ראשי מאמריםהמקורות הפגאניים של התורה שבעל-פה השורשים הפאגאנים של ל”ג בעומר

מאמר קצר זה יתייחס לארבעה מאפיינים המייחדים את ל”ג בעומר מכל חג אחר:

  1. חוסר הזכרתו בתנ”ך או בספרות חיצונית והזיקה של החג למסורות פגאניות-אליליות.
  2. פולחן האישיות, דרישה אל המתים והשטתחות על קברים הם מנהגים פגאנים.
  3. הנזק הסביבתי, לרבות הפגיעות בנפש, שגורמות מדורות החג.

 

1. ל”ג בעומר איננו חג מקראי-תנ”כי, אלא מנהג רבני שנשאב מהפגאנים

ל”ג בעומר אינו מופיע בתנ”ך, בספרות החיצונית, בכתבי יוספוס ובשום מקור אחר, זולת ספרות רבנית מאוחרת למדי (למן המאה ה- 12 לספירה): “מנהג זה מוזכר לראשונה בספרו של ר’ אברהם בן נתן הירחי, במאה ה-12.”[1]

שורשיו של החג נעוצים באימוץ מסורות פגאניות לחלוטין. דליה מרקס, פרופ’ לליטורגיה יהודית וממוחית למדרשי חז”ל כותבת:

“חג שמאפייניו דומים לאלה של ל”ג בעומר נחגג במקומות שונים באירופה כגרמניה, שוודיה, פינלנד ולטביה. זהו חג פגאני עתיק שקדם לנצרות… הנחוג בלילה שלפני אחד במאי, (תאריך דומה לזה של ל”ג בעומר), והוא מתאפיין במדורות ובחגיגות וריקודים סביב האש, המסמנת את סוף החורף וחומו הצפוי של הקיץ…כיום קיימים זה בצד זה בתרבויות רבות מנהגים שונים שהם בבחינת תערובת בין המנהגים הפגאניים הקדומים החוגגים את ראשית האביב ובין החג של ‘ולפורגה’. מפורסם במיוחד מפגש המכשפות שמתרחש, לפי האמונה העממית, על הר בּרוֹקֶן, ההר הגבוה ביותר בשרשרת ההרים של הַארְץ בגרמניה… ל”ג בעומר, החג שנוצר בבחינת יש מאַיִן בימי הביניים, מציין אף הוא את חגהּ של דמות קדושה, ההילולה המציינת את יום מותו של רבי שמעון בר יוחאי. ובדומה למנהגים האירופאיים, זהו חג של יציאה אל הטבע, של מדורות וצוותא.”[2]

שימו לב להקבלות הברורות בין חגי האש הפגאניים לל”ג בעומר:

  • תאריך זהה: חוגגים בלילה (בחושך), באמצעות הדלקת מדורות.
  • מתקיימת הילולה סביב מוקד האש.
  • החג מוקדש לזכר מותו של “צדיק” מהעבר.
  • ההילולה מתבצעת על ההר.

 

2. פולחן אישיות, דרישה אל המתים והשתטחות על קברים = פגאניזם רבני

חג זה יוצא דופן ושונה מכל יתר מועדי התורה:[3] אין עוד חג מלבדו המעלה על נס דמות אחת (הרשב”י) אשר מהווה בעצמה את תכלית החג. כל יתר המועדים ביהדות מציינים אירועי מפתח בהיסטוריה של עם ישראל. אולם חגיגות ל”ג בעומר כולן סובבות סביב דמות (או דמויות: עקיבא ובר-כוכבא) ספציפית.

“אפשר גם לבקש מן המתים בעצמם שיעוררו עלינו רחמים… הרי, שמעלת ההשתטחות על קברי צדיקים גדולה ועצומה היא עד מאד. כי על כן, הרי זה אחד מעיקרי העבודה בְּברסלב – להשתטח על קברי צדיקים!” (אתר חסידות ברסלב).[4]

בתורה לעומת זאת, לא תמצאו אף אחד משתטח על קברים, ובניגוד לאגדות חז”ל, גם כלב בן יפונה לא עשה זאת. לא רק שאף אחד בתנ”ך לא משתטח על קברים, אלא שהתורה בכלל אוסרת זאת בתכלית האיסור ומגדירה זאת כדבר טמא ואסור:

וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל-חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ-בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר י”ט 16).

אז איך הפך פולחן עבודת המתים מדבר אסור וטמא למרכזי ביותר ביהדות של ימינו? בגלל שהרבנים אימצו את המנהג האלילי הזה מהאיסלאם והחדירו אותו ליהדות לפני כחמש מאות שנה. פרופסור ליכטנשטיין, חוקר יהדות מאוניברסיטת בר-אילן, מודה:

“בעיקר בגלל השפעות חיצוניות: המנהג העתיק, שהיה “עבודה זרה” (למשל במצרים), החל לחלחל לעם היהודי… ה”זִיָארה” (בערבית: מסע אל הקברים), שהייתה מקובלת בתרבות האיסלאם, התפשטה לקהילות יהודיות בתפוצות ולאחר מכן גם בארץ ישראל” (ד”ר יחזקאל ליכטנשטיין).[5]

פולחן קברי הקדושים וההילולות אומצו בחום רב על ידי היהדות הרבנית, שכן הוא ממנף את מעמדם ומרים אותם מעם. גם כאן מדובר במנהג ששורשיו פגאניים עתיקים.[6] מנהג העלייה לקברי הצדיקים רווח בקרב כתות נוצריות עוד לפני שאומץ על ידי הרבנים. אותן הילולות כללו הדלקת מדורת ענק, שלתוכה הושלכו נרות כסמל לשלל אמונות טפלות.[7]

העלייה לקברי קדושים אינה מיוחדת להלכה. היא רווחת בקרב מוסלמים, נוצרים ובני דתות אחרות[8] ויש הקבלות ברורות בין החגיגות שנערכות על קברי הקדושים המוסלמים לבין ההילולות הרבניות.[9] אגן הים התיכון ואפריקה הצפונית משופעים בקברי קדושים. באירופה התפתחו מרכזי פולחן רבים שעולים אליהם לרגל. באסלאם וביהדות הרבנית מקובל פולחן הקברים על כל הפלגים והעדות, והוא אהוד במיוחד על ציבור הנשים,[10] שבדרך כלל מוּדרות מהתפילה במסגד ובבתי הכנסת. ההילולה על הקבר מאפשרת להן לבטא את רגשותיהן הדתיים ללא תחושת הפליה, במיוחד כשבמתחם הקבר יש חללים נפרדים לשני המינים.[11]

המנהג לפקוד את קברי הקדושים ולהשתטח עליהם מתועד בתלמוד.[12] כיום זוכה התופעה לעדנה מחודשת, הן בארץ והן בחו”ל.[13] בישראל לבדה יש כמאתיים קברי צדיקים, שמאות אלפי חסידים עולים אליהם לרגל מדי שנה.[14] תעשיית הקברים משגשגת, ואוטובוסים מאורגנים אוספים את קהל היעד מרחבי הארץ ויוצאים למסע שבמהלכו מדלגים מקבר אחד למשנהו כאשר לכל קבר מיוחסת סגולה אחרת. ביקור בקבר יונתן בן עוזיאל,[15] לדוגמה, ידוע כסגולה טובה לזיווג; בקבר הרשב”י – לפרנסה; קבר רחל מבטיח “ביטול גזירות רעות ולזכות לניסים וישועות בפרי בטן, בבריאות, בנחת ובזיווג הגון”.[16]

השתטחות על קברו של צדיק היא מרכיב עיקרי בהילולה. בעוד שהתורה מזהירה מפני טומאת המת,[17] חז”ל מחשיבים את הצדיקים המתים יותר מן החיים; התורה מבהירה שהמתים מטמאים את החיים, אבל בקברי הצדיקים – איפכא מסתברא – החסידים שמבקרים במקום נטהרים בזכות המת.[18]

 

3. פגיעה אנושה באיכות הסביבה, בחולים ובבעלי החיים

לבד מכל האמור לעיל, חשוב להזכיר את הנזק הסביבתי העצום – זיהום אוויר כביר, סכנה להתפרצות שריפות בלתי נשלטות ולכלוך בלתי רגיל –  הנגרם לסביבה בכל שנה, כתוצאה ישירה מהדלקת המדורות הרבות בכל רחבי הארץ.[19] רק כדי לסבר את האוזן, רמת זיהום האוויר בליל ל”ג בעומר גבוהה פי 11 מהממוצע![20] וגורם עוולה למאות אלפי חולים נשימתיים. בנוסף, החשש הכבד לפגיעות בנפש בשל חוסר-שליטה על האש, הפך את ל”ג בעומר משמחת הרבנים לאימת הכבאים ובתי החולים.

 

לסיכום, ל”ג בעומר הוא חג רבני משולל כל בסיס מקראי. תכלית החג מתרכזת בפולחן אישיות הגובל בעבודת אלילים לכל דבר. חוץ מזה, שורשיו נעוצים עמוק בימי הביניים ולכן אין להתפלא על-כך שהוא ספוג השפעות פגאניות. מעל כל אלה, ל”ג בעומר גובה בכל שנה אבדות בנפש ומהווה נזק אדיר לסביבה.

 

 

[1] שולמית וולקוב, ירמיהו יובל, יאיר צבן, דוד שחם ומורטון ויינפלד (עורכים), זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני – מבט אנציקלופדי – כרך רביעי: יהודים ולא-יהודים בזמן החדש; חיים יהודים מודרניים בתפוצות; מדינת ישראל כמפעל יהודי מודרני, בהוצאת: כתר הוצאה לאור למדא – עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע”ר, ירושלים, 2007: 413. כמו כן ראו ערך “ל”ג בעומר” באתר ויקיפדיה.
[2] עיין: דליה מרקס, בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי–ישראלי, בהוצאת: משכל (ידיעות ספרים), 2018: 239.
[3] שם, עמ’ 412.
[4] https://tinyurl.com/rp7pndm
[5] https://z.ynet.co.il/short/content/2017/kivrey_tzadikim/articles/article.aspx?id=5032471
[6] רפל מצא שבמנהג ההליכה לבית הקברות טמונים יסודות פגאניים של פולחן המתים (בספרו: “מועדי ישראל: אנציקלופדיה שימושית לשבת ולחג” 1990: 448); מזר בנימין (עורך), “אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו” – ד, 1962: 759-760.
[7] רפל, עמ’ 206; מושון גבאי (עורך), מדריך ישראל החדש: אנציקלופדיה, מסלולי טיול – כרך 3 : הגליל העליון וחופו, 2001: 277; יורם בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 34-35.
[8] יעקב ש’ שפיגל, בתוך: יוסף הקר (עורך), שלם: מחקרים בתולדות ארץ – ישראל ויישובה היהודי – ספר שמיני, 2008: 327.
[9] וביתר שאת באסלאם המרוקאי, כפי שמעיר בילו בספרו שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 29, 33.
[10] שם, עמ’ 34.
[11] אברהם שטאל, העליה לרגל לקברי קדושים בישראל ובעמים, אצל אלי שילר (עורך), אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, גיליון מס’ 117, 1996: 14, 18, 20. בעניין הנוכחות הנשית הבולטת בהילולות, ראו גם אצל בילו, עמ’ 35.
[12] ראו למשל, תענית ט”ז ע”א; סוטה ל”ד ע”ב; וגם: אברהם שטאל, העליה לרגל לקברי קדושים בישראל ובעמים, אצל אלי שילר (עורך), אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, גיליון מס’ 117, 1996: 14; ראו עוד בספרו של יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, מטומאה לקדושה, 2007.
[13] בגולה קיימים מאות קברי קדושים (שטאל, עמ’ 14).
[14] מנחם מיכלסון, יהודה סלומון ומשה וילנר, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, 2000: 11.
[15] “הרבי ילך לבקש אצל השם בקשה עבור שלומית”, מסבירה הרבנית בן ישי, “הוא הצינור אל השם. וביום הפטירה שלו מספרים שרוחו שורה על הקבר והוא נענה לכל הבקשות. עכשיו קחי אבן ושימי על כיפת הקבר”.
[16] פורסם במודעה מטעם מוסדות קבר רחל, ב”ישראל היום”, 24.10.2017, עמ’ 23.
[17] במדבר י”ט.
[18] שלי גולדברג, מסע הנשמה: נשמת הצדיק ונצחיות הנשמה במשנת חב”ד, 2009: 117.
[19] רם פרומן, הדרך החילונית, בהוצאת: משכל (ידיעות ספרים), 2019: 151.
[20] כתבה מאתר ynet, בלינק: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5513961,00.html

 

עוד בנושא:

 לרגל השקת הספר 20% הנחה עם קוד הקופון: NEW20