכת עלולים להיקלע כאשר מנסים לערבב מין שאינו במינו, דהיינו את התושב״ע בתורה שבכתב.

בכל זאת, כינויה של התושב״ע: ׳ברית חדשה׳ נעשה, משום שרעיון זה של תורה שבעל-פה, לא רק שאינו נמצא בשום מקום בתנ״ך , אלא הופיע לראשונה רק בתלמוד, מִפיו של שמאי.[26] חז״ל הגיעו למסקנה שכעת, משחרב בית המקדש וברית סיני התלויה בקורבנות הדם אינה רלוונטית עוד, חייבת להימצא דרך אלטרנטיבית לכפרה על חטא – גמילות חסדים, שנאמר: ׳כי חסד חפצתי ולא זבח׳.[27]

מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפִלתו מתקבלת ברצון.[28]

מעניין כי רשימת המצוות לעיל אינה כוללת ולו גם מצווה אחת מפורשת מתורת משה. אם זו אינה נחשבת ברית חדשה, מה כן. נוסף על גמילות חסדים שכללה צדקה ותפילות, הכילה ׳הברית החדשה׳ של הרבנים דרכים יצירתיות חדשות לכפרה על עוונות. הנה דוגמאות מספר:

  • ״כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם״.[29]
  • ״מי שדעתו שְפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם״.[30]
  • ״בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם [על ישראל]? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קרבנות [הפטרות], בזמן שקוראין בהן לְפָנַי, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם״.[31]
  • ״כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג): קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה… ואם משמחו מה שכרו?… רבי אבהו אמר: כאילו הקריב [קרבן] תודה״.[32]

אם ברית סיני, התורה שבכתב, התבססה על דם הקורבנות,[33] הרי שהברית החדשה דרבנן נשענה, כפי שראינו, על תלמידי החכמים, על גמילות חסדים, על תלמוד תורה, על קריאת הפטרות ועוד. פעולת הכוהנים בתורה שבכתב, הוחלפה בפעולה ליטורגית בתורה שבעל-פה. מכאן ואילך החלה קרנה של התושב״ע לעלות ומעמדה של התורה שבכתב החל יורד. צחוק הגורל הוא שכיום אדם הבטוח כי הוא נאמן למצוות התורה, אינו נותר אלא עם הלכותיה של ׳הברית החדשה׳ שתיקנו חז״ל בדמותה ובצלמה של התושב״ע. ׳שולחן ערוך׳ החליף את ׳שולחן לחם הפנים׳.[34] במילים אחרות, עם ישראל הפר את ברית סיני בצורה קולקטיבית ובשום אופן אין דרך לקיימה כעת. לפיכך כל יהודי ירא שמים בעולם מאמין בברית חדשה כזו או אחרת.

[1] עדיאל שרמר, בתוך: ישראל ברטל, ירמיהו יובל, יאיר צבן, דוד שחם ומנחם בריקנר (עורכים), זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, כרך ראשון, כתר הוצאה לאור למדא – עמותה לתרבות יהודית מודרנית, 2007, עמ' 205.
[2] ידידיה יצחקי, בראש גלוי: יהדות כתרבות – היבטים חדשים, בהוצאת: הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים, 2011, עמ׳ 109.
[3] עדיאל שרמר, שם.
[4] דוד הרטמן, מסיני לציון: התחדשותה של ברית, בהוצאת: עם עובד, תשס״ג, עמ׳ 18–21.
[5] דוד הרטמן, שם.
[6] חנן גפני, מפי סופרים: תפיסת התורה שבעל פה בראי המחקר, בהוצאת: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2019, עמ׳ 22.
[7] ירושלמי, פיאה יג, פרק ב, הלכה ד.
[8] מעניין האם רבי חגי התעלם בכוונה מחציו הראשון של אותו פסוק ממש: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה כְּתָב־לְךָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה…״ (ההדגשה שלי).
[9] ירושלמי, פיאה, שם.
[10] בבלי, גיטין ס׳ ע״ב (גם זאת על סמך פסוק 27 בשמות ל״ד).
[11] ראו גם: תוספתא, סוטה ז׳.
[12] שימו לב לדבריה של יוכי ברנדס בנוגע לתושב״ע וכיצד היא מדגישה שחכמי ההלכה הם שיצרו אותה: ״ספרות חז״ל שנוצרה בשש מאות השנים הראשונות לספירה…״, לדבריה, ״כדי להבין מדוע התורה שבעל פה נוצרה… צריך לחזור לימי חורבן בית שני. אבדן המקדש הפך את התנ״ך ללא רלוונטי… אבל אז, בהגיע הרגע הקריטי הזה, קמו חכמינו ויצרו את התורה שבעל פה״ (מוסף ״ישראל היום״, 14/06/2013. ההדגשה שלי). לפרספקטיבה משיחית על תוקפה של התושב״ע, קראו את הפרק המאלף של ד״ר מייקל בראון, בספר ״שמעו ועשו״ מאת סיד רות (בהוצאת: מעוז, 2001).
[13] לפי ״קיצור שולחן ערוך השלם״ לרבי גאנצפריד, המושג ׳תורה שבעל פה׳ אוגד בתוכו את ה״משנה, גמרא, הלכות, אגדות״ (עמ׳ 3, בהקדמה); ואפילו את ״מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו״ (ירושלמי, פאה יג, א, פרק ב, הלכה ד).
[14] סיימון שאמה, הסיפור של היהודים, בהוצאת: ידיעות ספרים – ספרי חמד, 2017, עמ׳ 240.
[15] סיימון שאמה, שם, עמ׳ 243.
[16] עיין: הרב יהושע ענבל, תורה שבעל-פה, סמכותה ודרכיה, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשע״ה, עמ׳ 21.
[17] ראו: מדרש ״תנא דבי אליהו״ פרק ו, עמ׳ סה; מדרש ויקרא רבה, פרשה ב; בראשית רבה, פרשת תולדות י; תלמוד ירושלמי, עירובין לב, ב, פרק ה, הלכה א; בבלי, יומא כ״ח ע״ב; מגילה ג׳ ע״א; מועד קטן ט״ז ע״ב; ספר ״עבודת הקודש״ לרבי מאיר בן גבאי, חלק ג, פרק כא; מדרש תנחומא, פקודי ח׳:א׳; מכילתא דרבי ישמעאל כ׳, ט״ו:ב׳.
[18] בהשראת כותרת ספרו של ירון ידען, ״הדת קמה על יוצריה״, בהוצאת: גוונים, 2007.
[19] עודד בוסתנאי, גלות ישראל ויהודה באשור ובבבל (מאות ח – ו לפנה״ס), פרדס הוצאה לאור בע״מ, 2010, עמ׳ 37.
[20] פרופ׳ זאב ויסמן, בתוך: גרשון גליל (עורך), אנציקלופדיית עולם התנ״ך – תרי עשר א׳, 1993–1996, עמ׳ 57–60.
[21] לפני כן, כתוב בגמרא: ״על התורה, שנאמר: ׳אף חבב עמים כל קדשיו בידך׳ (דברים לג, ג), וכך פירושו, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפילו בשעה שאתה מחבב עמים ונותן להם ממשלה על ישראל – כל קדושיו של ישראל, כלומר, תלמידי החכמים, יהיו בידך בלבד, והם אינם נחשבים תחת שליטת העמים, ופטורים מלהשתתף במס. ויש לפרש כך את המשך הפסוק כעוסק בתלמידי חכמים: ׳והם תכו לרגלך׳ (דברים לג, ג) – שנה רב יוסף: אלו תלמידי חכמים, שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, ׳ישא מדברתיך׳ (דברים לג, ג) – לישא וליתן בדבריו של מקום״ (שם, ביאור שטיינזלץ).
[22] משה בר, חכמי המשנה והתלמוד: הגותם פועלם ומנהיגותם, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2011, עמ׳ 125.
[23] בבלי, יומא דף כ״ח ע״ב. בתוספתא, מסכת קידושין פרק ה׳, נאמר כי נוסף על התורה שבכתב, נתגלו לו לאברהם ״טעמי תורה ודקדוקיה״; במדרש בראשית רבה, פרשת וירא, נאמר על אברהם שהיה יודע אפילו הלכות של בית-דין של מעלה.
[24] מדרש בראשית רבה, פרשת וירא.
[25] נוסף על כך, במדרש ״סדר אליהו רבה״ (פרשה י״ג) נאמר: ״כל האומר: לא אכלו מלאכי השרת אצל אברהם אבינו, לא אמר כלום״.
[26] בתלמוד הבבלי מסופר על נכרי שרצה להתגייר ושאל את שמאי כמה תורות יש לכם (היהודים), והלה ״אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה״ (שבת ל״א ע״א).
[27] אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.
[28] שם. גם בתלמוד נאמר כי ״כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עונותיו״ (ברכות ה׳ ע״א-ב); וגם: ״גדולה תפילה יותר מן הקרבנות״ (ברכות ל״ב ע״ב).
[29] בבלי, מנחות ק״י ע״א; או כפי שאמר הקב״ה לדוד המלך: ״טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח״ (בבלי, שבת ל׳ ע״א), שהרי ״גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין״ (בבלי, מגילה ג׳ ע״ב).
[30] בבלי, סנהדרין מ״ג ע״ב; סוטה ה, ב. או: ״כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן״ (בבלי, סוכה מ״ה ע״א); ובנוסף: ״יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם״ (בבלי, ברכות ה׳ ע״א).
[31] בבלי, תענית כ״ז ע״ב; חז״ל אף קבעו כי בכוחה של הגלות לכפר על חטאים, שהלא: ״גלות מכפרת עון… ״גלות מכפרת על הכל״ (בבלי, סנהדרין לז ע״ב); בספר ״קדושת העיניים״ נאמר כי ״אם עוצם עיניו מראות ברע, אזי נתכפרו לו כל עונותיו״ (פרק ה, עמ׳ תלה).
[32] בבלי, ברכות ו׳ ע״ב; בספר ״מנחת אליהו״ מבטיחים לנו חכמינו כי ״כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה״ (מפתחות, תלמוד, עמ׳ 39).
[33] למשל, בהתאם לכתוב בספר שמות כ״ד 8: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה׳ עִמָּכֶם״. גם חז״ל נאלצו להודות כי לפי ברית סיני, ״אין כפרה אלא בדם, שנאמר (ויקרא יז): כי הדם הוא בנפש יכפר״ (יומא ה׳ ע״א).
[34] השולחן היה חלק בלתי נפרד מהמשכן והקמתו מוזכרת בשמות כ״ה. על השולחן הושם לחם הפנים שנאכל ע״י הכוהנים (ראו: פרופ׳ יצחק אבישור, בתוך: גרשון גליל [עורך], אנציקלופדיית עולם התנ״ך – שמות, 1993-1996, עמ׳ 158).

מאמרים בנושא: