מצוות ברית מילה, אשר עונש כרת בצידה, נכתבה כך בתורה: 'ונמלתם את בשר עורלתכם' (בראשית יז, יא). ללא תורה שבעל-פה לא היינו יודעים כיצד מבצעים מצווה זו (הרב מנשה בן פורת)[1]
מצוות מילה… לולא התורה שבעל-פה אנחנו לא מבינים איך מקיימים את המצווה… מה חותכים? לפי התורה שבכתב 'בבשר של העורלה שלהם'. מה זה? אולי זה הבשר הזה של האוזן? אולי באף? אולי מעל העין? מה זה הבשר של העורלה? (הרב אפרים כחלון)[2]
אפרים כחלון טוען כי בלי תורה שהיא בעל-פה אי אפשר היה להבין את משמעות המילה "עורלה". אך מה שכחלון כנראה שכח, זה שמצוות המילה ניתנה לאברהם עוד לפני מתן תורה בהר סיני. האם גם אברהם נזקק לפרשנות רבנית בעל-פה על מנת למול את בני ביתו?
כמו כחלון, בהרצאה שנשא הרב יוסי מזרחי בינואר 2017, הוא העלה את את אותה הטענה בדיוק: "איך כולם ידעו איפה חותכים?"[3] הרי שלכאורה ללא תורה שבעל-פה לא ניתן לדעת היכן לחתוך במהלך הטקס. מדובר כאן בכשל לוגי מסוג "ברירה כוזבת", כשל לוגי שבו האפשרויות מוצגות כבלעדיות (בעוד המצב בפועל אינו כזה). במקרה הזה, הכשל נובע מתוך בורות היסטורית.
המחקר המודרני כבר הוכיח שמילת זכרים לא הייתה ייחודית לעם ישראל. זהו מנהג עתיק שרווח במקומות רבים. פרופ' בנימין מזר מביא עדויות ממצרים, סוריה ואסיה הקטנה לכך שכבר באלף השלישי לפנה"ס מלו שם גברים.[4] לפיכך, סביר להניח כי אברהם הכיר את טקס ברית המילה, כי הוא היה נהוג בתקופתו ברחבי העולם.
פרופ' ניסן רובין מרחיב:
מילת בן זכר לשמונה ימים היא מהמצוות הראשונות שנהגו בהם ישראל עוד לפני קבלת התורה. אך בעולם העתיק מילת זכרים לא הייתה תופעה יחודית לישראל… ממצרים מצויה עדות מאמצע האלף השלישי לפני הספירה, על גבי תבליט, המראה תהליך של מילה. ממצרים מצויות עוד עדויות מתמונות ומפסלים של גברים עירומים. מבין החנוטים המצריים חלק נמצאו נימולים וחלק אינם נימולים, ואולי לא הייתה במצרים חובת מילה על הכול, אלא רק על כוהנים. הרודוטוס מספר על המילה אצל המצרים, אצל הסורים ואצל עמי אסיה הקטנה. כן נהגה המילה אצל הערבים, החבשים והפיניקים… גם המקרא מעיד על קיום המילה בקרב עמי הסביבה, כמו בין המצרים, בין יושבי עבר הירדן המזרחי ובין הצידונים… המילה הייתה איפוא תופעה די נפוצה בעולם העתיק ומוכרת בתרבויות רבות.[5]
רק בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה, בעקבות השפעתן של תרבויות פרס ויוון, הפסיקו העמים השכנים לישראל למול את בניהם והתופעה זוהתה בעיקר עם העם היהודי.[6]
ומה לגבי המצווה התלמודית המוטלת על המוהל? "מוהלין, ופורעין, ומוצצין [את איבר המין של היילוד], ונותנין עליה אספלנית וכמון".[7] הרי בתורה אין אפילו רמז לפרטים האלה. לא רק שהמצווה הרבנית (והלא היגיינית) למצוץ את איבר מינו של התינוק לא קיימת בתורה, עצם העדרותה מהתורה, משמע שהרבנים הוסיפו אותה, ולכן סותרת את התורה: לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם (דברים ד' 2).
[1] www.hidabroot.org/article/57900.
[2] Youtu.be/gr5w8FIlVQQ.
[3] Youtu.be/SphnPYSox_o.
[4] בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ד, 1962: 896-898.
[5] ניסן רובין, ראשית החיים, הקיבוץ המאוחד, 2005: 77-78.
[6] בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ד, 1962: 896-898.
[7] משנה, שבת יט ב.