האתאיזם מתעלם מקיומו של אלוהים. למרבה האירוניה, כך פועלת גם ההלכה הרבנית. בעודה עושה שימוש במונחים שלקוחים מעולם האמונה, היא מתפקדת ללא כל צורך בהתערבותו של אלוהים, ויותר מכך, היא מונעת ממנו להתערב. ההלכה נשענת על פסיקותיהם של הרבנים ומבטלת את הצורך בממד על טבעי ובבורא. לטענת פרופ' ירמיהו יובל, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית,
"הסמכות הקובעת – הסמכות לפרש את דבר האל – הועברה לבתי דין של החכמים עצמם, עד שגם האל עצמו היה חייב לקבל את פסיקתם!"[1א]
במובן הזה, הן האתאיזם והן ההלכה הרבנית מחזיקות בהשקפת עולם הומניסטית לגמרי; אלא שההלכה מתוחכמת יותר כי למרות שהיא הוציאה את אלוהים מן המשחק, היא משתמשת באוצר מילים מקראי ובלקסיקון דתי, המאפשרים לחסידיה להסתובב "בלי" ולהרגיש "עִם". הנה מספר דוגמאות למהפכה האתאיסטית של חז"ל, שאפשרה להם לבסס את מעמדם על חשבונו של אלוהים.
ביטול רוח הקודש. בתוספתא קבעו הרבנים כי "משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל".[1ב] לאורך התנ"ך יש לרוח הקודש – רוח אלוהים – תפקיד מכריע, החל מבריאת העולם דרך הדרכת עם ישראל ביציאת מצרים, שם מאציל משה את רוח הקודש על שבעים מזקני העם,[2] וכלה בספר שופטים, שם מקבלים שופטי ישראל את רוח הקודש ומתמלאים בגבורת אלוהים. אבל חז"ל החליטו שעם חתימת התנ"ך חדלה הרוח מלפעול.
ביטול הנבואה. בתלמוד הבבלי הוחלט ש"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות".[3] בלקסיקון התלמודי, שוטים משמעו "משוגעים".[4] הנביא בתנ"ך הוא מי שאינו בוחל מלהביא את דברי התוכחה של אלוהים לבריות. הוא מתפקד כמעין מתווך בין אלוהים לאדם. חלק בלתי מבוטל מהדמויות המרכזיות בתנ"ך הם נביאים, כולל משה ורבים מן המלכים. התנ"ך מעלה את הנבואה על נס, עד כדי כך שמשה עצמו קיווה שכל ישראל יהיו לנביאים;[5] גם יואל ניבא את הימים שבהם אלוהים ישפוך את רוחו על כל ישראל והם יחלו להתנבא.[6] אך מאז שהסמכות הרוחנית נלקחה מידי אלוהים והועברה לידי הרבנים, בטלה גם הנבואה.
אין נשמעים יותר לבת קול מהשמיים. בוויכוח המפורסם בין חכמי התלמוד סביב תנורו של עכנאי, נעמד רבי יהושע על רגליו והכריז: "לא בשמים היא! מאי לא בשמים היא, אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטות' ".[7] כלומר, תחת שלטון הרבנים אין מתחשבים עוד בבת קול מהשמיים. חז"ל אומנם הודו שבת הקול משקפת את רצון אלוהים,[8] ובכל זאת בחרו לבטלה ולהסתמך על דעתם של רוב החכמים.
ביטול התלות בעל טבעי. ההלכה הרבנית מבטלת כל התבטאות רוחנית של אלוהים (רוח הקודש, נבואה ובת קול), ונטלה לידיה את המושכות. התהליך שבו העבירו חז"ל את הסמכות מידי הנביאים אל הרבנים וההלכות שהם ממציאים, שחרר אותם מכל תלות בכוחות על טבעיים.[9]
הפיכתו של אלוהים לתלמיד ישיבה מן השורה. כשם שלא הייתה לחז"ל כל בעיה לקבוע שאלוהים מניח תפילין ומתפלל,[10] כך לא הייתה להם בעיה לקבוע שהוא לומד גמרא בישיבה של מעלה ואפילו אומר הלכה בשם רבי אליעזר.[11]
הרבנים הכתירו את עצמם לממלאי מקומו של אלוהים. התלמוד הבבלי[12] מספר על נחמיה העמסוני שדרש בתורה; כאשר הגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" (דברים י' 20), ביקשו תלמידיו לשמוע את פירושו. נחמיה האמין שהפרשנות הנכונה מחייבת אותו לקבוע שיש לירוא תלמידי חכמים באותה מידה. רבי עקיבא הכריז: "עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים". חז"ל לא היססו להשוות את מעמדם לזה של הקב"ה עצמו, ככתוב בפרקי אבות: "מורא רבך כמורא שמים".[13] ולכן, בעוד השמיים היו שייכים לאלוהים,[14] הארץ הייתה בחזקת הרבנים; הם הפכו את עצמם למלכים החדשים "כמאמר החכמים: 'מאן מלכי – רבנן', מי הם המלכים – חכמים".[15]
המהפכה הרבנית הושלמה בתקופת התנאים; אז ביטלו חז"ל את תוקפן של הנבואה, של רוח הקודש ושל בת הקול מן השמיים, ומנעו כל ניסיון להתערבותו של האל בדת החדשה שיצרו. התנ"ך הפך בידיהם לקרקע פורייה שהם עושים בה ככל העולה על רוחם, כשהם מוציאים פסוקים מהקשרם ומקנים משמעות חדשה בשיטת הדרש, בהתאם לפתגם התלמודי "סרס המקרא ודרשהו".[16] כך נוצרה דת משפטית והלכתית גדושה בחוקים, סמלים וטקסים, אך מיותמת מכל ביטוי נבואי או על טבעי של רוח אלוהים וקולו.
הרבנים יצרו טיעון מעגלי ("הנחת המבוקש"): מניין לנו שהסמכות הועברה לידינו? כי כך כתוב בתורה שבעל-פה (שהם עצמם כתבו). כבר ראינו שבמסכת סנהדרין פט נאמר שאפילו אם רב אומר לך על יד ימין שלך שהיא בעצם יד שמאל, ואתה יודע שהוא טועה, עליך לקבל את דבריו. ואם הרב אומר לך לאכול משהו שאלוהים אסר, או אפילו להרוג אדם שאתה יודע שהוא חף מפשע, עליך להישמע לו. עם כוח וסמכות כאלה הרבנים יכולים לעשות כל העולה על רוחם, כולל עיוות הטקסט המקראי ופרשנותו כך שיתאים לשיטה שלהם.
ראוי לציין גם את ההערצה ופולחן האישיות שמטפחים הרבנים בקרב חסידיהם. התורה שבכתב מצווה: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי",[17] ומדגישה שאין לעשות "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה",[18] "פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא".[19] היהודי הדתי אומנם אינו משתחווה לפסלי אבן בדמות בודהה או אלילים אחרים, אך הוא סוגד לפסלים חיים, לרבנים הקדושים, לאדמו"רים, לצדיקים, למקובלים – אלה שעודם בחיים ואלה שכבר נפטרו. הסגידה הזאת נעשית במסגרת הילולות, תמונות התלויות על קירות הבתים, השתטחות על קברי "צדיקים" וכו'.[20]
בנוסף לכך, מתירה ההלכה את השימוש בקמעות.[21] ניתן לראות דוגמאות מאלפות לכך בהרצאותו של פרופ' גדעון בוהק על ספר כשפים יהודי מהמאה ה-15,[22] ב"ספר רזיאל" וב"ספר המזלות".[23] הרבנים הפכו את עצמם ואת שמותיהם לקמעות בעלי סגולות פלא. הם קבעו שכדי למצוא אבידה יש לתת צדקה (למוסד דתי כמובן) ולחזור שלוש פעמים על מנטרה מסוימת. דוגמה נוספת היא חזרה על שמו של ר' נחמן מברסלב, שאמורה לקרב את הגאולה ולהביא ישועה והצלחה.
הקמע יכול להיות ציור, תחריט או מנטרה, או טקס שמתבצע על קברותיהם של צדיקים. כתבת "ישראל היום", חגית רבינוביץ',[24] יצאה לטיול מאורגן למעוכבי זיווג – מסע גלילי במספר קברים, ביניהם קבר יונתן בן עוזיאל,[25] המומחה הידוע לזיווג; קבר הרשב"י, ובונוס – קברו של ר' יהודה בר אלעאי, שיש להקיפו שבע פעמים תוך תפילה על פרנסה. כמובן שהרבנית בן ישי, מארגנת הטיול, מקפידה למכור קמעות "על הדרך": צמידים, נר ישועות וכו'.
הרב אשר סבג מתוודה[26] ומספר: "כילד למשפחה שעלתה ממרוקו, גדלתי 'בזכות' הרבה 'סגולות', חמסות למיניהם, עין הרע ועוד… אך לא היה דבר גדול יותר או חזק יותר מ'זכותם של הצדיקים'. אני זוכר את אמי מתפללת בדביקות מול הנרות של הצדיקים, את אבי מנשק את המזוזה בכל פעם שהוא יוצא מהבית, ומתפלל דקות ארוכות, וממלמל את שמות הצדיקים".
סבג ממשיך ומספר: "ריה"ל,[27] בספר הכוזרי, מסביר שחידושו הגדול של עם ישראל לא היה אמונה באל, אלא דווקא האמונה בבני האדם. אמונה ביכולת של האדם להגיע למדריגה אלוקית הקרובה למדרגת המלאכים ואולי אף עולה עליה". ואז מגלה סבג את מסקנתו: "שפע ה'סגולות', 'זכויות הצדיקים', 'קמעות' וכדו', מצד אחד מעורר אצלנו דחיה וחשש מפני נטיה לעבודה זרה, אך האמת היא שזו היא סגולתם האמיתית של ישראל המתעוררת לאיטה, ומחפשת 'לדרוש אלקים' בכל עניניה בכלל ובפרט, מתוך אמונה תמימה ופשוטה שבכחם של נושאי התורה לבצע את מה שהיו יכולים לעשות נביאי ישראל".
הפולחן האלילי הזה מותר בשל פרשנות מגמתית ומטעה של החלק השני של הפסוק "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ, וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיהו ל' 20). כפי שכבר ציינו, מההקשר וממבנה הפסוק, ברור שהמילים "מוריך" מדברות על אלוהים עצמו, כפי שהראינו מוקדם יותר. אבל אין זה מונע מהרבנים להשתמש בפסוק כדי לשכנע את קהל ישראל שתמונותיהם יברכו את ביתם:
ומשום כך מחזיקים רבים וטובים תמונות צדיקים ומציבים אותן בבתי מדרש, כדי לקיים מה שכתוב: 'והיו עיניך רואות את מוריך', דוגמת ה'חפץ חיים', שהחזיק תמונת הצדיק ר' נחומקא מהורודנא זצ"ל והביט בה יום יום. ויתר על כן… 'כל מי שהיה אצל הרבי ביחידות – יצייר לעצמו את פני הרבי…' ואלה שלא ראו את הרבי, יציירו לעצמם את פני הרבי באמצעות תמונה.[28]
ר' אליעזר שלמה שיק נשאל: "האם גם כשמביטים בתמונה מצולמת של צדיק יש בכוחה להשפיע קדושה על המתבונן?" ותשובתו הייתה:
שמעתי שהחזון איש זי"ע יעץ למנהלים שכן יכניסו בכיתות שלהם תמונות של צדיקים, כדי שהילדים יתעוררו ויראו לכל הפחות את פני הצדיקים, והחוש מראה שהכיתות הן של הבנים והן של הבנות שתלויות שמה תמונות של צדיקים מפורסמים, זה מעורר יראת הכבוד בלבם.[29]
אם כך, חסידי הרבנים אומנם אינם משתחווים לפסלים מאבן או עץ, אך כאשר הם מוסיפים זה לזה את שמות התואר "צדיק", "מקובל", "אדמו"ר" (אדוננו, מורנו ורבנו) ו"קדוש", הם סוגדים ומעריצים את עצמם – אלילים, פסלים ומסכות חיים.
לא מדובר פה רק בניסיון לנכס לעצמם סמכות ושליטה, אלא גם במשאב כלכלי לא מבוטל. ברחבי המרשתת ניתן לרכוש אין ספור תשמישי קדושה רבניים, שלכאורה משפיעים ברכה על הקונים – החל בדיוקנאות של רבנים בשווי אלפי שקלים[30] וכלה בפתקים שרבנים כתבו עליהם, בשווי עשרות אלפי שקלים.[31]
[1א] ירמיהו יובל, בתוך: ישראל ברטל, ירמיהו יובל, יאיר צבן, דוד שחם ומנחם ברינקר (עורכים), זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני – מבט אנציקלופדי – כרך ראשון: ההגות היהודית המודרנית; זיכרון, מיתוס והיסטוריה; תמורות באורחות החיים, כתר הוצאה לאור למדא – עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע״ר, 2007, עמ׳ 110.
[1ב] סוטה, יג.
[2] במדבר י"א.
[3] בבא בתרא י"ב ע"ב.
[4] ראו דיני ה"שוטה" במשנה (בבא קמא ד') לאור ספרו של שלום אלבק, הראיות בדיני התלמוד, 1987: 93; צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, 2003: 58; אודיה צוריאלי, הנבא בן-אדם: על הנבואה כאפשרות ממשית, 2006: 26.
[5] במדבר י"א 29.
[6] יואל ג' 1.
[7] בבא מציעא נ"ט ע"ב.
[8] ברכות י"ז ע"ב. ראו עוד בספרו של הרן מנחם, האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים, חלק א, 1996: 352.
[9] אמנון שפירא, אנרכיזם יהודי דתי, 2015: 209.
[10] ברכות ו' ע"א; ז' ע"א. בנוסף בברכות ז' ע"א מסופר שכאשר הפנה אלוהים למשה את אחוריו (שמות ל"ג 23), ראה משה את קשר התפילין על ראשו של אלוהים.
[11] במדבר רבה, סדר חקת, פרשה יט, ראו גם בבא מציעא פו עא.
[12] פסחים כ"ב ע"ב.
[13] פרק ד טו.
[14] תהילים קט"ו 16.
[15] שטיינזלץ, מדריך לתלמוד, 2002, עמ' 26.
[16] בבא בתרא קי"ט ע"ב.
[17] שמות כ' 3.
[18] שמות ל"ד 17.
[19] פס' 4-5.
[20] ראו לדוגמה את תוכניתו של אמנון לוי (ערוץ 10) על הבאבות או על עולם המקובלים, ב-http://10tv.nana10.co.il/Category/?CategoryID=600230&sid=169&pid=58 .
[21] בבלי, שבת דף ס' ע"א ודף ע"ט ע"א.
[22] http://vod.walla.co.il/episode/1892359/hamishi-bakempus/episode-4 .
[23] ספרי קבלה הגדושים במתכונים להכנה ושימוש בקמעות מסוגים שונים.
[24] כתבה מיום 4.7.2014.
[25] "הרבי ילך לבקש אצל השם בקשה עבור שלומית", מסבירה הרבנית בן ישי, "הוא הצינור אל השם. וביום הפטירה שלו מספרים שרוחו שורה על הקבר והוא נענה לכל הבקשות. עכשיו קחי אבן ושימי על כיפת הקבר".
[26] http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/579/646.html .
[27] רבי יהודה הלוי (מחבר ספר הכוזרי).
[28] http://www.hageula.com/study/books/2981.html . קישור לסרטון המעודד פולחן תמונות: http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=1488&ArticleID=9929 .
[29]באתר מוסדות ברסלב: tinyurl.com/v5khs8y
[30] לדוגמה, דיוקן של רבי מייזליש נמכר ב-1,900 דולר: tinyurl.com/wtr98do
[31] לדוגמה, מכתב של הרב ישראל מרן נמכר ב-9,600 דולר: tinyurl.com/vbszc73
