הפרכת התורה שבעל-פה מכיוון אחר (מחבר אורח)

מאמר זה הינו מאמר-אורח אשר לא נכתב על ידי צוות האתר ולא בהכרח מייצג את כלל אמונתם ודעותיהם

אברהם-בלוך מאמר אורך על התורה שבעל פה

קשה לתפוס זאת, אך התורה שבכתב היא הדי. אן. איי. של העולם. המשמעות היא שהקשר שבין ערכי האותיות, המילים, והפסוקים בתורה ובין המציאות הוא מדויק ביותר, ושינוי, אפילו של אות אחת בתורה, מחבל בקשר זה ועלול לגרום לנזק עצום. לכן אסור לשנות אפילו אות אחת בתורה.

התורה היא גם ספר הוראות "היצרן" שנתן הבורא ליהודים, כדי שידעו כיצד להתנהל בצורה נכונה בעולם שרובו מחוץ לתפיסתם. הוראות היצרן מותאמות למבנה המציאות, שתכנונו נמצא בתורה, ויש לקיימן כדי לשמור על בריאות הגוף ובריאות העולם. בעתיד, גם הגויים יקבלו את התורה.

אין, ולא יכול להיות, ספר דומה לספר התורה, ספר שבו נמצא תכנון העולם.

חשוב ליהודי להתנהל על פי הוראות "יצרן" אלה מכיוון שרובה של המציאות נמצא מחוץ לתחום תפיסתו, והוא מתהלך בה כעיוור, והוא חשוף לטעויות שעלולות להזיק לו בחייו, בעולם הזה ובעולם הבא.

התורה מזהירה, בספר דברים כ"ח, מפני התוצאות של אי קיום הוראות ה"יצרן": "כט וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ, אֶת-דְּרָכֶיךָ; וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל, כָּל-הַיָּמִים–וְאֵין מוֹשִׁיעַ".

מכיוון שהתורה היא הדי. אן. איי. של העולם וגם ספר "הוראות היצרן" של בני ישראל, אסור לשנות בה אפילו אות אחת, ועל אחת כמה וכמה אסור לפסוק הלכות שסותרות את הכתוב בתורה. לכן אנו מוזהרים לקיים את הכתוב בתורה, אך ורק את הכתוב בה, ולא לסטות ממנו. להלן מספר דוגמאות:

מלאכי פרק ג': "כב זכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים".

כאן מדובר על בוא המשיח, כלומר אין שינוי בתורה גם כשיגיע המשיח.

דברים פרק כ"ח: "נח אִם-לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, הַכְּתֻבִים, בַּסֵּפֶר הַזֶּה: לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא, הַזֶּה–אֵת, ה' אֱלֹקֶיךָ נט וְהִפְלָא ה' אֶת-מַכֹּתְךָ, וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ: מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת, וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים. וְהֵשִׁיב בְּךָ, אֵת כָּל-מַדְוֵה מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ, מִפְּנֵיהֶם; וְדָבְקוּ, בָּךְ".

דברים פרק ל': "י כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה",

יהושע פרק א': "ח לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ"

יהושע פרק א': "ז רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה–אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול"

ובדברים פרק ד': "ב לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ–לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְו‍ֹת

ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם"

בספר במדבר, פרק ט"ו, כתוב: "כב וְכִי תִשְׁגּוּ–וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה: אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה', אֶל-מֹשֶׁה. כג אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה: מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה', וָהָלְאָה–לְדֹרֹתֵיכֶם. כד וְהָיָה, אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה, וְעָשׂוּ כָל-הָעֵדָה פַּר בֶּן-בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַ- ה', וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט; וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּת. כה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן, עַל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וְנִסְלַח לָהֶם: כִּי-שְׁגָגָה הִוא".

מה לומדים מציטוט זה?

א. "מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה', וָהָלְאָה—לְדֹרֹתֵיכֶם", כלומר אסור היה ואסור היום לשנות דבר בתורה.

ב. חוטאים מקריבים, בד"כ, עז או כבשה לחטאת ואילו כאשר לא עושים ממצוות התורה בשגגה אז

מקריבים בהמה גסה, פר בן בקר, מה שמלמד שהלכה שמחללת את התורה, אפילו אם היא

בשגגה, היא עדיין חטא חמור שצריך תיקון כבד.

למי מותר לפסוק הלכות?

העובדה שהתורה היא הדי. אן. איי. של העולם, מלמדת על כך שהיא פרי תכנון של אינטליגנציה שעולה על זאת שלנו לאין שיעור, מה שמוצא ביטוי בספר ישעיהו, פרק נ"ה: "ח כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי–נְאֻם, ה'. ט כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ–כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם".

הוסף לכך את העובדה שהקב"ה נמצא בהסתר פנים ככתוב, לדוגמה, בספר דברים, פרק ל"א: "יז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם", והרי לך מספיק סיבות מדוע אסור לפסוק הלכות, ועל אחת וכמה כאלה שסותרות את ההלכות של התורה. גם למי שניתנה הרשות לפסוק הלכות אינו רשאי לפסוק כל זמן שהקב"ה בהסתר פנים.

פסיקת הלכות תתאפשר רק כאשר יסיר הקב"ה את הסתר הפנים מאתנו, ורק למי שהוסמך לכך בתורה, כלומר מי שנשמתו בעולם הנבואה, ורק במקום שבו יש חיבור שמים וארץ, ככתוב בציטוט הבא.

רק נשמות הכהנים, צאצאי צדוק הכהן, יכולות להגיע לעולם הנבואה, ורק אם הכהנים נמצאים במקום שהורה להם הקב"ה, שהוא המקום שבו יש להם חיבור שמים וארץ, ושם הם יכולים לפסוק הלכות, וממילא יפסקו רק הלכות שאינן סותרות דבר בתורה.

את התנאים האלה אנו לומדים מהציטוטים הבאים:

דברים י"ז: "ח כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע–דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ–אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. ט וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. י וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ה'; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. יא עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ–תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ–יָמִין וּשְׂמֹאל. יב וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל-הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, אוֹ, אֶל-הַשֹּׁפֵט–וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל".

כלומר, זו הלכה כתובה שהכהן או השופט, כדי לפסוק, חייבים להגיע למקום אשר יורה לו ה'. הפוסקים מתעלמים מהלכה ברורה וחד משמעית זאת. הם גם אינם יכולים להתייחס להלכה זאת מכיוון שנשמותיהם אינן נמצאות בעולם שבו אפשר לקבל השראה מהקב"ה.

ובדברים כ"א כתוב: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי–כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה'; וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע".

וביחזקאל מ"ד: "טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי–הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי; וְעָמְדוּ לְפָנַי, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם–נְאֻם, אֲדֹנָי ה'…….. כג וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר, יוֹדִעֻם. כד וְעַל-רִיב, הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט)–בְּמִשְׁפָּטַי, ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ); וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי, בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ, וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי, יְקַדֵּשׁוּ".

הכהנים חייבים לשפוט בדבר טומאה ודבר משפט על פי הלכות התורה הכתובה בלבד, ככתוב בספר דברים, פרק כ"ח:

"נח אִם-לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, הַכְּתֻבִים, בַּסֵּפֶר הַזֶּה: לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא, הַזֶּה–אֵת, ה' אֱלֹהֶיךָ. נט וְהִפְלָא ה' אֶת-מַכֹּתְךָ, וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ: מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת, וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים. ס וְהֵשִׁיב בְּךָ, אֵת כָּל-מַדְוֵה מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ, מִפְּנֵיהֶם; וְדָבְקוּ, בָּךְ",

ובספר דברים, פרק ל': "י כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל-ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ",

ובספר יהושע, פרק א': "ח לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל".

כלומר, כל פסיקה חייבת להיות עפ"י התורה הכתובה בלבד. לא תתכן סתירה בין ההלכה ובין התורה. מי שמוסמך לפסוק הלכות הם הכהנים בלבד, כי כיום אין שופטים ברמה הרוחנית שמוגדרת בתורה, כיוצא מהציטוט הבא:

שמות י"ח: "כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ".

נשמת השרים גבוהה יותר ככל שהם ממונים על יותר אנשים. ככל שהסוגיה קשה כן צריכה נשמת השופט להיות בעולם גבוה יותר כדי לקבל תשובה נכונה.

שורה תחתונה, הלכה שסותרת את התורה היא הוכחה לכך שנשמת הפוסק לא נמצאת בעולם שבו הוא יכול להבחין בין נכון ולא נכון.

בחינת הכתוב בדברים י"ז, ח'-י"ב

אחד מההסברים, שמעלים תומכי התורה שבעל פה, הוא שהכתוב בציטוט הבא נותן להם את הזכות לפסוק הלכות.

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע–דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ",

אחד הדברים שיוצא מציטוט זה הוא שאם יש לך ספק לגבי הלכה כלשהי, אז עליך לבדוק אותה מחדש על ידי כהן או שופט שיהיה בימיך. ואילו ההלכה של החכמים היא שאסור לשנות הלכות שפסקו אבותינו, כלומר הלכה זאת כבר סותרת את התורה הכתובה. התוצאה היא שאם אבותינו טעו בהלכה מסוימת, אז הבאים אחריהם פוסקים הלכות על הלכה שגויה זאת וכך מגדילים את המרחק מהתורה. כלומר, כאשר יש ספק לגבי הלכה אז חייבים לברר אותה, ואסור לחתום הלכות כלשהן ולמנוע את בירורן.

אחת הסיבות שלא משנים הלכות של אבותינו היא שאותו כהן או שופט, שבימים ההם, אומר בליבו, אולי מי שפסק היה גדול ממני. ידע אותו שופט, או כהן לוי, שלמלאך הטומאה שנוצר מפסיקה שגויה זו, יש זמן מוגבל, שלאחריו הוא יכול, ורשאי, להכות את עם ישראל. יצירת מלאכי טומאה (=שד) יוצרת אנרגיות שליליות שיכולות לגרום לשיבוש הדי. אן. איי. הקוסמי, של טומאה וטהרה הכתובות בתורה, ולכן עונשו קשה, ככתוב בספר במדבר, פרק י"ט:

"יג כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר-יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא, אֶת-מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִיִּשְׂרָאֵל",

ובספר ויקרא, פרק ט"ו:

"לא וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".

שני ציטוטים אלה מלמדים שיצירת אנרגיות שליליות (=מלאכי טומאה), שנוצרו מאי שמירת הלכות התורה הכתובה, מטמאת את משכן ה', כי בארון הברית, שבמשכן, נמצאות נשמות אדם וחוה בעולמות גבוהים יותר, ויצירת אנרגיה שלילית פוגעת בהן, מה שמעכב את עליית עם ישראל לעולמות גבוהים יותר ואת תיקונם.

חשוב להבין את המושג, בספר דברים, י"ז: "הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ".

הפרושים, שאותם מייצגים הרבנים לדורותיהם, טועים בהבנת הפיסקה בספר דברים, פרק י"ז: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע–דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ ….. וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם".

אם מותר לרבנים לפסוק, על פי הבנתם, אז יוצא שקורח, דתן, ואבירם, צדקו כשקבעו שזכותם לפסוק הלכות, והם אינם חייבים לקבל את פסיקות משה, אהרון, ושאר הנביאים, ואת הלכות הקב"ה, הכתובות בתורה.

קורח בן יצהר ועדתו בנו את התנגדותם לקבלת סמכותם של משה ואהרון הנביאים, על פי אותה הבנה מוטעית של הציטוט מספר דברים, פרק י"ז. הם אמרו ה' קדוש, הוא קבע הלכות, והוא נתן גם לנו את הזכות לפסוק הלכות.

כלומר, הרבנים של היום מבינים פיסקה זאת בדיוק כמו שהבינו קורח ועדתו, ככתוב בספר במדבר, פרק ט"ז: "א וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן. ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה‘".

קורח, שהיה לוי, ועדתו ממלאים, כביכול, את התנאים של דברים פרק י"ז, שקובעים למי שמותר לפסוק הלכות.

אך מכיוון שהושמדו, יוצא שיש סתירה, כביכול, בין הכתוב בספר דברים, פרק י"ז, ובין הכתוב בפרשת קורח. אך מכיוון שסתירה אינה אפשרית בתורה, חייבים לבדוק למה התכוון ה' בספר דברים, פרק י"ז.

ניקח, כדוגמה, את מקרה נדב ואביהוא, שהיו כהנים, ולכן, על פי הבנת הרבנים לכתוב בספר דברים י"ז, היה מותר להם לפסוק הלכות.

בספר ויקרא, פרק י', כתוב: "א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן".

כיצד הסבירו זאת הפרשנים והרבנים, לדורותיהם?

שנדב ואביהוא לקחו אש ממזבח העולה, ולא אש מגחלי הקטורת, הנמצא בצד מזבח העולה.
שנדב ואביהוא היו שיכורים, למרות אזהרת ה' שלא ישתו יין.

שני הסברים אלה אינם נכונים מכיוון שנדב ואביהוא היו בלימודים של שמונה ימי המילואים, ואם היו טועים אז אהרון ומשה היו רואים את הטעות ומונעים אותה. מה שעשו היה מחוץ לשעות הלימודים, ולכן משה ואהרון לא ראו זאת.

ולגבי היין, כתוב במפורש בספר דברים, פרק כ"ט: "ד וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה, בַּמִּדְבָּר; לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם, וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. ה לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם…" , כלומר לא היה יין במדבר.

מה שקרה זה שנדב ואביהוא, מרוב התלהבות, הביאו קטורת לכבוד ה', ושכחו הלכה חשובה שאין מקריבים אחרי קטורת תמיד של שחר, ולפני בין הערביים קטורת נוספת, ככתוב בספר שמות, פרק ל': "ז וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת–יַקְטִירֶנָּה. ח וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה–קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה', לְדֹרֹתֵיכֶם".

כלומר, נדב ואביהוא, שהיו הכהנים באותם ימים לא הלכו על פי ההלכה המפורשת, הכתובה בתורה, שאומרת שאין להקריב קטורת מתי שרוצים אלא מחציתו בבוקר ומחציתו בערב.

הקרבת הקטורת פותחת את ליבנת הספיר, המבוקרת ע"י ה', ואנרגיה עצומה יורדת לעולם כדי להשמיד את מלאכי האנרגיה השלילית (מלאכי טומאה), ואת כל הרשימו (העקבות) של מרבציהם. במעשיהם, שלא על פי ההלכה, היו נדב ואביהוא יכולים להשמיד את העולם, לולא ה' העביר אנרגיה זו אליו, וממנו, בצמצום, אליהם, מה שהשמיד אותם בעולמות הנפש, הרוח, והדעת. כלומר, הכהנים, הלויים והשופטים, בכל זמן שהוא, אינם רשאים לשנות את ההלכות הכתובות בתורה או שנובעות מהכתוב בה. הלכות שסותרות את התורה הן הלכות שמחללות אותה.

"הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, אוֹ, אֶל-הַשֹּׁפֵט", הכהן והשופט המוזכרים כאן אינם רשאים לפסוק כנגד הכתוב בתורה או כנגד המשתמע מהכתוב בה. בנוסף לכך, הם חייבים לעלות "אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ", כי רק בו יש, לכל אחד מהם, חיבור שמים וארץ ורק שם יש להם השראה עליונה והם יכולים לקבל את ההלכה הנכונה על פי הכתוב בתורה.

קורח ועדתו רצו לפסוק הלכות שונות מההלכות שפסק משה רבנו, כי אחרת לא הייתה להם סיבה להתלונן על משה, כלומר הם רצו לפסוק הלכות שהן נכונות על פי דעתם, ולא על פי דעת התורה (בדיוק כמו שפוסקים רבנים בעבר והיום), בזכות אותו ציטוט שפירשו אותו כמתיר להם לפסוק הלכות, ולכן הוצאו להורג.

על חכמי הדת הפוסקים על פי דעתם כתוב, לדוגמה, בספר ישעיהו, פרק ל': "ט כִּי עַם מְרִי הוּא, בָּנִים כֶּחָשִׁים; בָּנִים, לֹא-אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת ה'. י אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים, לֹא תִרְאוּ, וְלַחֹזִים, לֹא תֶחֱזוּ-לָנוּ נְכֹחוֹת; דַּבְּרוּ-לָנוּ חֲלָקוֹת, חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת. יא סוּרוּ, מִנֵּי-דֶרֶךְ, הַטּוּ, מִנֵּי-אֹרַח; הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ, אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

ובספר ישעיהו, פרק כ"ט:

"ט הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ, הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ; שָׁכְרוּ וְלֹא-יַיִן, נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר. י כִּי-נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵּמָה, וַיְעַצֵּם אֶת-עֵינֵיכֶם: אֶת-הַנְּבִיאִים וְאֶת-רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים, כִּסָּה. יא וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל, כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם, אֲשֶׁר-יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל-יוֹדֵעַ הספר (סֵפֶר) לֵאמֹר, קְרָא נָא-זֶה; וְאָמַר לֹא אוּכַל, כִּי חָתוּם הוּא. יב וְנִתַּן הַסֵּפֶר, עַל אֲשֶׁר לֹא-יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר–קְרָא נָא-זֶה; וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר. יג וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי–וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. יד לָכֵן, הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת-הָעָם-הַזֶּה–הַפְלֵא וָפֶלֶא; וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".

כך קורה גם היום. התנאים, האמוראים, הסבוראים, הגאונים, הרבנים הראשונים, וכן האחרונים, לא למדו מהעבודה הזרה, כלומר מההלכות הלא נכונות שגרמו לחורבן בית ראשון ובית שני, ולהסתרת הפנים של ה', ככתוב בספר דברים, פרקים ל"א, ל"ב.

בהסתרת הפנים של ה' ניתנת השליטה לאגג מלך עמלק (=אשמדאי), השולט במוחנו וגורם לנו להמשיך להשתטות, ולכן אנו ממשיכים לקבל מכות קשות. כאשר יתחברו בני ישראל, שיצאו ממצרים, לתורת משה והנביאים, ככתבם וכלשונם, תתגשם נבואת בלעם בן בעור הכתובה בספר במדבר פרק כ"ד:

"ה מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. ז יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו (שורשיו), וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים; וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ".

יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו (מענפיו / משורשיו). המים מסמלים את התורה שקיבלו משה רבנו ושאר הנביאים.
כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם – הארזים מסמלים עולמות עליונים בעולמות גן העדן, כלומר נחזור למקורות הנכונים, ואז יחזור ה' להגן עלינו וישמיד את מלאכי הטומאה (מלאכי אנרגיות שליליות).
וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים; וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ, זרעו הם בני ישראל, שיתמלאו בתורת האמת, ואז נשמתנו תעלה מעל נשמת אגג, מלך עמלק, ואנו נשלוט בו, במקום שהוא ישלוטו בנו, מה שיפתח את הדרך לגן עדן.

חלק מהרבנים, כמו רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, ושאר התנאים, כולל גם את הארי, ראו ברוח הקודש (רבי עקיבא בן יוסף ראה בעולמות הנשמה של עולמות הנפש, ורבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר ראו בעולמות האצילות שבעולמות הנפש) אבל לא ראו ברוח הנבואה, שהיא גבוהה בהרבה מרוח הקודש. אם ההלכות של חז"ל היו נכונות אז ה' לא היה בהסתר פנים, ולא היו נחרבים בית המקדש הראשון והשני, ולא היו נחרבות קהילות שלמות, לא היו נחרבות קהילות ספרד ופורטוגל, ששם היו גדולי הרבנים, המקובלים, והפייטנים, ולא היו שם חילונים, וגם השואה לא הייתה מתרחשת. במקום השאלה הרווחת איפה היה ה', השאלה הנכונה היא מדוע הביא ה' עלינו את האסונות האלה, ואם היו שואלים אותה הרבנים אז ייתכן והיו מגיעים לתשובות הנכונות.

רוח הנבואה לעומת רוח הקודש:

בספר מלכים א', פרק כ"ב, מסופר על 400 בני הנביאים לפני היציאה למלחמה של מלך שומרון אחאב, ומלך יהודה יהושפט. ה' שואל את מלאכיו, מי יפתה את אחאב שיצא למלחמה. הממונה על רוח הקודש אמר ל-ה', אני אפתה אותו ואהיה רוח שקרית למתקשרים למיניהם. אומר ה' לך והצלח!

ה' לא שולח מלאך כדי לשקר, אלא יש שער ניסיונות שממנו יכול לבוא מלאך קדושה ולתעתע במתקשר איתו. על המתקשר לדעת כיצד מתקשרים וכיצד להבחין בין המסרים שמקבלים. רק ידיעת התורה ושאלות למדריך, שהוא המלאך הממונה על אותה נשמה, מאפשרות להבחין אם המסר שקרי או לא.
כך עשה הנביא מיכיהו בן ימלא, שנשמתו הייתה בעולם הנבואה, ולכן ראה חיזיון שונה משאר בני הנביאים והמתקשרים לסוגיהם. והוא ראה את מפלת אחאב, למרות שכולם ניבאו לו ניצחון בקרב. ככל שהמתקשר נמצא בעולמות גבוהים יותר כן הוא רואה את העולמות נכון יותר, ואת המסר הנכון.

האמונה שמותר לפסוק הלכות

האמונה שמותר לפסוק הלכות נשענת על מספר טיעונים, להלן מספר דוגמאות:

טיעון 1

הקב"ה ידע מראש שהוא נותן את התורה לבני אדם, ולא נתן אותה למלאכים, ולכן הוא נתן לנו מנדט לפרש את התורה, לפי הבנתנו. אין הכוונה שכל אדם רשאי לדרוש מהתורה דברים כרצונו, חס וחלילה, אלא הכוונה היא כמובן, שהקב"ה נתן לנו את התורה, ונתן לנו כלים יחד איתה לפרש אותה, ולדרוש בכלים מסוימים, ודרשות מסוגים מסוימים, הקב"ה קבע שבמחלוקות יש להכריע לפי רוב דעות, וכלל זה תקף בזמן שהחכמים מתכנסים יחד ודנים על דבריהם, אחרת לא ניתן ללכת לפי רוב דעות, ומכל מקום כיוון שהקב"ה קבע שצריך ללכת אחר הרוב, אין לנו דרך הכרעה אחרת בהלכה.

לא נכון, אסור לפסוק הלכות על פי רוב, הכרעת הרבנים על פי רוב נשענת על פירוש לא נכון של הפסוק בספר שמות, פרק ב': "ב לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים—לְהַטֹּת". הפירוש הפוך, הציטוט אומר לא להטות על פי הרוב. בציטוט זה 2 חלקים:

"לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת;" – לא ללכת אחרי הרוב כשמעשיו רעים. הסימן ; אחרי המילה לְרָעֹת מראה על הפסק גדול מפסיק, כלומר הוא מחלק את את הפסוק לשני חלקים.
"וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים—לְהַטֹּת" – זה החלק השני של הפסוק, והוא אומר לא לנטות אחרי רוב שמתכוון להטות משפט במקרה של מחלוקת (ריב) בין צדדים. אין לפסוק זה 3 חלקים, כפי שמפרשים המפרשים (כנראה בגלל טעות בטעמי המקרא).

אין ולא יכולה להיות סתירה בתורה, ואם הרוב קובע, כפירוש הרבנים, אז יש בתנ"ך סתירות, כמו בדוגמה של דברים, פרק ט"ז, כתוב: "יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט", מה שלא ייתכן.

טיעון 2

מצוות דאורייתא (כביכול): התורה ציוותה בפירוש (כך הטענה) לשמוע לחכמי הדור, אך מלבד זאת מוסיפה ואומרת, כי מעת נתינתה לא נצטרך עוד נבואות כדי לדעת כיצד מקיימים את מצוותיה, ככתוב בספר דברים פרק ל': "יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ"

פסוקים אלה מעידים (כך המשך הטענה) כי ניתנה לחכמים היכולת ללמוד את התורה ולבארה כראוי לבני ישראל. התורה לא בשמים היא – מעת שירדה לעם ישראל, נתן ה' ברשות החכמים את הסמכות והכוח לפסוק בה הלכה נכונה לפי כללי המסורה, ללא צורך בנבואה נוספת לבארה. התורה מושלמת כפי שהיא, ולא נצרכת ל"השלמות" משמים. ה' הבטיח שתורתו לא תישכח לעולם מישראל (דברים לא, כא; ישעיהו נט, כא).

כמובן, רק תלמיד חכם שהתלמד בכל התורה היטב-היטב יכול לפסוק מתוכה הלכות כראוי. הזהירו החכמים מאוד מפני המפרש את התורה בצורה שגויה: "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא" (אבות ג, יא), ולמדו זאת מפסוקים (סנהדרין צט, א).

לא נכון. לא ניתנה לחכמים היכולת לפסוק הלכות, התורה הגדירה, במדויק, מי רשאי לפסוק הלכות, וזה לא החכמים (ראה את הפרק למעלה: למי מותר לפסוק הלכות).

טיעון 3

מצוות דרבנן אלה הם תקנות וגזירות מאוחרים מזמן מתן תורה, אותם פסקו הסנהדרין והנביאים שבכל דור דור לפי הרשות שנתנה להם התורה לפסוק גדרים לחיזוק התורה ושמירתה.

התורה מצווה לגדור גדרים לשמירתה: "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא, פרק יח, ל), ולמדו מכאן חכמים: "עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא, א).

כאן מצויה נקודה שחשוב ביותר להדגיש: למרות שיש חילוק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן, מכל מקום העובר על מצוות חכמים עדיין עובר על רצון הקב"ה, שהרי הוא יתברך ציווה בתורתו לשמוע לחכמיו. התורה מדריכה אותנו לשמוע לזקני הדור: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז). חובה אשר נאמרה לכל דור: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח-ט), מכאן למדו: "אל השופט אשר יהיה בימים ההם – אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך" (משנה עדויות א, ה).

התורה משתמשת בלשון קשה לגבי חובת השמיעה לחכמים, לא לסור מדבריהם ימין ושמאל: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה – לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא).

לא נכון. הכותב מתעלם מחלק שני של הפסוק: "מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". הפירוש שנתנו חכמים ל 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם' אינו נכון (ראה למעלה). לא ניתנה לסנהדרין רשות לפסוק הלכות, ומצוות חכמים, כאשר הן סותרות את התורה, אינן רצון הקב"ה, ומותר לעבור עליהן, ורבות מהן סותרות את התורה. "ושמרתם את משמרתי" אינו זהה ל "עשו משמרת למשמרתי", אלא שונה מהותית.

גם "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" מתייחס לכתוב לפניו: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר", כלומר האב והזקנים יספרו לבנים את מה שקרה לעם ישראל בעבר, ואין בציטוט זה רמז כלשהו לחובת הציות לאבות ולזקנים.

התורה, כמו שכתבנו למעלה, הגדירה במדויק מי רשאי לפסוק הלכות.

הוסף לכך את מה שאומר הנביא מלאכי, בפרק ג', לקראת הגאולה: "כב זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים".

מפסוק זה יוצא באופן ברור שאין ולא יהיה שינוי בתורה עד הגאולה, כלומר כל הלכה שסותרת את התורה היא עבודה זרה.

טיעון 4

במסכת אבות א', פרק א', כתוב: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה".

על בסיס ציטוט זה נוצרו פירושים ופירושי פירושים, כמו מה שכתב רב מסוים, לדוגמה: "ובזה רצו רבותינו לומר שהתורה היא שנייה לישראל – ישראל קדמו לתורה (ב"ר א ד). אע"פ שהתורה חשובה מאד וישראל חשובים מאד, אבל אם ייווצר מצב שבו תעמוד סתירה בין הקיום הישראלי לבין התורה, הרי שהקיום הישראלי קודם, והתורה תידחק הצידה".

זו אי הבנה מוחלטת של התורה, שהיא הבסיס של העולם. זו עזות מצח של אותו רב לומר שכוונת רבותינו, כיוצא מתוך ציטוט זה, הייתה לומר שישראל קודמת לתורה.

טיעון 5

רב אחר כתב: "התורה שבעל-פה, שהיא מערכת של הלכות, פירושים ושיטות לימוד ששימשו את חז"ל ביחסם לתורה שבכתב. התורה שבעל פה כוללת הלכות שהועברו מדור לדור וכן הלכות שהתחדשו ברבות הדורות והותאמו למציאות המשתנה".

שוב אי הבנה מוחלטת. מקור התורה בעולם עליון, שבו אין זמן. אין בתורה הלכות שתלויות בזמן, אלא ההיפך, ככתוב במפורש בספר יהושע, פרק א': "ז רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה–אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול: לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. ח לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל. ט הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל-תַּעֲרֹץ וְאַל-תֵּחָת: כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".

ּהדגש על התורה שבכתב, בלבד, והאיסור לעשות בה שינוי כלשהו. אין בתורה, אפילו רמז, שהמצוות בה תלויות בזמן. התאמת הלכות למציאות משתנה היא שינוי בדי. אן. איי. של העולם, מה שמשנה את העולם, מה שהביא אסונות על היהודים, וגורם לאנטישמיות.

טיעון 6

חז"ל החליטו שהם האורים והתומים בידיעת התורה, וקבעו שהפסיקות שלהם הן הקובעות, וקראו לזה התורה שבע"פ. הם הסתמכו, בין השאר, על הכתוב בספר דברים, פרק י"ז: "ח – כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע–דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ–אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. ט – וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. י – וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' – וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. יא – עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ".

מן הנאמר משמע (כך הטענה), כי בכל מקרה בו מתעורר ספק בעניין הלכתי חובה לפנות אל הסמכות הבקיאה בדיני התורה הרלבנטיים ולציית לה. לפי פשוטו של מקרא סמכות זו היא בית הדין הגדול, אולם כפי שניווכח להלן, חז"ל הרחיבו והכלילו את חלות המצווה לגופים נוספים. בימינו מכנים מצווה זו בשם הכולל "אמונת חכמים".

זה שיבוש מוחלט של הכתוב. כהנים ושופט אינם בית הדין הגדול, ואין לחז"ל זכות לכלול במצווה גופים נוספים שאינם מוזכרים בה.

הסתמכות על ציטוט זה לפסיקת הלכות על ידי רבנים היא טעות מוחלטת.

מדוע נוצרו ההלכות השגויות?

מי שנשמתו מגיעה לעולמות הנבואה רואה את המציאות מעולם גבוה יותר, שממנו היא מזהה את הטעויות בעולמות שמתחת. הוסף לכך שהקב"ה היה בהסתר פנים, ולכן אף חכם לא הגיע לעולם הנבואה עד לימינו.

בודדים הגיעו לעולמות הקודש, שהם נמוכים הרבה מעולמות הנבואה. בעולמות הקודש מקבלים לפעמים ידע אלוקי נכון ולפעמים ידע שגוי. נשמות כמעט כל הפוסקים לא הגיעו לעולמות הקודש, והפסיקות שלהם הם על דעתם בלבד.

התוצאה של הלכות שגויות אלה כתובה, לדוגמה, בהושע ד': "ו נִדְמוּ עַמִּי, מִבְּלִי הַדָּעַת: כִּי-אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ, ואמאסאך (וְאֶמְאָסְךָ) מִכַּהֵן לִי, וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹקיךָ, אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם-אָנִי".

הפירוש: העם שאמור לדעת תורה נדם ("נִדְמוּ עַמִּי, מִבְּלִי הַדָּעַת") משום שמאס בלימוד התורה, שהיא הדעת ("כִּי-אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ"), ולכן הקב"ה מואס בעמו מלכהן לו ("וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי"), כי על מנת להיות חייל בצבא ה' יש לדעת את פקודות המפקד, אך בני ישראל שכחו את הפקודות ("וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹקיךָ"), והקב"ה מתנהג עמנו במידה כנגד מידה ("אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם-אָנִי").

בתקופת התנאים היו מחלוקות גדולות ביניהם, שרובן נסובו על דברי נביאים. ההכרעה הייתה בהצבעת רוב בין הרבנים השונים, במיוחד בין בית שמאי ובית הלל. מאז חתימת המשנה, ע"י יהודה הנשיא, אי אפשר לתקן הלכות גם אם התברר שדורות אחריהם צדקו. הלכות שאינן נכונות גרמו, בין השאר, לשואה כי הן יצרו מלאכי טומאה (נשמות שליליות שמטרתם להזיק) רבים.

כיום, לדוגמה, יש שתי גרסאות של שולחן ערוך. נניח שאדם ספרדי דתי מקיים את שולחן ערוך הספרדי, של בית יוסף, ויש שם הלכה שאינה מקובלת על שולחן ערוך האשכנזי, למרות שהאשכנזי נכונה, יוצא שהספרדי לא קיים את ההלכה הנכונה, והרי כולנו יהודים שאמורים לשמור את תורת משה.

כך קרה גם עם חתימת המשנה על ידי נשיא הסנהדרין, יהודה הנשיא, ראש הסנהדרין של אותה תקופה. אם הייתה מחלוקת בין האמוראים על אותה מחלוקת שהייתה לתנאים, מחלוקת התנאים היא הקבילה למרות שהאמוראים צדקו. ואם הייתה מחלוקת בין הסבוראים או הגאונים, והם צדקו, הם לא היו יכולים לשנות את הגרסה של התנאים. התוצאה היא הלכות שרחוקות מאוד ממחשבת ה'. ועל זה קבל ישעיהו הנביא בפרק נ"ה (ראה למעלה), ובפרק ל':

"ט כִּי עַם מְרִי הוּא, בָּנִים כֶּחָשִׁים; בָּנִים, לֹא-אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת ה'. י אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים, לֹא תִרְאוּ, וְלַחֹזִים, לֹא תֶחֱזוּ-לָנוּ נְכֹחוֹת; דַּבְּרוּ-לָנוּ חֲלָקוֹת, חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת (=הלכות שגויות). יא סוּרוּ, מִנֵּי-דֶרֶךְ, הַטּוּ, מִנֵּי-אֹרַח; הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ, אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (=הסתירו מאתנו את הכתוב בתורה הקדושה)".

גם חתימת המשנה היא בניגוד לכתוב בתורה, כי כתוב במפורש שכאשר יש חילקי דעות אז חייבים לברר אותם, ככתוב בדברים, פרק י"ז:

"ח כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע–דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ–אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. ט וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט",

כלומר, כאשר יש מחלוקת דווקא צריך לברר אותה, אבל על פי ההוראות בציטוט זה. אין לאף אחד רשות למנוע בירור מחלוקות על ידי איסור לחלוק על רבנים.

ההלכות של הרבנות, על פי שולחן ערוך, מקורן בתלמוד ובהלכות השונות שנוצרו בעיקר מהמאה העשירית, ובמיוחד במאה ה-16, ע"י הרב מטורקיה יוסף קארו, החותן השני של הארי. המחבר השני של שולחן ערוך היה רבי משה הישרוביץ (ר"ת הרמ"ה).

בתלמוד, שאותו הנהיגה כת הפרושים, היו חילוקי דעות בין הרבנים הפוסקים על הלכות ומדרשים, וההלכה נקבעה, כמו בכנסת של היום, על פי הצבעת הרוב (ראה בתלמוד מסכת שבת, פרק א', משנה ד'). הלכות אלה גרמו להסתרת הפנים של ה', הוסרו ההגנות מעם ישראל, והגיעו העונשים הכבדים, כפי שהזהיר אותנו ה' ע"י נביאיו, שביניהם חורבן בית ראשון ושני, חורבן קהילות שונות, שביניהם גרוש ספרד ופורטוגל, שבו שימשו גדולי רבני ישראל, כולל אנשי המיסטיקה היהודית, שבשמים היו ממשיכי פוסקי רבני כת הפרושים.

מאותה סיבה הגיעו הגזירות של השנים ת"ח ו – ת"ט, ולאחרונה השואה, שבכולם נשפכו נהרי דם של עם ישראל.

רבני ישראל, לדורותיהם, התעלמו מההזהרות בתורה. ה' נמצא בהסתר פניו כי לא שמרנו את התורה ככתבה וכלשונה, ולכן אין הגנות מ- ה', והשלטון על עם ישראל והעולם עובר לאגג מלך עמלק (=מלך השדים = אשמדאי), והוא יחד עם כל צבאות מלאכי הטומאה מכים בנו ללא רחם, כי הם שולטים עכשיו על כל צבאות הרוע, שיש להם הידע כיצד להביא מגיפות מסוכנות לעולם ולעם ישראל.

ונסיים פרק זה במה שאומר ה' לאיוב, בפרק ל"ח: "ב מִי זֶה, מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין– בְּלִי-דָעַת".

הקב"ה שואל את איוב, שהיה צדיק גדול, כיצד הוא נותן עצות חשוכות (מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין), בלי לדעת את התמונה הרחבה של המציאות (בְּלִי-דָעַת). צא ולמד מה דינן של חלק גדול מההלכות שנתנו ונותנים הרבנים, שתפיסתם מצומצמת בהרבה מזו של איוב (שראה בעולמות עליונים), ואין להם שיח עם הקב"ה, כמו שהיה לאיוב.

מה גורמות הלכות שגויות

הוכחנו שהאותיות, המילים, והפסוקים בתורה הם הדי. אן. איי. של העולם.

מה שקורה כאשר מקיימים את הוראות התורה, שהן תואמות הדי. אן. איי. שלנו, כתוב בספר דברים, פרק ל"ב: "מו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם: אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מז כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם–כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה".

וכתוב בישעיהו, פרק מ"ד: "ז וּמִי-כָמוֹנִי יִקְרָא, וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי, מִשּׂוּמִי, עַם-עוֹלָם; וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה, יַגִּידוּ לָמוֹ", כלומר הקב"ה יצר את העולמות עם האותיות שאומרות את מבנה העולם, ורק הוא יכול לעשות זאת. ה' קרא, אמר, וערך את האותיות, ומבריאת העולם אותיות אלה אומרות (קובעות) את מבנה העולם.

לכל אות עברית בתורה יש משמעות רב ממדית והיא כח מטאפיסי גבוה מאד. בהיותה חלק מהדי. אן. איי. של העולם, כל אות שותפה במבנה העולם, ולכן כל שינוי, אפילו באות אחת, עלול לשנות את מבנה העולם, ולכן יש איסור לשנות אפילו אות אחת בתורה.

התורה היא גם הוראות ההפעלה של היהודים, כדי שבהיותם המוח של העולם יפעלו נכון במציאות שהם כעוורים בתוכה. תפקידם של היהודים הוא להעלות את עצמם ואת כל העמים לעולמות גבוהים יותר על ידי תיקון העולם הזה, תחילה. התורה היא ההוראות המדויקות לתיקון נשמתנו, והן מוכתבות על ידי הדי. אן. איי. שלנו, שהיא התורה.

נמחיש על ידי דוגמה: מכונית מיוצרת על פי שרטוטי הייצור שלה, שהם הדי. אן. איי שלה. כל קו בשרטוט מתורגם לדבר מה במכונית. ספר הוראות היצרן מוכתב על ידי הדי. אן. איי של המכונית. המכונית מתוכננת, לדוגמה, עבור שמן מנוע מסוים, שמתאים לדי. אן. איי. שלה. החלפת השמן בחול, למשל, תגרום לנזק למנוע. כלומר, אי קיום הוראות ההפעלה, שהוכתבו על ידי הדי. אן. איי של המכונית פוגע במכונית.

אם יבוא אדם, שאפילו אינו מהנדס, אינו מבין במכוניות, ובוודאי אינו מבין דבר בתכנון המכונית, כלומר אינו מבין את מבנה הדי. אן. איי. של המכונית, ויכתוב ספר הוראות יצרן, הוא יגרום נזק למכונית.

בדיוק כך נוצר נזק לעולם כאשר אדם שאינו מצוי בסוד הדי. אן. איי. של הבריאה, המוצפן בתורה, פוסק הלכה. לאורך הדורות, לא היה אדם אחד שהיה מצוי בסוד זה, מה עוד שהקב"ה היה בהסתר פנים, ולכן נפסקו הלכות רבות שסותרות את התורה, ופוגעות ביהודים ובעולם. אפילו משה רבנו לא העז לפסוק הלכות אלא קיבל אותן מהקב"ה, וכשהיה לו ספק היה שואל את הקב"ה.

מוטל עלינו, היהודים, לקיים את מצוות תורת משה האמתיות כדי לעלות בעולמות עד לעולם שבו נקבל את התורה שבעל פה, וכדי להעלות בעולמות את שאר העמים. את התורה שבעל פה נקבל כאשר נגיע לעולם הפה, שבו נזדקק להלכות נוספות כדי שנוכל להמשיך לעלות בעולמות.

כאשר עם ישראל יחזור לתורה שניתנה ע"י ה' למשה, ככתוב בנבואת מלאכי, פרק ג': "כב זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם–פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם",

התנהלות הרבנים היא כמו שהתנהל ירבעם בן נבט, מלך שומרון, שהיה גם נשיא הסנהדרין, ששינה את הלכות התורה, ולכן אומר הקב"ה שהוא החטיא את עם ישראל, ככתוב מלכים ב' פרק י"ז: "כא כִּי-קָרַע יִשְׂרָאֵל, מֵעַל בֵּית דָּוִד, וַיַּמְלִיכוּ, אֶת-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט; וידא (וַיַּדַּח) יָרָבְעָם אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה', וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה. כב וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה: לֹא-סָרוּ, מִמֶּנָּה".

כלומר, ירבעם בן נבט שינה הלכות של התורה, שניתנה ע"י משה והנביאים, ובכך החטיא את העם.

מספר דוגמאות להלכות שסותרות את התורה

כתוצאה מהתעלמות הרבנים, לדורותיהם, מהכתוב בתורה, יש הלכות רבות שמחללות את התורה, וגורמות לנתק בין שמים וארץ, ולכעס ולקטרוג על עם ישראל. להלן מספר דוגמאות (בכל דוגמה אנו מביאים רק חלק קטן מהעובדות):

הלכה שגויה 1: האימא קובעת אם הצאצא יהודי

על פי תורת משה, שניתנה ע"י בורא עולם, הזכר קובע את יהדות צאצאיו, ולא האשה, וזאת בניגוד להלכה שקבעו הפרושים התנאים, שהאשה קובעת את יהדות הצאצא.

היו אלפי מעשה זימה ואונס בגלות, ובארץ ישראל, שנעשו עם נשים יהודיות שחלקן הגדול היו נשואות, או מאורסות, ולפי התורה הצאצא, מיחסים אלה, הוא ממזר, גם אם נולד מבעלה של האשה, לאחר ששכבה עם גוי. הזרע של הגוי טימא את האשה והיא אסורה לבעלה ולבועלה. לכן יצאה הלכה חדשה ע"י הרבנים השונים, בניגוד לתורה, שהאשה קובעת את היהדות וזרעו של הגוי אינו נחשב. הלכה זאת סותרת את הכתוב בתורה, וגורמת לעמנו נזקים עצומים, כי זו פגיעה בדי. אן. איי. של הבריאה.

להלן מספר דוגמאות שמראות כיצד הלכה זו סותרת את התורה.

כהן חייב להיות בנו של כהן, כלומר הזרע קובע, ולא הביצית. האם ייתכן שאצל כהן הזרע קובע ואצל מי שאינו כהן הביצית קובעת?

בספר דברים כ"א כתוב שמותר ליהודי לשאת שבויית מלחמה, שהיא גויה, לאחר בעילתה. יוצא מזה שלאחר בעילתה היא יהודיה, כלומר הזרע קובע.

הקב"ה מבטיח לאברהם את הארץ לזרעו עד עולם, כלומר הזרע קובע, כי אחרת יהודי שישא לאישה גויה, הבן, על פיה ההלכה, גוי, כלומר זרעו לא יכול לרשת את הארץ, שניתנה ליהודים, וזה סותר את התורה.

רות המואביה, לאחר שנזרעה הפכה ליהודיה, וזה יוצא מהעובדה שהייתה צריכה ייבום כשמת בעלה, מחלון, כלומר הזרע קובע.

הלכה מוטעית זאת של הרבנים גורמת להכנסת גויים ליהדות, ולהוצאת יהודים ממנה. הרבנים אינם יודעים שהנשמה נמצאת בזרע ולא בביצית.

הלכה שגויה 2: קיום יחסי אישות בשבת ובחג

זו הלכה שגורמת לכך שכל עם ישראל מחלל שבת ומועדים, ומגרש את מלכת השבת ואת אלוקי ישראל מביתם.

בשולחן ערוך נפסק שעונת תלמידי חכמים (כלומר חיבים לקיים יחסי אישות עם נשותיהם) היא פעם אחת בשבוע, בליל שבת, מכיוון שבלילות החול הם צריכים לעסוק בתורה, שתורתם אומנותם.

אך בתורה כתובים הדברים הבאים:

בשמות פרק ל"א: "יד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת … טו שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַ – ה' ".

ובספר ויקרא, פרק ט"ו: "טז וְאִישׁ, כִּי–תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. יז וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-עוֹר, אֲשֶׁר-יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת-זָרַע–וְכֻבַּס בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. יח וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד-הָעָרֶב".

טומאה מסלקת את הקדושה, ומחללת את השבת, וכך מחללים היהודים את השבת, וגורמים לכעס גדול מאד בשמים.

כששואלים רבנים לפשר הלכה זו, שמחללת את התורה, הם מסבירים זאת בשם ערך עליון, ערך של קיום מצוות פרו ורבו דווקא בשבת, שהוא, לדבריהם, מחוץ לתפישתנו, ערך שמפאת עליונותו מאפשר להכניס טומאה לשבת קודש. בטענה מסוג זה אפשר להצדיק כל דבר, אך כתוב "לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא", ואי אפשר להצדיק הלכה שמחללת את התורה על ידי ערך עליון.

למצוות פרו ורבו יש את שאר ימי השבוע והיא אסורה, באופן מוחלט, בשבת, בחגים, ובראשי חודשים.

הלכה שגויה 3: ממזר

בספר דברים פרק כ"ג, כתוב: "ג לֹא-יָבֹא מַמְזֵר, בִּקְהַל ה': גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'. ד לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה': גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם".

למרות הכתוב בתורה, במפורש, הרבנות, לדורותיה, שינתה את ההלכה והיא מתירה לבניו של ממזר, שנשא נוכרייה, להתגייר. ההלכה אומרת כך: "ממזר הבא על הגויה הוולד גוי, נתגייר, הרי הוא כישראל ומותר לבוא בקהל".

ההלכה של הרבנות מסתמכת על ההלכה השגויה (ראה למעלה) שהאישה קובעת אם הצאצא הוא יהודי. אבל אם האישה קובעת אז אין כל משמעות לאיסור של הקב"ה, כי אז יכול כל ממזר להתחתן עם גויה, ובניו יתגיירו ובא דור שלישי בקהל ה', כפי שקובעת הלכת הרבנות, ובסתירה מוחלטת לכתוב בתורה.

זו דוגמה להלכה שגויה אחת (שהאם קובעת את היילוד) שמולידה הלכות שגויות נוספות (שמותר להכניס ממזר לקהל ישראל) , וזה מה שקרה במשך הדורות על ידי רבנים שלא הבינו שהם פוגעים בדי. אן. איי. של העולם היהודי והעולם כולו.

תבנית זו, של שגיאות על גבי שגיאות, התרחשה במשך הדורות. הפוסקים פסקו הלכות שגויות שנשענות על הלכות שגויות שקדמו להן, וכך הגדילו את המרחק מהתורה ומהקב"ה. הסתירה בין הלכה זאת ובין התורה היא הוכחה נוספת לכך שלא האם קובעת את יהדות הילד.

הרבנים, שפסקו חוקים בלי להבין את הנזק שהם גורמים, עברו על חוקי התורה והם מחטיאים את העם בהלכות שסותרות את התורה.

כשהתרחשו אסונות על היהודים, אף אחד לא העלה בדעתו שאנחנו גרמנו להם, בין השאר, בהלכות שמחללות את התורה.

הלכה שגויה 4: תורתם אומנותם

תורתם אומנותם היא הלכה שגורמת לחילול כפול של התורה, החרדים גם לומדים הלכות שמחללות את התורה, וגם משתמטים מלהשתתף במלחמה, ובכך הם מורדים בקב"ה, וגם משחיתים את העם, כמו שבספר במדבר ל"ב:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה …. כֹּה עָשׂוּ, אֲבֹתֵיכֶם, בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ…. וַיָּנִיאוּ, אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְבִלְתִּי-בֹא, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, ה' …. וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם–תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים: לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-ה'–אֶל-יִשְׂרָאֵל….. טו כִּי תְשׁוּבֻן, מֵאַחֲרָיו, וְיָסַף עוֹד, לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר; וְשִׁחַתֶּם, לְכָל-הָעָם הַזֶּה".

הפירוש: כאשר חזרו המרגלים מתור את הארץ, סירבו בני ישראל להילחם ולכבוש אותה, והעונש על כך היה שכל המבוגרים של אותו דור מתו במדבר ולא זכו להיכנס לארץ ישראל. משה מזהיר את בני גד וראובן שלא יחזרו על אותו חטא, כלומר שלא יסרבו להילחם על ארץ ישראל, כי אם יסרבו הם יכעיסו את הקב"ה, יחטאו, ויחטיאו את העם בדיוק כמו שהיה במדבר, וזה בדיוק מה שעושים החרדים היום. כלומר, סירוב לצאת למלחמה על ארץ ישראל הוא חטא חמור ביותר שמשחית את העם.

מי שצריך ללמד את העם תורה הם הכהנים בלבד, ככתוב במפורש.

הלכה שגויה 5: ביקור בקברי צדיקים

הנוהג לבקר בקברי צדיקים הוא חילול חמור של התורה. להלן מספר דוגמאות:

ישעיהו ס"ה: "ג הָעָם, הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל-פָּנַי–תָּמִיד: זֹבְחִים, בַּגַּנּוֹת, וּמְקַטְּרִים, עַל-הַלְּבֵנִים. ד הַיֹּשְׁבִים, בַּקְּבָרִים, וּבַנְּצוּרִים, יָלִינוּ; הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר, ופרק (וּמְרַק) פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם".

כלומר, כניסה לבית קברות, שלא בתנאים שמותרים לכך, היא חטא קשה.

דברים י"ח: "יא וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים יב כִּי-תוֹעֲבַת ה', כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה"

במדבר י"ט: "טז וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בַּחֲלַל-חֶרֶב אוֹ בְמֵת, אוֹ-בְעֶצֶם אָדָם, אוֹ בְקָבֶר—יִטְמָא, שִׁבְעַת יָמִים". זה לקוח מפרשת פרה אדומה. כלומר טיהור מי שנכנס לבית קברות צריך להיעשות על ידי אפר פרה אדומה.

ישעיהו מ"ב: "ח אֲנִי ה', הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא-אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים", ואילו המבקרים בבתי קברות הופכים אבנים קרות ועצמות דוממות לבעלות כח מיסטי, במקום להתפלל לקב"ה, ועל כך כתוב בתהילים קט"ו: "יז לֹא הַמֵּתִים, יְהַלְלוּ-יָהּ".

מקבץ הלכות שגויות אלה זה מעיד על כך שאין תורה בעל פה שהתקבלה מאת הקב"ה, אלא הלכות שניתנו על ידי מי שאינם מבינים מה באמת כתוב בתורה, ולכן חלק מהן נכונות וחלק שגויות.

בתורה, שנמסרה על ידי הבורא, לא תתכנה סתירות. הלכה שסותרת את הכתוב בתורה היא, בהגדרתה, הלכה שגויה, והלכה שגויה, מחטיאה וגורמת נזקים עצומים ליהודים. העם הפסיק לקיים את "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ", ולבדוק כל הלכה האם היא סותרת את התורה או לא, ובמקום לעבוד את הקב"ה הוא עובד את אבותיו.