בעוד בדיבייט של איתן עם הרב חיים שטרית על התורה שבעל-פה, לא העיזו השניים לתקוף בשום צורה אחד את השני ברמה אישית ("לגופו של אדם") אלא התרכזו שניהם בצורה מכובדת בתוכן בלבד ("לגופו של עניין"), מאידך, הרבנים מאחורי אתר רציו (או יותר נכון, הרב יהושע ענבל או הרב דניאל עשור) לא מסוגלים שלא לתקוף את איתן אישית, וכנראה בגלל זה לא מופיע שמו של הרב שפרסם את המאמר (כידוע, הכי קל להקניט ולקלל כשאתה מתחבא – כנראה שענבל או עשור מתבייש בצורה בה התבטא במאמר, ובצדק). נבחר שלא להתייחס לכל אותן הקנטות ולא לתת את הדעת על ההתקפות האישיות שמועלות נגד איתן בר במאמר, כמו לדוגמא הפוטושופ שעשו לתמונה שלו עם כובע של ליצן, שינוי שמו מ"איתן בר" ל"ליצן בר", וכינויו בתור "טיפש מצחיק" – כל אלו במטרה להשפיל אותו (מישהו אמר כשל לוגי אד הומינם?) – ללא ספק מאוד בוגר מצדם של הרבנים "הנאורים". כן נומר אבל שחבל מאוד שלא ניתן להתדיין בנושא כלכך חשוב ללא ניסיון להשפיל את מי שחושב בשונה ממך (דבר אירוני במיוחד לאור העובדה שהאתר מכנה את עצמו בתור "ערכים, מדע, מחקר ורציונליזם" – מעניין איזה ערך עומד מאחורי הרעיון לקחת תמונה של מי שמתנגד לך ולשים אותו עם כובע ליצן על הראש?). וכעת, לענייננו. המאמר מביא הרבה סיפורים, אגדות, הקנטות ודברים שאינם קשורים כלל לנושא התורה שבעל-פה. לפיכך בחרנו כמה מן הטענות המרכזיות כדי לחסוך לעצמנו ולקוראים זמן יקר.
נקדים ונציין שכל ההתנגדויות שהובאו באתר רציו, כבר כוסו לעומק בספר "מיתוס התורה שבעל-פה". לכן במאמר זה נקצר.
שנתחיל?
טענת-נגד מאתר רציו:
"נפתח בטענה הראשונה: התורה שבעל פה לא מוזכרת בתנ”ך.
בר טוען, כי המושג ‘תורה שבעל פה’, לא מוזכר בתנ”ך ואף לא בספרים החיצונים, ומכאן שהם לא הכירו אותו.
האמנם?
בר הוא נוצרי, הוא מאמין בברית החדשה, ספרי הברית החדשה הן ‘ספרי הבשורות’.
אך, המושג ‘נוצרי’ או ‘נצרות’ לא מוזכר בספרי הבשורות, גם לא המושג ‘בשורות’, ואף לא ‘ברית חדשה’." (רבני אתר רציו)
ראשית, ההשוואה מלכתחילה איננה רלוונטית, מאחר ועצם הטענה הרבנית שונה מטבעה, והיא, כי למשה הוענקה מאלוהים תורה שהיא בעל-פה, נוסף (או בצמוד) לזו שבכתב. השוואה נכונה תהיה אם כמאמיני הברית החדשה היינו טוענים כי נוסף לברית החדשה גם הוענקה "הברית החדשה שבעל-פה", בעוד היא מעולם לא מוזכרת בשום מקום בברית החדשה וגם לא על ידי שום כתב-יד אחר מאותה התקופה.
אך בכל זאת נקח את הדוגמאות שהובאו בתוך ההתנגדות, כי הן מוכיחות שמי שכתב אותן, מעולם לא פתח את ספר הברית החדשה. ובאופן יותר ספציפי:
א. 'נצרות'\'נוצרי': גם אנחנו מעולם לא טענו דבר בנוגע לנצרות (הדת), זה ממש להכניס טענה לפינו. הנצרות היא דת שקמה באופן רשמי במאה ה-4 לספירה. הברית החדשה נכתבה על ידי יהודים (זאת אגב, לעומת התלמוד שנכתב על ידי לא מעט גויים שהתגיירו, כגון רבי עקיבא, רבי מאיר ואחרים), פה בארץ ישראל (זאת אגב, לעומת התלמוד שנכתב בבבל).
בכל אופן, המונח "נוצרי" מגיע משתי מילים אחרות: נצר (כמו "נצר לדוד המלך") כמו גם העיר נצרת. בברית החדשה נאמר על ישוע כי היה נצרי – בדיוק משחק על שתי המילים הללו: "הוּא בָּא וְיָשַׁב בְּעִיר הַנִּקְרֵאת נָצְרַת, לְמַעַן יִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר עַל־פִּי הַנְּבִיאִים כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ."
נ.ב. איתן בר איננו נוצרי, אלא יהודי, נכד לניצולי שואה, נימול ומי שעלה לתורה בגיל 13 בבית הכנסת, אשר חוגג את החגים היהודים.
ב. 'בשורה': המונח "בשורה" דווקא כן מופיע בברית החדשה, עשרות פעמים, כולל בבשורתו עצמן. לדוגמא: "וּבְשׂוֹרָה זוֹ שֶׁל הַמַּלְכוּת תֻּכְרַז בְּכָל הָעוֹלָם לְעֵדוּת לְכָל הָעַמִּים."
ג. 'הברית החדשה': המונח "ברית חדשה" מופיע, כנבואה, כבר בתנ"ך עצמו:
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יהוה וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ לב לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבֹותָם בְּיֹום הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהֹוצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־יהוה".
והמונח מופיע כמובן בברית החדשה עצמה, פעמים רבות, כולל בבשורות עצמן. לדוגמא: "וְאָמַר: "הַכּוֹס הַזֺּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי הַנִּשְׁפָּךְ בַּעַדְכֶם"."
טענת-נגד מאתר רציו:
"ונעבור ל’טענה’ השניה: משה שואל את ה’ שאלות בהלכה.
מה שבר אומר זה כך: איך אתם יכולים לטעון שמשה קיבל דברים מה’ בעל פה, ולא רק בספר, הרי במפורש רואים בתורה שהוא שואל ומקבל תשובה בעל פה?
יש פתגם, של אדם שמתקשרים אליו באמצע הלילה, הערתי אותך? “מה פתאום? הייתי בכל מקרה צריך לקום כי הטלפון צלצל”…
בר מביא ארבע דוגמאות של תורה שבעל פה, שכשמשה לא יודע משהו הוא שואל ומקבל תשובה בעל פה. ו’מוכיח’ מכאן שאין תורה שבעל פה, כי אם היתה כבר, לא היה צריך עוד לשאול.
כלומר, בר מניח שמשה קיבל בעל פה את הכל מראש, לפני כל השנים האלו שנאמרו כל הפרשיות שבתורה.
זו הנחה שגויה." (אתר רציו)
האמת שזו לא הנחה שגוייה כלל, והיא לא של איתן, אלא מה שהרבנים בעצמם טוענים מזה אלפיים שנה – שכל התורה שבעל-פה כולה הוענקה למשה מראש.
למען האמת, על מנת להצדיק את קיומה של התורה שבעל-פה, חז"ל ביקשו לייחס לה תוקף היסטורי שהחל כבר בבראשית. לדבריהם, התורה שבעל-פה – לא רק שניתנה למשה על הר סיני, אלא שאפילו אברהם (יומא כ"ח ע"ב) ויצחק (מדרש תנא דבי אליהו, פרק ו, עמ' סה) כבר ידעו אותה וקיימו את כולה.
למעשה, במדרש ויקרא רבא נאמר שגם יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); ושיעקב אבינו יושב היה בשני בתי מדרשות (בראשית רבה, תולדות, י); למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב ב; פרק ה, הלכה א);
לא רק חז"ל, גם רבנים בני זמננו מלמדים כך, להלן מספר דוגמאות:
"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני." (ספרא בהר פרשה א')
"אנו מאמינים שכאשר משה הוריד תורה מן השמים, הוא לא הוריד רק תורה שבכתב אלא גם תורה שבעל-פה. אנו מאמינים שהתורה שבכתב וזו שבעל-פה ירדו כרוכים יחד, ולכן אין להפרידן" (הרב רבי ברכיהו).
"התורה שבעל-פה התקבלה ביחד עם התורה שבכתב. אי אפשר לקיים מצווה אחת מהתורה שבכתב ללא התורה שבעל-פה, אין כזה דבר!" (הרב יוסי מזרחי).
אם לרציו יש בעיה עם הרעיון שמשה קיבל בעל-פה הכל מראש, אז הבעיה שלהם היא לא איתי, אלא עם רבנים רבים אחרים, כולל חז"ל.
טענת-נגד מאתר רציו:
"ומכאן לטענה השלישית: "לא מוזכרת בתנ”ך תורה שבעל פה."
התנ”ך כולו מלא בהתייחסויות לחוקים שלא כתובים, ל’תורה’ שנמסרת רק בעל פה, כבר בהתייחסות לטענה הקודמת ראינו את הפסוק ‘עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי’ (בראשית כו ה), כלומר ה’ מפנה את הקורא ל’תורה’ שהיתה ביד אברהם, ונמסרה לו בעל פה, ואברהם שומר אותה.
וגם אחרי מתן תורה, התורה מדברת על תורה שבעל פה, שהמשפט מתנהל על פיה: ‘ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם… על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה’ (דברים יז). כלומר בעתיד, כשתהיה לך שאלה, ולא תמצא את התשובה בטקסט של התורה, תשאל את החכמים, את הכהנים, והם ישפטו ‘על פי התורה אשר יורוך’, לא התורה הכתובה, בשביל זה לא צריכים לעלות לעיר הבירה, על פי התורה שבעל פה, שנשמעת מפיהם, שהם יורו." (רציו)
א. לגבי בראשית כו ה', מעניין שכאן רציו טוענים שהתורה שבעל-פה נמסרה לאברהם (שחי כידוע לפני משה) אבל רק לפני רגע הם טענו שלמשה לא היתה את כל התורה שבעל-פה. הסתירה פה צועקת. בכל אופן, מה קורה בבראשית כו ה'?
זוהי תפיסה בסיסית האופיינית למדרשי חז"ל. כדי להוכיח שאברהם עצמו שמר את התורה שבעל-פה ניצלו הרבנים את בראשית כ"ו 5:
וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.
אם אברהם הכיר תורה שנמסרה בעל-פה, נוצרת סתירה, שכן בפרק י"ח אברהם הגיש לאורחיו חלב ובשר יחדיו, דבר האסור על פי ההלכה הרבנית (על כך נרחיב בפרק המתייחס ל"כשרות"). בנוסף, המילה תורותיי מופיעה ברבים, זאת אומרת לפחות שתיים. הבעיה היא, שגם אם נניח שאברהם ידע את התורה שבעל-פה, זאת שבכתב הוענקה למשה מאות שנים מאוחר יותר, מכאן שלאברהם הייתה רק תורה אחת בלבד (בעל-פה). אם כך נוצרת בעיה: מה הן התורות ברבים שאותן שמר אברהם? מה פירוש הביטוי "מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי"? הכוונה היא לכל אותן הוראות שאברהם קיבל מאלוהים. (למשל, בראשית, פרקים: י"ב, י"ז, כ"ב וכו') משמעות המילה "תורה" היא הוראה (הדרכה, תוראה, הנחיה). ה"תורות" ששמר אברהם הן ההוראות השונות שקיבל מאלוהים במהלך חייו.
גם המחקר המודרני שולל את הרעיון שאברהם הכיר את התורה שבעל-פה. חתן פרס ישראל למקרא, פרופ' משה ויינפלד, שלל פרשנות זו באופן נחרץ וקבע: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. ליצחק עומדת זכות אבות, משום שאברהם ציית לפקודותיו של האל ומילא אותן באמונה, ואין בשמירת מצוות זו משום כוונה לקיום מערכת החוקים של תורת משה".
גם שד"ל דחה בתוקף את פרשנות חז"ל. לדעתו, "יש לפרש את כוונת הכתוב: 'מצותי' וגו' – 'כל צווי בין לדורות בין לשעה נקרא מצוה', ואילו 'חוקה ותורה אינן אלא לדורות'. פשוטו של מקרא חייב לפרש את הכתוב בהקשרו ההיסטורי, ובימי אברהם עדיין לא הייתה 'תורת משה', ובוודאי לא התורה שבעל-פה".
זאת אומרת שבראשית כ"ו 5 אינו מתייחס כלל לתורה – לא שבכתב ולא שבעל-פה, אלא לציוויים ולהוראות מפורשות שאברהם קיבל מאלוהים (למשל, מצוות לך לך [בראשית י"ב 1]; מצוות המילה [י"ז 10-27]; והמצווה להעלות את יצחק לעולה [כ"ב] ולחוקים בני תקופתו אשר להם הוא היה מחויב.
ב. באשר לדברים יז, "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ’" – המילה תורה בעברית מקראית משמעה "הוראה, משפט, חוק, צו". לעיתים הכוונה היא לחמשת חומשי תורה, לעיתים הכוונה היא ספציפית למצוות ברית סיני, ולעיתים הכוונה היא להוראה\משפט\חוק\צו כלשהו באופן כללי, לדוגמא: "זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה" (ויקרא ו ב), כמובן שאין הכוונה היא שנוסף לתורת משה ניתנה גם תורה נוספת ששמה "עוֹלָה", אלא שיש לקרוא: "אלו הן ההוראות בנוגע למנהג העולה". באותו האופן בדיוק יש לקרוא את הנאמר בדברים יז "על פי ההוראות אשר יורוך". עקרון זה זהה בדיוק לשופטים בבית משפט של היום – על פי החוק חובה עלינו להישמע למה שהם מורים לנו, גם אם לא מתאים לנו, ואין להם שום קשר לתורה שהיא בעל-פה, אלא לידע שלהם ולניסיון החיים העשיר שלהם.
טענת-נגד מאתר רציו:
"גם ישעיהו (כד ה) מדבר על התורה בלשון רבים ‘עברו תורות’." (רבני רציו)
'תורות', לטענת הרבנים, פירושן תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. טענה זו היא קרוב לוודאי הנפוצה ביותר שהרבנים מעלים כהוכחה לכך שהתורה שבעל-פה מוזכרת בתוך התנ"ך. אלא שטענה זו מוציאה מהקשרה את המילה. גם פה בישעיהו וגם בויקרא כ"ו 46 (אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.)
אם אכן מדובר כאן בכמה תורות, מניין לנו שיש רק שתיים? מדוע לא חמש, חמישים או חמש מאות תורות?
שימו לב שהמילה "תורות" מופיעה גם הרבה לפני משה, עוד בבראשית כ"ו 5: (עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.) האם התורה שבכתב עמדה לרשות אברהם? (אחרת איך היו לו תורות ברבים?) כמובן שלא, הרי היא ניתנה כמה מאות שנים מאוחר יותר. מההקשר ברור ש"תורות" הן הוראות. תורה היא הוראה, תוראה, הדרכה, הנחיה. ההקשר של המילה ושל הקטע כולו מבהיר שאברהם התברך משום שנשמע להוראות של אלוהים.
אז איך באמת אפשר לדעת על כמה תורות דיבר משה, ועל אילו תורות בדיוק? לשמחתנו, משה בעצמו פירט בספר ויקרא לאילו תורות הוא מתכוון:
תורת העולָה (ו' 2);
תורת המִנחה (ו' 7);
תורת החַטָאת (ו' 18);
תורת האָשם (ז' 1);
תורת זבח השלמים (ז' 11);
תורת הבהמה והעוף (י"א 46);
תורת היולדת (י"ב 7);
תורת המצורע (י"ד 2);
תורת הצרעת (י"ד 57);
תורת הזב (ט"ו 32).
אלו הן "התורות" שעליהן דיבר משה, ואת אף אחת מהן הוא לא כינה "תורת הבעל-פה". בנוסף, אף אחת מהתורות שמשה ציין לא נמסרה בעל-פה, ולכן אין כאן כל בסיס לטענה שהמונח המקראי "תורה" בצורת הרבים מתייחס לשתי תורות – בכתב ובעל-פה.
אגב, בהתייחס למונח "תורות" (תורה ברבים), גם חוקר התלמוד, הרב פרופ' שמא יהודה פרידמן, הודה כי "ריבוי זה, טעמי תורה ודקדוקיה, אינו בחינת תורה שבעל פה, אלא הוא הפנימיות של התורה הכתובה עצמה" (במאמרו: "ברית תורה": לפרשת הבריתות על קבלת התורה, סידרא: כתב-עת לחקר ספרות התורה שבעל-פה, 2011: 155-181).
גם הפעם, הטענות של רציו מתנגשות עם לא רק עם איתן, אלא עם רבנים אחרים, שלא לדבר על המקרא עצמו.
טענת-נגד מאתר רציו:
האם ישנו חוקר שקבע כדוגמת בר, שאין בתנ”ך שום אזכור של תורה שבעל פה?
אין ולא היה חוקר כזה.
(רציו)
באמת? בבקשה:
פרופ' אליעזר דיימונד, פרופ' לתלמוד, אומר:
"בהיסטוריה של העם היהודי, התקופה של היהדות הרבנית מתאפיינת בטרנספורמציה מדהימה. אילו ישראלי אחד מתקופת הבית הראשון היה מועבר לשלהי המאה ה-2 לס', הוא היה מוצא צורת יהדות כמעט בלתי ניתנת לזיהוי. במקומו של בית המקדש, הוא היה מוצא את בית הדין ואת בית המדרש של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. הוא היה פוגש מלומדים ומשכילים שתפסו את מקומם של הכוהנים. במקום קורבנות הוא היה מגלה אורח חיים דתי, שהתרכז סביב תפילה ולימוד ספרי התלמוד והמשנה, ובסופו של דבר הוא היה מגלה, לתדהמתו הרבה, שההתגלות שהנביא משה קיבל בהר סיני כוללת גם תורה שבעל-פה ולא אך ורק חמשת חומשי תורה, דהיינו התורה שאלוהים ציווה על משה לכתוב."
פרופ' אלן אוורי-פק, חוקר יהדות ומומחה לספרות חז"ל אומר כי
"הרעיון הרבני של תורה שבעל-פה לא יכול באופן רציני להיחשב כקובץ של חוקים ופרשנויות שבאמת היה קיים לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל. יהודים בתקופות ומקומות שונים אכן שמרו את כתבי הקודש בהתאם לפרשנויות טקסטואליות, אשר חלקן אולי עברו מדור לדור, אבל אין עדות לכך שמסורות אלו היו קיימות כקובץ מסורות מאוחד אשר נמתח בחזרה עד לסיני."
פרופ' ישי רוזן-צבי, ראש המגמה לתלמוד באוניברסיטת תל-אביב, כותב על הניסיון של הרבנים לטעון כי התורה שבעל-פה קדומה ומקורה עוד מתקופת המקרא:
"בכמה מקומות מייחסים מקורות שונים בספרות חז"ל את מקור התורה שבעל פה למתן תורה בסיני…תפיסות כאלה מבוססות על שחזור ספקולטיבי, ובמובן מסוים מיתי, ועל מניעים פולמוסיים, ולא על עובדות שניתן לאמת אותן…אין לנו שום מקור קדם-חז"לי שיאשר את קיומם."
פרופ' אביגדור שנאן, מומחה לספרות חז"ל מהאוניברסיטה העברית בירושלים, הודה:
"אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, ותחום העיסוק שלי זה הספרות היהודית אחרי התנ"ך, כלומר כל מה שהתחבר בעם ישראל מהמאה ה-2 לפנה"ס: משנה, תלמוד, סידור תפילה, כולל מדרשי אגדה, כולל תרגומים לתנ"ך. כל הספרות היהודית שנקראת 'ספרות חז"ל', הספרות הרבנית – היא אבן היסוד של היהדות, ולא התנ"ך.
התיאולוגיה שלנו היום [התורה שבעל-פה] היא לא התיאולוגיה של התנ"ך. ההלכה שאנחנו חיים לפיה היום היא לא ההלכה של התנ"ך, היא הלכה של חז"ל. דוגמה מאוד קיצונית: לפי התנ"ך אדם שייך לעם ישראל על פי האב, לא על פי האם, לכן כל הבנים של יעקב התחתנו עם נשים כנעניות, לכן יוסף מתחתן עם אישה מצרייה, לכן משה מתחתן עם אישה מדיינית. ונזכור, אשתו המצרייה של יוסף היא אימא של אפרים ומנשה – שני שבטים גדולים בעם ישראל. משה התחתן עם אישה מדיינית, שלמה התחתן עם אישה עמונית, שהיא אימו של רחבעם המלך שבא בעקבותיו, בועז מתחתן עם אישה מואבית – רות. לתנ"ך אין שום בעיה להכניס לעם ישראל נשים זרות, והתינוק שנולד שייך לעם ישראל על פי האב. פתאום אתה מגיע לספרות המשנה והתלמוד, והתמונה היא מאה שמונים מעלות להפך. עכשיו ההלכה אומרת שיהודי הוא מי שנולד לאישה יהודייה ללא קשר לאב.
ההלכה של היהודים – דיני שבת, דיני כשרות וכל דבר שעולה בדעתך – היא לא מקראית, לא תנ"כית. אין בתנ"ך "בית כנסת", אין בתנ"ך "קדיש", אין בתנ"ך "כל נדרי", אין בתנ"ך "בר מצווה", אין בתנ"ך "טלית". כל דבר שמישהו מגדיר אותו כ"יהודי" ומתחיל לחפש את השורשים – זה לא התנ"ך, זה ספרות חז"ל, שם התחיל הכול. איפה יש בתנ"ך את היהדות? על משה לא נאמר שהוא יהודי, על אברהם לא נאמר שהוא יהודי, על דוד גם לא. רק על מרדכי – "מרדכי היהודי". זה כבר סוף התנ"ך, זאת התקופה הפרסית."
פרופ' ישי רוזן-צבי, מומחה לספרות חז״ל בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד (אונ' ת"א):
"המשנה היא יצירה בתר-חורבנית מובהקת, והיא משקפת פרקטיקות של לימוד שנהגו בבתי המדרש של יבנה ואושא החל מסוף המאה הראשונה…יש לראות במשנה יצירה מובהקת של העולם התנאי, שנוצקה וגובשה בבתי המדרש ביהודה ובגליל במהלך המאה השנייה…זוהי תופעה חסרת תקדים, המציבה את המשנה כחידוש הן ביחס למדרש המקרא הן ביחס למסורת הפרושים שלפניה, והיא היא המצדיקה את ראייתה כיצירה מהפכנית."
בשני הספרים, תמצאו עוד כמה דוגמאות.
טענת-נגד מאתר רציו:
"בספר עזרא מתוארת האמנה שחתמו עליה ראשי העולים, ובה יש גם חוקים שאינם בתורה, וברור לעזרא שהם חובה, וכפי שאומר פרופ’ מרדכי זר כבוד “האמנה מכילה מצוות מן התורה ומצוות שאינן בתורה”, (אנציקלופדיה מקראית ערך אמנה).
פרופ’ עזרא ציון מלמד, (שהיה פרופ’ למקרא באוניב’ העברית’), כותב בספרו ‘מבא לספרות התלמוד’, בפרק מיוחד על ‘קדמות התורה שבעל פה’:
“מכל הפרטים שהבאנו: ממצוות שנזכרו בבראשית, מחיי האבות. מקיום בני ישראל בגלות מצרים ואי התבוללותם, מסיפורי התורה. מסתומות שבתורה ומספקותיו של משה, מכל אלה למדים אנו שהיו בעם דינים ומשפטים, מסורות ומנהגות, שחלק מהם היו ידועים אף להדיוטות וחלק מהם לשופטים בלב. אלא הם חוקים בלתי כתובים הרווחים בכל עם בראשית התפתחותו התרבותית.
כפי שכותב מלמד, ‘החוקים הבלתי כתובים’ קיימים בכל עם, החידוש של התורה שבעל פה אינו בעצם קיומה, אלא בתוכן שבה, שהיא מצטרפת לתורה בכתב שניתנה מפי ה’, אבל עצם העובדה שיש חוקים בעל פה מעבר לטקסטים הכתובים, היתה ברורה בכל אומה ולשון. המושג ‘החוקים הבלתי כתובים’ היה רווח גם ביוון ורומי.
פילון, שחי באלכסנדריה בימי הבית השני, עוד לפני ישו, מעיד על המסורת בעל פה ועל מרכזיותה:
“מנהגים הם חוקים שלא נכתבו, הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוח אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה. כי מלבד הנחלות חייבים הבנים לרשת מהוריהם את מנהגי האבות שעל פיהם נתחנכו ושעמהם חיו מילדותם, ואין לזלזל בהם משום המסורת הבלתי כתובה”, (פילון, “משה”)."
(רציו)
מעניין שמחברי המאמר שנשענים על הציטוט של עזרא ציון מלמד, "שכחו" לציין כי הוא רב בעצמו.
בכל אופן, כל הציטוטים הללו טוענים כי מנהגים, טקסים ומסורות היו קיימים תמיד – ועם זה אנחנו מסכימים ומעולם לא טענו אחרת. הרבנים מייצרים כאן "טיעון איש קש" נגדנו, מאחר ואנחנו מעולם לא ביקשנו לומר שלא היו מנהגים, מסורות וטקסים שונים בעם ישראל. למען האמת, הפואנטה שלנו צוטטה יפה ע"י הציטוט כאן למעלה של פילון: "מנהגים הם חוקים שלא נכתבו, הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוח אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה." זו היא גם עמדתנו. מסורות מבטאות את הנפש האנושית, וכך בכל עם ואומה, גם כן כפי שצוטט פה למעלה: "הם חוקים בלתי כתובים הרווחים בכל עם בראשית התפתחותו התרבותית". גם לסינים, לפרסים, ליוונים ולאשורים היו מנהגים ומסורות עשירים, אבל הם לא טוענים ש"אלוהים ציווה אותנו את המנהגים הללו", או שהללו הוענקו ע"י אלוהים לאחד הנביאים שלהם.
אין לנו דבר או חצי דבר נגד מנהגים ומסורות, אנחנו מקיימים בעצמנו לא מעט מאיתנו. הנקודה היא אחרת, והיא – מנהגים ומסורות עתיקים, יפים ככל שיהיו, מבטאים את הנפש האנושית, ללא קשור לאלוהים או לציווי אלוהי.
לגבי מה שנטען בראש הציטוט על עזרא הסופר: "ספר עזרא מתוארת האמנה שחתמו עליה ראשי העולים, ובה יש גם חוקים שאינם בתורה, וברור לעזרא שהם חובה…" שוב, אנחנו מסכימים, אך גם בימנו ישנם חוקים רבים, גם בארץ וגם בעולם, "שהם חובה" וחוקים לכל דבר – והם לא מופיעים בתורה (כמו לדוגמא – איסור על עבדות). זה לא אומר שהמקור של החוקים הללו הוא באיזשהי "תורה בעל-פה נסתרת", רק מפני שהם חוקים שחברה כזאת או אחרת מקבלת אותם כחוקים.
טענת-נגד מאתר רציו:
איך ידעו למשל את הלכות קרבן הפסח?
במדבר פרק ט:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח.
(רציו)
אכן בספר הרביעי בתורה, ספר במדבר, משה מצווה את בני ישראל לעשות פסח. איך ידעו כיצד? כנראה שהם כבר ידעו. אבל איך ידעו?? ובכן, בספר השני בתורה, ספר שמות, הם כבר חגגו את הפסח, וניתן להם הסבר שלם בדיוק איך לעשות זאת:
דַּבְּרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית־אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת׃ ד וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנֹו הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתֹו בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלֹו תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּׂה׃ ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן־הַכְּבָשִׂים וּמִן־הָעִזִּים תִּקָּחוּ׃ ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יֹום לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתֹו כֹּל קְהַל עֲדַת־יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם׃ ז וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקֹוף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתֹו בָּהֶם׃ ח וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצֹּות עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ׃ ט אַל־תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ רֹאשֹׁו עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבֹּו׃ י וְלֹא־תֹותִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ׃ יא וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתֹו מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נ͏ַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתֹו בְּחִפָּזֹון פֶּסַח הוּא לַיהוה…וְהָיָה הַיֹּום הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרֹון וְחַגֹּתֶם אֹתֹו חַג לַיהוה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עֹולָם תְּחָגֻּהוּ׃ טו שִׁבְעַת יָמִים מַצֹּות תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיֹּום הָרִאשֹׁון תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיֹּום הָרִאשֹׁן עַד־יֹום הַשְּׁבִעִי׃ טז וּבַיֹּום הָרִאשֹׁון מִקְרָא־קֹדֶשׁ וּבַיֹּום הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלָאכָה לֹא־יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל־נֶפֶשׁ הוּא לְבַדֹּו יֵעָשֶׂה לָכֶם׃ יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצֹּות כִּי בְּעֶצֶם הַיֹּום הַזֶּה הֹוצֵאתִי אֶת־צִבְאֹותֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיֹּום הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עֹולָם׃ יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יֹום לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יֹום הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב׃ יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ׃ (מתוך שמות פרק י"ב)
טענת-נגד מאתר רציו:
"יהודי אתיופיה אולי לא ידעו את כל ההלכות, או לא בדיוק בצורה בה התגבשו בקרב קהילות אחרות, אבל הם כן האמינו שיש תורה שבעל פה, ולא חשבו שהתורה היא הטקסט בלבד…כלומר, הקהילה האתיופית מחזיקה גם היא במסורת על התורה שבעל פה….עצם המסורת שבעל פה, היתה ידועה ומוכרת להם והיא חלק בלתי נפקד מהדת שלהם."
(רציו)
אכן ליהודי אתיופיה היתה מסורת, אך שונה לחלוטין מזאת של חז"ל. לדוגמא, ליהודי אתיופיה לא היו תפילין, וגם לא ציצית כשל הרבנים, רק בארץ הם אולצו לקבל זאת עליהם.
ד"ר יוסי זיו חקר במשך שמונה עשרה שנה את חייהם הדתיים של יהודי אתיופיה. לפי ממצאיו שפורסמו, היהודים שגלו לאתיופיה התנתקו מישראל טרם הפכה המסורת הפרושית-רבנית למונופול. הוא מסביר כי יהודי אתיופיה חיו בגלות כשהם מנותקים מעם ישראל, ושם הם המשיכו לשמור את מנהג אבותיהם עד ימינו. ממצאיו של ד"ר זיו מבהירים שבקהילה האתיופית יש הלכות רבות המנוגדות להלכה הרבנית המקובלת היום, אך דומות לאלה שמופיעות במגילות קומראן ובסִפרות בית שני. כמו כן נמצאו סתירות משמעותיות בין ההלכה הרבנית, הנהוגה על פי השולחן ערוך, לבין ההלכה של הקייסים. למשל, יהודי אתיופיה אינם מדליקים נרות שבת משום שהם מקפידים על איסור הבערת האש, גם אם מבעירים אותה לפני כניסת השבת.
במסורת הרבנית נתפסים יחסי אישות כחלק מעונג שבת, אבל בהלכה האתיופית הם נתפסים כמטמאים את הגוף ולכן הם אסורים בשבת. הלכה זו מופיעה במגילות קומראן וגם בספר היובלים. ההלכה הרבנית אוסרת על אבלים להסתפר ולגלח את זקנם, ואילו בעדה האתיופית המנהג הפוך. שם יש להתגלח ולהסתפר קצוץ. גם בנקודה זו מצא ד"ר זיו שורשים למנהג שקיים בתנ"ך: כשהבשורות הרעות הגיעו אל איוב, הוא גזז את שערות ראשו; בכמה מנבואות ישעיהו ויחזקאל מסופר על יהודים שגזזו את שערות ראשם לאות אבל. פערים נוספים בין ההלכה האתיופית לבין הלכות שולחן ערוך התגלו גם בהלכות שחיטה ונידה.
למרבה האירוניה, ומבלי לשים לב, אתר "הידברות" פרסם כתבה על יהדות איתיופיה, בה הוא מודה כי התורה שבעל-פה היא המצאה מאוחרת:
"מכיוון שקהילת יהודי אתיופיה התנתקה משאר עם ישראל לפני חורבן בית שני, היא לא הייתה מודעת לתורה שבעל-פה. כך, למשל, לא נהגו יהודי אתיופיה לחגוג את חג החנוכה. הם ניהלו את חייהם לפי דברי התורה ככתבם וכלשונם, כולל הקרבת קרבנות וכדומה."
בשלהי המאה ה-20 הצליחו כמאה אלף יהודים אתיופים להגשים את חלומם ולעלות לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, שבמהלכן הם חיו שם בבידוד יחסי. למרות שבאתיופיה הם לא שמרו את התורה שבעל-פה ואף לא ידעו דבר אודותיה, הם הקפידו על חיי הקהילה המתוארים בתורת משה; הם שרדו למעלה מאלפיים שנה בשל היותם קבוצה ייחודית, המתבדלת מהגויים שסביבה. הם לא נעלמו ולא נמחקו, הקפידו על העלאת קורבנות, שמרו על הלכות טהרה מחמירות (נידה ויולדת, טומאת שרץ ונבלה, טומאת המת והגוי), וגם על כמה מלאכות של הכהונה. לעומת זאת, מנהגים כמו הנחת תפילין, הדלקת נרות ותפילת שמונה עשרה נתפסו על ידם כזרים ומשונים, ולכן הם לא התקבלו כאן כיהודים טהורים דיים. עם הגיעם לארץ, אפילו מנהיגי הקהילה, הקייסים, נאלצו להשתתף בתוכנית לימודים מייגעת שנמשכה שבע שנים, ולעיתים אף להתגייר, לפני שהותר להם לקבל את הסמכות הדתית על קהילותיהם. גזענות לשמה.
טענת-נגד מאתר רציו:
כמות חילופי הנוסחאות בברית החדשה, היא מאות אלפים. (רציו)
ראשית, נניח לרגע שזה נכון והברית החדשה איננה אמינה. איך זה במהומה קשור או מוכיח את העובדה שהתורה שבעל-פה כן או לא הוענקה על ידי אלוהים למשה במעמד הר סיני? ניסיון תמוה להסית את הדיון.
שנית, ממש אין מאות אלפי נוסחים לברית החדשה. זו היא דעה קדומה שמוסלמים הפיצו בעבר, והרבנים בשמחה חיבקו אותה וממשיכים בהפצתה. ראו לדוגמא את דבריו של הרב יוסי מזרחי:
"אתה שם עכשיו ספר ליד ספר, ברית החדשה, ברית החדשה, ברית החדשה, מאתיים אלף גרסאות שונות…". "כמה גרסאות יש לברית החדשה? יותר מ150 אלף גרסאות וכל אחד שונה מהשני." (הרב יוסי מזרחי, "אור התורה", דצמבר 2019)
וגם, דבריו של הרב טוביה סינגר:
"ישנן אלפי גרסאות שונות לברית החדשה" (הרב טוביה סינגר)
אז לא, לא גרסאות, אלא עותקים. והלוואי והיה מדובר במאות אלפים.
כיום, מצויים באקדמיה בערך כ-5700 כתבי יד של הברית החדשה ביוונית. עליהם נוספים עוד כ10,000 כתבי יד של הוולגטה בלטינית, ועוד לפחות 9300 עותקים של נוסחים קדומים אחרים. כמו כן יש בסביבות 25,000 עותקים של עדי נוסח מתוך הברית החדשה שנשתמרו.
היסטורית – אין עוד מסמך קדום שמספר כתבי היד אשר שרדו ממנו בכלל מתקרב למספרים המדהימים של כתבי היד שנשתמרו מהברית החדשה!
וכשיש הבדלים בין עותק לעותק, מדובר בהבדלים מינוריים שנובעים מהעתקה לא מושלמת או תרגום סופרים לקוי. אבל אף פעם לא בצורה שמשפיעה על המסר הכללי עצמו, וקל מאוד לדעת היכן נפלה שגיאה בעזרת הצלבות בין העותקים השונים.
מבחינה אקדמית, כמה שיש יותר עותקים למסמך היסטורי-קדום כלשהו, ככה האמינות והמהימנות שלו רק עולה. וזה גם מה שהביא את ראש הפקולטה למקרא, חוקר כתבים היסטוריים ופרופסור לביקורת המקרא באוניברסיטת מנצ'סטר, לכתוב:
"הראיות המעידות על מהימנות הברית החדשה הן רבות בהשוואה לאלו הנוגעות לְכתבים עתיקים אחרים שאיש אינו מעז לְערער על נאמנותם למקור. אילו הייתה הברית החדשה אוסף של מאמרים חילוניים, איש לא היה מטיל בה ספק". (פרופ' פרדריק פ. ברוס, "מסמכי הברית החדשה" 2003)
מעמד האישה
לגבי מעמד האישה, ראו שני מאמרים בנושא:
- מעמד האישה בספרות חז"ל – אהבנו שרבני רציו מבטלים בהינף יד את כל אימרות ההזויות על האישה של רבנים בני זמננו, תחת התירוץ של, "כל מה שרב בתל אביב ב2020 אומר הוא חלק מהתורה שבעל פה? ואם אני אצטט אנטישמיים נוצריים זה יוכיח משהו נגד הנצרות או נגד ישו?" (רציו). אז הקדשנו מאמר שלם למעמד האישה בהלכה שבעל-פה (להבדיל מרבנים מודרניים).
- מאמר אודות מעמד האישה בברית החדשה.
לגבי טענות\התנגדויות נוספות – אנחנו מזמינים אתכם להרחיב על ידי קריאת הספר "מיתוס התורה שבעל-פה".
