מיתוס התורה שבעל-פה » שיטת הלימוד הרבנית של התורה שבעל-פה שאובה מן הגויים הפגאנים

שיטת הלימוד הרבנית של התורה שבעל-פה שאובה מן הגויים הפגאנים


הקשרים ההדוקים בין הכת הפרושית לעולם ההלניסטי גרמו להם לאמץ מנהגים רבים של הגויים, ביניהם מעשי כישוף וטקסים המבוססים על אמונות טפלות, שזרות לחלוטין לכתבי הקודש ואף סותרות אותם. כדי להתמודד עם המציאות המורכבת הזו הם נאלצו להכשיר כמה דפוסי התנהגות פגאניים, ולשלבם בתוך היהדות שהם גיבשו.[1] בפרק זה נסקור כמה מהפילוסופיות הזרות שחדרו להלכה הרבנית.

שיטות פילוסופיות ללימוד התורה שבעל-פה

ההלכות הרבניות, ולמעשה ספרות חז”ל כולה, הושפעו מאפלטון ומאריסטו. זו הסיבה לכך ששיטת הלימודים בישיבה מתאפיינת באין סוף סתירות, ויכוחים ודיונים נרחבים.[2] המפגש החשוב ביותר בין היהדות הרבנית לפילוסופיה היוונית התרחש ככל הנראה באלכסנדריה, שם הוכשרה הקרקע לדפוס הפעולה של חכמי העתיד.[3]

כבר הזכרנו את שיטת הלימוד המקובלת של התורה שבעל פה בישיבה – שקלא וטריא[4] – היוצאת מתוך הנחה שהחיפוש אחר האמת אינו מונולוג, ושלא נועד להגיע בסופו של דבר להחלטה אחת פסקנית. הסברנו שמטרת ההתפלפלות אינה להגיע להסכמה, אלא להרחיב את הדעת באמצעות ריבוי של אפשרויות.[5] שיטה זו דומה להפליא לפילוסופיה הסכולסטית,[6] הדוגלת בהתפלפלות ובמשא ומתן דיאלקטי מופשט.[7]

התלמוד הבבלי[8] מספר שבבית מדרשו של רבי שמעון למדו אלף וחמש מאות תלמידים, וששליש מתוכם למדו את חוכמת יוון.[9] כל ישיבה רבנית נודעת בוויכוחים הלוהטים המתקיימים בה בענייני הלכה ומדרש. יש הגורסים שהמשנה כולה אינה אלא מצגת אחת גדולה של ויכוחים.[10]

י”ג שיטות הלמידה. הרבנים טוענים שבמעמד הר סיני[11] משה קיבל י”ג מידות שהתורה נדרשת בהן. מדובר בשלוש עשרה דרכי פרשנות של מצוות התורה.[12] הבעיה היא שלא ניתן למצוא אותן בשום מקום בתנ”ך, ולעומת זאת הן כן רווחות בעולם ההלניסטי. כל י”ג השיטות הן שעתוק של מונחים ששימשו את הפילוסופים והמשוררים היוונים בספרות הקלאסית שנכתבה טרם זמנם של חז”ל. הלל הזקן ביסס את שיטות הפרשנות שלו על דפוסים יווניים מוכרים,[13] ועובדה זו גרמה למספר חוקרי תלמוד והלכה בימינו לראות את השפעתו של הלך המחשבה היווני-אריסטוטלי על שיטות הפרשנות של חז”ל כעובדה מוחלטת.[14]

אקדמיה יוונית בתוך הישיבה התלמודית. כל המרכיבים האלה – שלטון הרבנים על פי המודל האפלטוני של המדינה האוטופית, ריבונותם של הפילוסופים,[15] שיטות למידה הזהות לדפוסים הפילוסופיים והלימודיים האריסטוטליים של חקירה אינטלקטואלית, נוסף על כך שהרבנים מדברים על לימוד כעל ערך פילוסופי ומוסרי בפני עצמו (“תלמוד תורה לשמה”)[16] וכעל חובה שמטרתה היא מעשה הלימוד עצמו[17] –  כל אלה מתקיימים בתוך הישיבות עצמן.

על פי התורה שבכתב, לעומת זאת, לימוד המצוות נועד להניע אותנו לפעולה – למידה לשם קיום התורה. בכל פעם שהציווי “למד” או “שמור” (על הטיותיהם השונות) מופיע בכתובים, מופיע באותו הקשר גם הציווי “עשה”.[18] משה הדגיש את הצורך ללמוד, לשמור ולעשות את חוקי התורה, אך מעולם לא קידם את לימוד התורה לשם לימוד בלבד. המסורת הרבנית הפכה את הלימוד לעבודה בפני עצמה (“תורתו אמנותו”), וכיוון שכך מדובר בעיסוק בלתי נגמר, שמעניק נקודות זכות בעולם הזה ובעולם הבא.[19]

“עבודה” זו נעשית מן הסתם בישיבות, שבנויות על פי המודל של האקדמיה היוונית.[20] על התלמידים בישיבה להשקיע את כל זמנם בלימוד התלמוד מתוך אותם מניעים שאפיינו את האקדמיה, באמצעות שיטות דומות, ולעיתים אף על ידי דקלום ההצהרות שדקלמו הפילוסופים.[21]

 

[1]  שאול ליברמן, יוונים ויוונות בארץ ישראל, מוסד ביאליק, 1962 עמ’ 73-74.
[2] א’ אבן-חן, עקדת יצחק: בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), עמ’ 55.
[3] שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו: הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), עמ’ 12.
[4] עיקרון לימוד שפירושו: תן וקח, כסוג של משא ומתן דיאלקטי אינטלקטואלי. ראו: ר’ קלדרון, אצל נמרוד אלוני (עורך), דיאלוגים מעצימים בחינוך ההומניסטי, הקיבוץ המאוחד, עמ’ 122.
[5]  סטיבן גרינברג, עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית, הקיבוץ המאוחד, עמ’ 205.
[6] הפילוסופיה הסכולסטית הייתה מסורת חינוכית ושיטת מחשבה שהתפתחה בתחילת ימי הביניים; בבסיסה עומד הניסיון הפילוסופי-תיאולוגי לחפש את האמת האלוהית דרך הבנה אינטלקטואלית ומערכתית. מתוך פראוור יהושע (עורך ראשי), האנציקלופדיה העברית, כרך 25, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע”מ, 1974, עמ’ 996.
[7] ש’ אבינרי בתוך יהושע ויינשטיין (עורך), אי-ציות ודמוקרטיה, הוצאת שלם, 1998, עמ’ 167. ראו גם: יהודה פרידלנדר, בין הלכה להשכלה: מקומן של סוגיות הלכתיות במרקם סוגות ספרותיות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004, עמ’ 20.
[8] סוטה מ”ט ע”ב; בבא קמא פ”ג ע”א.
[9]  אברבך, עמ’ 28.
[10] רונן נויבירט, לגעת בזמן: החגים כחוויה בעולם המדרש, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2016, עמ’ 152.
[11] יוסף שפירא, הגות, הלכה וציונות: על עולמו הרוחני של הרב יצחק יעקב ריינס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002, עמ’ 257.
[12] יג מידות שהתורה נדרשת בהן.
[13] י’ ל’ לוין, אצל ג’ ברקאי וא’ שילר (עורכים), עמ’ 160-162.
[14] א’ רביצקי, אצל אבינועם רוזנק (עורך), הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה: עיון רב-תחומי, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2011, עמ’ 242.
[15] על הדמיון בין הדיאלוגים של אפלטון לבין השיח התלמודי, ראו אצל ג’ייקוב האולנד, אפלטון והתלמוד, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג’, 2010.
[16] א’ א’ ריבלין, כנגד כולם: פדגוגיה של חז”ל, ספריית הפועלים, 1985, עמ’ 24.
[17] מרדכי ברויאר, פרקי מקראות, הוצאת תבונות, 2009, עמ’ 348-349.
[18] לדוגמה: דברים ד’ 1, 5-6, 10-14; ה’ 1, 25-29; ו’ 1; י”א 19-22; י”ז 19; ל”א 12.
[19] מדרש פלא יועץ, פרק הלכה, עמ’ 184, 222.
[20] מידע נוסף בנוגע לדמיון בין האקדמיה לישיבה ניתן בראיון עם עוז אלמוג בעיתון “ישראל
היום” מ- 15.2.2013.
[21] דוגמאות: אלימלך הלוי, האגדה ההיסטורית-ביוגרפית, לאור מקורות יווניים ולטיניים, אוניברסיטת תל אביב, 1975.

עוד בנושא:

 לרגל השקת הספר 20% הנחה עם קוד הקופון: NEW20